במחשבה שניה

עוד בחניית הכורכר, אל מול הכניסה לגן האירועים, ניתן היה לשמוע את המוסיקה מפלחת את עצי הפקאן בדרכה לאוזני העוברים ושבים , ובאי האירוע. הם יצאו את רכבם ופסעו כהולכים על ביצים , בגדיו גוהצו , שמלתה נארגה כמו היה זה האירוע שלה ,רצועות הסאטן ליחכו את שולי נעליה ובהקו בגווני אדום, האיפור הכבד הכביד על פניה בחום ששרר בחוץ, אך היא הייתה חייבת . והוא הילך קלילות וחנוט היה בג'קט השחור שרכש לקראת האירוע. הם איחרו לא במעט .

הקהל כבר נסוב סביב הגבעה הקטנה בקצה הגן , הגבעה חופתה בכילה לבנה ,והשמיים הביטו בם ממעל. הורי החתן נעמדו משני צדדיו . אביו אחז בזרועו האחת ואימו נאחזה בשנייה. והכלה ,לבנה כסהר ,או אולי סוערת כלבנה ,שיערה האגוד נמתח לכיוון עורפה , חיוכה כמו היה חלק מהליך האיפור , קפוא ומתוח, ועיניה בהקו , בדמעות של אושר אולי ?

תחזור אחרי פנה הרב/ליצן אל החתן :"אם אשכך ירושליים ,תשכח ימיני ….אם לא אעלה את ירושליים על ראש שמחתי" , רגלו הונפה אל על והוטחה אפיים ארצה, שברי הכוס המתנפצת, נותרו בנייר האלומיניום הנוצץ ,שברים הם דבר מסוכן, ועדיף שלא יצאו החוצה.

קריאות מזל טוב , הושלכו מכל עבר , הדי ג'י הצריח את שלמה ארצי :" את עולה כמו שמש" ,והקהל זינק לעבר הזוג הטרי ,ואילו הם שהגיעו מעט באיחור , הביטו מרחוק ומיהרו לשולחן מס 23 ,הם לא הבחינו באמא של הכלה , בניגוד לסובבים האחרים , היא דווקא הזילה דמעה.

שבת ראשונה של חודש ינואר שנת 2026 , גשמי ברכה מאוחרים פקדו את ארצנו החרבה , פלגי מים הבליחו ליומיים ותיכף יבלעו בזכרון ובאדמה.

ולשם שינוי נעלה על קצה המזלג הפעם על נס נושא חשוב וכאוב שכמו הגשמים , מדברים עליו כשהוא מופיע , ואז שוכחים עד למופע הבא….אלימות נגד נשים.

אלימות נגד נשים ידועה גם בתור אלימות מגדרית מוגדרת כ"פגיעה אלימה או פוטנציאל לפגיעה, המבוצעת על בסיס נורמות מגדריות ודינמיקת כוח לא שוויונית כנגד רצונו של האדם."

תיאוריות שונות מנסות להסביר את המניעים לאלימות המופנית כלפי אישה וביניהם השוויון המגדרי ובמעמדן הנחות של נשים לאורך ההיסטוריה. על אף התקדמות מסוימת במעמדן של נשים וחקיקת חוקים מגנים, הרי שהיקפה ממשיך עדין להיות רחב ברחבי העולם.

בתרבויות שונות ובחברות פטריארכליות נחשבה האישה לרכוש של הגבר ,ממש כמו בית ,רכב, או עז.

בתרבות היהודית למשל(ולא רק) טקס החתונה ,עם כל היופי והצבעוניות שלו, אינו אלה טקס העברת בעלות בין שני גברים , האב מוסר את ביתו ,והגבר צעיר שלוקח לו אותה לאישה .המונח "לוקח לאשה , כמו התואר "בעל", מנבאים את מעמדה כבר ברגע זה . והכתובה למעשה היא מעין חשבונית/כתב אחריות של הבעלים החדשים של האשה. עד עכשיו היה אביה הבעלים שלה , ומעתה יהיה זה הרוכש הצעיר, שמתחייב לדאוג לכמה צרכים בסיסיים ( שארה, כסותה ועונתה) ובמקרה של חרטה יהיה מחויב בדמי הכתובה. כמעט כמו רכישה של טוסטר, יד ראשונה מהורה.

מן ההוגנות לציין שביחס לתרבויות אחרות היהדות דווקא ,"מגינה ושומרת "יותר על האשה אל מול דתות אחרות , אבל עדיין .

אלימות נגד נשים הייתה דרך לשליטה בהן ולהגבלת צעדיהן ומעמדן בחברה, ותרמו לכך חוקים שונים ומדיניות ממשלתית בחלק מהתרבויות, אשר קיימים גם כיום.

האלימות אינה רק פיזית ,וצורות רבות לה , מטרתה אחת, והיא לקבע את המדרג ביחסים במערכת שולט /נשלטת . האלימות יכולה להיות פיזית ,מינית , נפשית , רוחנית ( מניעת השכלה,לימוד) ,כלכלית ,ועוד.

מערכת יחסים זוגית אלימה מתאפיינת בדינמיקה החוזרת על עצמה שוב ושוב ומביאה בסופו של דבר לקיבוע של האלימות בתוך מערכת היחסים.

לפי תאוריית מעגל-האלימות של ווקר, האישה החווה אלימות שרויה במצב פסיכולוגי שמונע ממנה לצאת מהמסגרת הפוגענית על-אף התוקפנות שהיא חווה. תהליך מחזורי זה מונה שלושה שלבים: שלב הבניית המתח, המאופיין בעלבונות והשפלות מילוליות; שלב ההתפרצות האלימה, המתבטא באלימות קשה מסוגים שונים, כלפי האישה אשר פעמים מגיעה עד לסיכון ממשי של חייה; שלב ההתפייסות, המאופיין ברגשות חרטה והתנצלות של הפוגע, עליהם תולה הקורבן תקוות לגבי סיומה הסופי של האלימות, ועל-כן, סולחת לו. לאחר מכן חוזר השלב הראשון, מעגל האלימות נוצר, ועוצמתו מתגברת ומחריפה עם חזרותיו. הקורבן מפתח פחד וחרדה קבועים מהאלימות הצפויה, גם בשלב "הרגוע".

לקראת היום הבין-לאומי למאבק באלימות כלפי נשים שנערך בנובמבר 25 ,משרד הרווחה והביטחון החברתי פירסם נתונים שנתיים עדכניים אודות היקף התופעה.

בחודשים ינואר-נובמבר 2025 נרצחו 28 נשים בישראל. על פי נתוני פורום מיכל סלה, מדובר בעלייה של 65% במספר מקרי הרצח במשפחה לעומת שנת 2024 כולה. כל אישה שנרצחה הותירה אחריה עולם שלם: קרובי משפחה וחברים שבורי-לב, הישגים מקצועיים ואישיים, חוויות, זכרונות וחלומות שלא הספיקה להגשים.

על רקע מצב המלחמה ששרר בישראל בשנתיים האחרונות, עולה מהנתונים תמונה מורכבת: עלייה של 7% בפניות למוקד 118 ולמרכזי אלומה, לצד ירידה במספר הנשים שפונו למקלטים לנשים נפגעות אלימות וילדיהן. רק בשנת 2025 התלוננו 1742 נשים על אלימות פיזית מצד בני זוגם , ( 2144 בסהכ השנה מסוגי אלימות שונים) .

בישראל משרד הרווחה והביטחון החברתי מפעיל 175 מרכזים למניעת אלימות במשפחה ברחבי הארץ, מתוכם 59 ייעודיים לחברה הערבית ו-5 לחברה החרדית.

בשנת 2024 טופלו במרכזים אלו 12,010 אנשים, ירידה של כ-10% לעומת 2023, זאת בעקבות קושי באיוש משרות מטפלים בתקופת המלחמה.

המרכזים למניעת אלימות במשפחה מעניקים טיפול ארוך טווח וכולל לכל בני הבית: טיפול זוגי, טיפול פרטני, טיפול קבוצתי וטיפול משפחתי לנשים, גברים וילדים.

כחלק ממאמצי המניעה והטיפול משרד הרווחה והביטחון החברתי משקיע משאבים רבים במאמצי הסברה לכלל האוכולוסייה: נשים, גברים ועדים לאלימות, בדגש על התאמה של הפרסומים לחברה החרדית ולחברה הערבית על ידי גיבוש קמפיינים ייעודיים לקבוצות אלו.

לא נאריך ,זו רק נגיעה בקצה המזלג בנושא גדול מורכב וכואב ,מוזמנים להכנס לרשת וללמוד על הנושא. על היקף התופעה ועל דרכים למניעתו/ עצירתו.

ובנתים אם נתקלתם בתופעה, צלצלו למוקד 118 או למוקד אלומה 2909* , או למשטרה או לחברים /הורים רק אל תשתקו ,ואולי תצליחו למנוע או לפחות לעצור את האירוע הבא.

והנגיעה בנושא האלימות לוקח אותנו במוסיקה אל הזמר הוולשי סר טום ג'ונס.

תומאס ג'ונס וודוורד נולד בוויילס, הממלכה המאוחדת לתומאס וודוורד ופרדה ג'ונס, והחל לשיר מגיל צעיר בכינוסים משפחתיים, חתונות ובמקהלת בית הספר. למשך תקופה של שנה היה מרותק למיטתו בשל מחלת השחפת, וכל שהיה מסוגל לעשות היה לצייר ולהאזין למוזיקה. כשהיה בגיל 16, התחתן ג'ונס עם לינדה טרנצ'רד במרץ 1957 ובאותה שנה נולד לו בן בשם מארק. ג'ונס עזב את לימודיו והחל לעבוד בעבודות מזדמנות.

בשנת 1963 הוא נהיה לסולנה של להקת רוק מקומית, "טומי סקוט והסנאטורים". לאחר שהלהקה ניסתה להשיג מספר חוזי הקלטות ללא הועיל, הסינגל "It's Not Unusual" הפך ללהיט .

ההרכב המשיך בהופעותיו במועדונים בדרום ויילס. המנהל האישי גורדון מילס שם את עינו על ג'ונס, ולקח אותו תחת חסותו ללונדון. הוא שינה את שמו של הזמר הצעיר לטום ג'ונס, בהתבסס על סרט קולנוע מצליח שיצא באותה עת על פי ספרו של הנרי פילדינג, קורות טום ג'ונס.

לפעמים צריך קצת מזל בחיים , בעיני חברות התקליטים השונות, סגנונו של ג'ונס היה לצורמני וגס מדי. אולם, חברת התקליטים "דקא רקורדס" נתנה לו הזדמנות, וג'ונס הקליט את הסינגל הראשון שלו בסוף שנת 1964, "Chills and Fever". הסינגל לא הצליח, אך בעקבותיו הגיע הסינגל "It's Not Unusual" בתחילת 1965, שנהפך ללהיט. רשת ה-BBC סרבה לשדר את הסינגל, אך חברת שידור פיראטית שידרה אותו. אופן הביצוע העוצמתי של ג'ונס, יחד עם הניהול האמנותי, גרמו לסינגל להגיע למקום הראשון בבריטניה ולעשרת הראשונים במצעד בארצות הברית. באותה שנה שר ג'ונס את שיר הנושא לסרט הקולנוע "כדור הרעם" של ג'יימס בונד וזכה בפרס גראמי ראשון.

בהמשך ידעה הקריירה של טום מורדות ועליות ,הוא נותר נשוי לאשתו עד לפטירתה ב-2006 ,למרות כל הרומנים בהם היה מעורב. הוא הוציא 30 אלבומים ואין סוף הופעות בכל רחבי העולם. הצלחתו הביאה אותו לארה'ב שם הוא חי עד ימים אלה בגיל 85.

אז למה אלימות נגד נשים , דווקא היום , ולמה טום ג'ונס.

אז השבוע באופן מקרי שמעתי את פינתה המוסיקלית הנהדרת של מיכל זגון רוגל -מרצה למוסיקה ומה שמאחרי המוסיקה והמילים . ( חפשו אותה בפייסבוק /אינסטגרם היא נהדרת). ובפינה היא דיברה על שיר שכולנו מכירים . מאז ימי ילדותינו ומי ששר אותו הוא טום ג'ונס -סמל ה"גבר גבר" של שנות השבעים שמונים , השיר המפורסם הוא "דלילה".

מעולם לא עצרתי לבדוק את המילים , ובראשי זה היה שיר אהבה של שמשון לדלילה אהובתו , על פי הסיפור התנכי. אולם מיכל מאירה את המילים והכוונה בשיר, ולפתע זה מתגלה כשיר על גבר קנאי , שבעצם מבחין שמי שפעם הייתה אהובתו ועזבה אותו ,יש לה אהוב חדש… הוא ממתין שילך וניגש אל דלת ביתה ונוקש

She stood there laughing
I felt the knife in my hand and she laughed no more

אז הוא בעצם הורג אותה..

ומבקש סליחה

Forgive me Delilah, I just couldn't take any more

ההארה שבעצם זה שיר קנאה אלימה , העלתה בי את ההרהור : אם אלימות שמוצגת וכתובה ומושרת מולנו ,שקופה בעיננו , ואנו רואים ושומעים רק את הקצב והמוסיקה ונהנים ממנה, מה קורה במציאות ??

האם גם סביבנו היא ישנה , והיא אמיתית ואננו רואים אותה ? ,על פי נתוני המשרד לבטחון חברתי כנראה שכן.

אז כדאי שנפקח יותר עיניים, המציאות קצת יותר פוגעת משיר וריקוד .

שבת שקטה וחמימה לכולם , נמשיך לחכות לשובו של רן גוויאלי החטוף האחרון בעזה.

I saw the light on the night that I passed by her window
I saw the flickering shadows of love on her blind
She was my woman
As she deceived me I watched and went out of my mind
My, my, my, Delilah
Why? Why? Why Delilah?
I could see that girl was no good for me
But I was lost like a slave that no man could free
At break of day when that man drove away, I was waiting
I cross the street to her house and she opened the door
She stood there laughing
I felt the knife in my hand and she laughed no more
My, my, my Delilah
Why? Why? Why Delilah?
So before they come to break down the door
Forgive me Delilah, I just couldn't take any more

"אֶליק נולד מן הים.

כך היה מספר אבא שעה שהיינו יושבים יחד לארוחת־ערב על מרפסת הבית הקטן, בערבי־הקיץ." 

כך נפתח אחד הספרים שהכי השפיעו על ילדותי. ספרו של משה שמיר "במו ידיו -פרקי אליק".

את הספר קראתי בגיל צעיר 14-15 , ושמיר כתב אותו על אחיו ,הספר אינו רוֹמן. ובעיקרו, מחזור פרקים מחייו של אחיו אליהו, אשר נפל בי“א שבט תש”ח , בקרב עם מתנפלים ערבים שהתקיפו שיירה בדרכה לירושלים.( 20 שנה מאוחר יותר אני נולדתי ביב' שבט תשכ'ח) .

אולי היה זה מותו טרם עת של אחי שגרם לי לאהוב את הספר, או אולי זה הגיל הצעיר שנמשך לעלילות גבורה , אך בין כך ובין כך מצאתי עצמי שלוש שנים מאוחר יותר נולד אל הים , אל השירות הצבאי . שנים ארוכות של ים כחול/אפור /שחור/לבן , גלים גבוהים של מוטיבציה ועייפות , משברים של מיאוס ,וים של חברים וחוויות.

לימים שנת 93 בסיום השירות רכשתי לעצמי את הספר והיום בצהריים שעלעלתי בו ראיתי את שכתבתי באותה שנה על כריכתו : "פברואר 93 , 25 שנה, אליק נולד מן הים , ובפברואר גם עזב אותו".

באותו הזמן לא חשבתי על המילואים שנמשכו עוד 21 שנה .ובכלל אפשר להוציא בן אדם מהים , אך לא את הים מהאדם. בואו נתחיל.

שבת ראשונה של חודש דצמבר שנת 25 , השבוע קיבלנו בחזרה את החטוף החלל סונטיסק רינטאלק ,וכעת נותר שם עוד חטוף אחד ואחרון –רס'מ רן גוויאלי.

הגשם בעוד רגע יכה בחלונות כך מסרו החזאים ובתקווה לגשם אנו נפליג מערבה אל האוקיינוס האטלנטי שם נמצא האי "היספניולה".

היספניולה (בצרפתית: Hispaniola; בספרדית: La Española, לה אספניולה) הוא האי השני בגודלו בקריביים, אחרי קובה, וה-22 בגודלו בעולם. הוא שוכן דרום מזרחית לקובה. שטח האי כ-76,480 קמ"ר , לשם המחשה זה פי שלוש משטח מדינת ישראל , וחולקות אותו האיטי, בשליש המערבי של האי (27,750 קמ"ר), והרפובליקה הדומיניקנית, בשני השלישים המזרחיים (48,730 קמ"ר).

קולומבוס הגיע לאי ב-1492, וב-1493 הוקמה בו הקולוניה הספרדית הראשונה בעולם החדש. אולם לפחות 5000 שנה לפני שכריסטופר קולומבוס גילה את המקום, האי, הידוע בשם היספניולה (La Española), היה מיושב על ידי ילידים שאותם קולומבוס כינה "אינדיאנים" כי הם נראו לו שחומים כהודים אותם יצא לחפש במסעו .

אנתרופולוגים משערים שמוצאם של הילידים הוא משני מקומות עיקריים. העאמר-אינדיאנים (Amer-Indians) הגיעו מאמריקה המרכזית (כנראה מיוקטן ובליז) וחלקם, ה-Arawakan Indians, הגיעו מדרום אמריקה. רבים מהם עברו דרך עמק Orinocco שבוונצואלה. קבוצות הילידים הללו היוו למעשה את המקור לאינדיאני שבט הטאינו.

ההתחלה הייתה טובה ,המילה טאינו היא בתרגום חופשי מטאינואית "טוב" או "אציל" וילידי הטאינו קיבלו את קולומבוס והצוות הספרדי שלו בסבר פנים יפות (בהתחלה). בכתבים ספרדיים עתיקים נכתב שלא נראו מעולם אינדיאני טאינו נלחמים בינם לבין עצמם, למעשה, אנשי שבט הטאינו המירו כעסים ואמוציות למשחקי קרבות. משחק כפתרון לכעסים-שווה לחשוב על זה.

קולמבוס שנהג לתאר את מסעותיו בכתב עת , תאר את הטאינו כעם שליו מאוד, נדיב ומשתף פעולה עם האירופים. כתוצאה מכך, האירופים ראו בטאינו מטרות קלות לכיבוש. בנוסף, הם ראו על ילידי הטאינו קישוטי זהב ותכשיטים מהזהב שנמצאו בנהרות של היספניולה. לאחר כחודש, משסיים לחקור את החוף הצפוני של היספניולה, רצה קולומבוס למהר בחזרה לספרד להודיע על ​​הגילוי המוצלח שלו. אולם אחת מספינותיו שמלחיה נרדמו כולם עלתה על שרטון.

קולומבוס הורה לצוות לבנות משרידי האוניה מבצר קטן באי ולאסוף זהב ( הוא הבחין כי לילידים היו המון תכשיטי זהב ) עד שובו מספרד.

הצוות שנותר אכן בנה מבצר קטן והחל באיסוף זהב אך אז החלו מריבות בניהם שנמשכו להרג של חלקם , הנותרים נהגו לבזוז את הילדים לאנוס את נשותיהם ולהעביד את הגברים בפרך.

כשהגיעו מים עד נפש לתושבי האי ,פשט ראש השבט יחד עם לוחמים מבני השבט על המבצר והרג את יתרת הספרדים שנותרו.

קולומבוס ששב בשנה שאחרי , עם צי גדול הקים מושבה בשם איזבלה על האי , ואחיו ברתולומיאו מונה למושל , הכוונה הספרדית הייתה לכרות את כל מרבצי הזהב שבאי. לאחר גילוי זהב בחופיו הדרומיים של האי, ברתולומיאו ייסד את העיר סנטו דומינגו בשנת 1496.

בהיספניולה הוקמה לראשונה בתולדות העולם החדש – האנקומיינדה, מוסד זה היה מערכת שלטונית אשר באמצעותו פיקחו הספרדים על האינדיאנים המקומיים. הילידים היו עובדים בעיקר בחקלאות בשביל האדון הספרדי והוא היה מספק להם הגנה. מאוחר יותר התברר כי האינדיאנים הועבדו בפרך, דבר שגרם למותם המהיר שנגרם גם מהמחלות אותם הביאו הספרדים לאי.

שלא כמו האירופים, האפריקאים והאסייתים שנחשפו למחלות במשך מאות שנים עקב המסחר הבינלאומי בדרך הים , הטאינו לא היו חסינים אליהן. בנוסף הטאינו שנלקחו ע"י הספרדים לעבודות לא היו מסוגלים גם לעסוק בפעילות חקלאית על מנת להאכיל את עצמם והרעב האיץ את שיעור התמותה שלהם.

כדי להימלט מן הספרדים, הטאינו החלו לנטוש את הכפרים שלהם ולשרוף את שדותיהם. הם נמלטו אל אזורים פחות מסבירי פנים של האי ויצרו מושבות זמניות. חלקם ברחו לאיים אחרים ואפילו אל יבשת אמריקה.

אבעבועות שחורות הגיעו מאירופה לאי בסוף שנת 1518 והאיצו את שיעור תמותת הילידים. אחרי 25 שנות כיבוש ספרדי, נותרו פחות מ-50,000 טאינו בחלקים שנשלטו ע"י הספרדים. בתוך דור אחד, כמעט כל מי שנותר באי הפך להיות מעורב מבחינה ביולוגית עם הספרדים והאפריקנים. זה מה שיצר את העם של היום המכונה דומיניקנים.

המאבקים בין תושבי האי לכובשים הספרדים נמשכו שנים וחדלו רק כשהספרדים הבינו שמרבצי הזהב נגמרים , ובמקביל גילו את האושר של המרבצים במקסיקו…והיספניולה ננטשה על ידי מרבית הספרדים , המעטים שנותרו יחד עם תושבי האי סיפקו בשר ומזון לספינות חולפות כמקור לפרנסה.

אם למישהו נדמה שכעט חזרה השלווה לאי ,טעות בידיו . הצרפתים שקינאו באוצרות שגילו הספרדים הקימו אף הם בתחילת המאה ה-16 בצפון היספניולה מושבה גדולה לשם הביאו נשים שהואשמו בזנות ועבדים מאפריקה ובנו חוות קני סוכר איתם סחרו. במשך השנים נכנסו ויצאו מהאי כובשים ממינים שונים :טוסון לברטור ,נפוליאון ,האיטי , מחתרות שונות שנלחמו על העצמאות ,ואפילו האמריקאים .

העצמאות של שני השלישים המזרחיים של היספניולה הוכרזה באופן רשמי ב-27 בפברואר 1844, והמדינה הפכה להיקרא – הרפובליקה הדומיניקנית. אבל אז כמו תמיד החלו מריבות פנימיות קשות ונוראיות כדוגמת הטבח הנורא בראשות הדיקטטור טורחיו שטבח עם צבאו "האיטים שחומי העור" אותם תיעב בשנת 1937 , כ20,000 איש נרצחו , קצת מאוחר אך גם הוא בא על עונשו 30 שנה מאוחר יותר עת שב מביקור לילה אצל פילגשו , ארבו לו מתנגדי השלטון ושלחו אותו לעולם שכולו פחות טוב.

אנחנו לא נאריך בכל המלחמות החיצוניות והפנימיות של האי ,שחיתויות רצח ותאוות ממון שליוו את היסטוריית המקום , בעצם עד ימינו אלה.

ומנגיעה קטנטנה בהיספניולה נעבור אל זמר ומוזיקאי בריטי ממוצא סקוטי, בעל עיטור מסדר האימפריה הבריטית , סר רודריק דייוויד סטיוארט..הלא הוא רוד סטיוארט.

סטיוארט בולט כזמר בעל קול צרוד וייחודי, אשר החל את דרכו בסוף שנות ה-60 עם הצטרפותו להרכב של ג'ף בק, ולאחר מכן עם להקת "Faces". בשנת 1969 פנה לקריירת סולו מצליחה הנמשכת עד היום.

כמה מוצלחת הקריירה ??

לאורך הקריירה שפיתח סטיוראט לאורך קרוב לחמישה עשורים, הצליח להוציא מספר סינגלים שהפכו ללהיטי ענק בינלאומיים. בבריטניה זכה סטיוארט למרבית הצלחתו, ועד כה הגיעו 6 מאלבומיו לפסגת מצעדי המכירות, 62 מהסינגלים שהוציא הפכו ללהיטים, כש-24 !!!!!מתוכם הגיעו לראשי מצעדי הפזמונים ו-6 מהם הגיעו אל המקום הראשון.

הצלחה בארצות הברית: 16 סינגלים שנכנסו לעשירייה הראשונה במצעדים ו-4 שביקרו במקום הראשון.

ההופעה הגדולה ביותר של סטיוארט היא גם הגדולה ביותר בהיסטוריה. בערב השנה החדשה של 1994 הופיע סטיוארט בפני קהל של 3.5 מיליון (!!!) איש בקופה קבנה שבריו דה ז'ניירו, ברזיל.

על פי בדיקה משוערת שערכה רשת ה-BBC, מכר סטיוראט עד היום למעלה מ_120 מיליון אלבומים, עובדה ההופכת אותו לאחד מהזמרים הנמכרים ביותר בעולם.

סטיוארט הופיע בישראל פעמיים : 1983 ( בחסות בירה שנדי "למי שזוכר) , וב2010 במסגרת סיבוב ההופעות שלווה את אלבומו Soulbook.

אז למה היספניולה ולמה רודריק סטיוארט דווקא היום ?

הים,,,והאוקיינוס האטלנטי-הים הגדול אליו הכל זורם.

כי היום לפני 523 שנה (5/12/1492) גילה קולומבוס את האי היספניולה ,שנמצא באוקינוס האטלנטי , ואחד השירים האהובים עלי , בגלל הים , של רוד סטיוארט הוא " אני מפליג -i am sailing" , והשיר הנפלא הזה הופיע בתקליט הסולו השישי שלו , שנקרא ..איך לא " חציית האוקיינוס האטלנטי" Atlantic Crossing, שיצא ב1975 .

השיר אגב לא שלו .

האחים הסקוטים גאווין ואיאן סאתרלנד כתבו ושרו את Sailing.

הקשר הימי שלהם לא הסתכם בכך. השיר יצא ב-1972 באלבום Lifeboat (סירת הצלה ) של הרכבם, Sutherland Brothers.

אלא שהוא לא הצליח ממש להפליג אל לבם של המאזינים , ובמובן מסוים אבד בים. השיר הגיע בסופו של דבר אל הקהל הרחב. זה קרה שלוש שנים לאחר מכן, בזכות זמר סקוטי אחר. הלוא הוא רוד סטיוארט.

ובשבוע הבא עת ימלאו לרוד שמונים , נמצא עצמנו באתונה במופע של האיש והאגדה :סיר רוד סטיוארט.

שתהיה שבת שקטה ורגועה , בתקווה שעד הפינה הבאה רן גוויאלי יוחזר למנוחות ארצה כמו ששר רוד

to be near you to be free

לא עוצרים עד החטוף האחרון .

הפינה מוקדשת לזכרו של רס'ב עמית ווקס, איש ים , לוחם שייטת 13 שנפל ב 7/10 בקרב מול מחבלים במושב נתיב העשרה. תשעה-עשר בני אדם נוספים נרצחו במושב באותו היום, בהם אחיו הבכור יגאל.

טקס ההלוויה התקיים בפלמחים בשל מגבלות ריכוז קהל, ומיד אחריו נערך טקס הלווייתו של אחיו יגאל. בטקס הושמע שירו של רוד סטיוארט Sailing ("מפליג"), ובו בין היתר המילים: "אני מפליג, חוזר הביתה, אני מפליג במים סוערים, להיות קרוב אלייך, להיות חופשי".

I am sailing, I am sailing,
home again, 'cross the sea.
I am sailing, stormy waters,
to be near you, to be free.

I am flying, I am flying,
like a bird, 'cross the sky.
I am flying, passing high clouds,
to be with you, to be free.

Can you hear me, can you hear me
through the dark night, far away,
I am dying, forever crying,
to be with you, who can say.

Can you hear me, can you hear me,
through the dark night far away.
I am dying, forever crying,
to be with you, who can say.

חומי כשכש בזנבו ורץ מעט לפני.

קרני השמש החמימה שזהרו אחר הגשם שיוו ליער מראה מיסתורי משהו. פסי אור בגווני צהוב ולבן צבעו את הצמחיה בשלל גווני ירוק . מעולם לא דמיינתי כי ישנם כל כך הרבה סוגי ירוק.

נתזי המים שנשרו מהעלים הרטובים נצצו כמטר יהלומים הנופלים מטה מצמרות העצים . זה באמת יהלומים ?, האם גם חומי רואה את כל היופי הזה ? חשבתי לעצמי . אבל חומי רץ קדימה , זה לא ממש עניין אותו , הוא רחרח ללא הרף ,את השרכים הרטובים, את גזעי העצים , את השיירים שהותירו אחריהם חבורת צבאים שחלפה פה לא מזמן , הוא תחב אפו לחפירות המוזרות באדמה שעשתה משפחת חזירי בר שחיפשה שורשי צמחים טריים לארוחת הבוקר.

ואני ? אני ראיתי גומחות בקרקע , חומי וודאי ידע לזהות כמה חזירים, וכמה וצבאים היו כאן ,ואפילו לאן פנו.

זה מעניין ,הרהרתי . חומי ואני נמצאים באותו מקום בדיוק , ובאותו הזמן , אולם תמונת המציאות שאנו רואים וחווים שונה לחלוטין. יש לנו מעט מן המשותף , אם אקרא לו הוא יבוא , ואם יניח עלי אחת מרגליו אדע שהוא רעב, אם אהיה עצוב הוא יידע ראשון , אולם עדיין אנחנו חווים חוויה שונה לחלוטין בו זמנית , ורואים באותו מקום דברים שונים לגמרי , או שזו רק הפרשנות שלנו ??….מעניין .

את הבן הקטן שנשאתי במנשא לא עניינו ,לא ריחות בעלי החיים , לא טיפות הגשם ,וגם לא גווני הירוק , הוא חשב על המטרנה שריחה החמים קרץ לו מתיק הצד שעל כתפי , גבו היה מופנה לכיוון ההליכה ,הוא ראה את בד המנשא ,והוא בכלל היה רעב.

שבת אחרונה של חודש נובמבר שנת 25 . 784 ימים חלפו מאז בוקרו הנוראי של שמחת תורה שנת 23 .

גורי כתב שרבים כבר אינם כאן בנינו , אך נזכור את כולם.

פינתנו הצנועה תנסה לברוח ולו גם לרגע ,מהמציאות הכאוטית ,על סף הזויה אל עולם אחר.

והפעם ננסה לקחת צעד ממש קטן מעבר ,ולנסות ולהבין ולשאול מהיא המציאות בה אנו חיים ? האם היא אחת ? , או שישנן מציאויות שונות , שהרי אם כן ,נתקשה להיות שיפוטיים כלפי מי שחווה מציאות שונה מזו העוברת עלינו. לא מסובך . מוכנים ? , בואו נצא לדרך.

וותיקי הפינה , ובעלי הזכרון שביננו זוכרים כי הזכרנו בעבר את ספרו הנפלא של אדווין אבוט – מישוריה , וכן העלנו פה בעבר את משל המערה של אפלטון

למי שלא זוכר להלן תקציר זריז :

נתחיל במישוריה:

מישוריה, היא עולם בו הכל שטוח. התושבים הם צורות גיאומטריות: נשים הן קווים ישרים, פועלים וחיילים הם משולשים, המעמד הבינוני הם ריבועים, והאצולה הם משושים ומעגלים. ככל שיש לך יותר צלעות – אתה במעמד גבוה יותר.

הגיבור: המספר הוא "ריבוע" (A. Square). הוא חי לו בשלווה את חייו השטוחים, נעים לו לזוז רק "קדימה, אחורה, ימינה ושמאלה". אין בלקסיקון שלו את המושגים "למעלה" או "למטה".

אבל אז יום אחד (תפעילו קצת את הדמיון) יום אחד, מבקר אותו יצור מוזר – "כדור" שמגיע מ"מרחביה" (Spaceland – עולם תלת-ממדי)…הופס…

כשהכדור עובר דרך המישור של "מישוריה", הריבוע רואה בעצם רק עיגול שמשנה את גודלו (חתך של הכדור). הוא לא מסוגל להבין מה הוא רואה. אבל הכדור האדיב מנסה לעזור לו להבין .הכדור מנסה להסביר לריבוע מהו "למעלה", אך הריבוע חושב שהוא משוגע …למעלה למטה ?? מה זה ?. בלית ברירה, הכדור תופס את הריבוע ו"תולש" אותו מתוך הדף אל החלל. פתאום, הריבוע רואה את עולמו הדו-ממדי מלמעלה. הוא רואה את בתוך הבתים הסגורים, את קרביהם של חבריו. הוא חווה הלם מוחלט – הוא גילה מימד נוסף (השלישי).

הריבוע חוזר למישוריה ומנסה לבשר לחבריו את "הבשורה של המימד השלישי". במקום להקשיב לו, השלטונות כולאים אותו בבית משוגעים לכל חייו, כיוון שהוא מדבר דברי כפירה על "כיוון שלישי" שלא קיים.

כעת נעבור למשל המערה של אפלטון ,

המשל נכתב על ידי אפלטון אי שם לפני למעלה מ2300 שנה (370 בערך לפנה'ס) כתגובה להוצאתו להורג של המורה נערץ עליו- סוקרטס.

המשל, המוצג בספרו "המדינה" ( פרק ז), מספר על קבוצת אסירים שנכלאה מגיל צעיר מאוד במערה חשוכה , ואשר רותקו בשלשלאות כך שראשם מופנה תמיד אל צד אחד-אל קיר המערה . מאחורי האסירים ישנה חומה, ומאחוריה בוערת מדורה שלא נכבית לעולם, ומאירה את הקיר עליו צופים האסירים. בין האש לבין החומה חולפים אנשים שנושאים דמויות שונות מעל גובה החומה. הדמויות המוארות מצידם האחד על ידי המדורה, מטילים את צלליהם על הקיר עליו צופים האסירים. כאשר משמיע אחת מנושאות הדמויות את קולה, שומעים האסירים את ההד השב מן הקיר. לפיכך סבורים האסירים כי מה שהם רואים בקיר הוא בעצם החיים המציאותיים. חייהם סובבים סביב הצללים וקולותיהם, האסירים מפתחים תרבות שלמה , ושלל תאוריות לגבי מה שהם רואים, ובונים את עולמם הרוחני על פי הדמויות על הקיר.

יום אחד ,אחד האסירים מצליח להשתחרר מכבליו. הוא גורר עצמו בקושי החוצה אל האור החזק בחוץ , תחילה הוא מתקשה לראות אך אט אט הוא רואה את העולם שבחוץ , הוא רואה עמקים והרים צמחים ,שמש ,ושמיים ,ומבין שכל מה שראה עד כה לא היה המציאות . לאחר הארה הזו , הוא חושב כי מוטב שישוב ויספר זאת לחבריו במערה.

אך כאשר הוא חוזר למערה, שוב אינו יכול לראות דבר, משום שעיניו התרגלו לאור השמש ואינן יכולות לראות בחשיכה, ומועד בחשיכה ,והאסירים האחרים לועגים לו וטוענים שהוא למעשה זה שהתעוור. הוא מנסה להסביר להם על העולם שבחוץ, אך הם מבטלים את דבריו בזלזול. האסיר שיצא לאור עומד על דעתו, ומנסה להאיר את עיניהם של חבריו , אך הם מחליטים שאם מישהו ינסה לשחרר אותם מכבליהם ולהוציא אותם מהמערה, הם ירצחו אותו כדי לא להתעוור בעצמם.

אני מניח כי שמתם לב לדמיון הרב בין שתי היצירות ,הספר מישוריה , הוא למעשה יישום מתמטי כמעט מושלם של הפילוסופיה האפלטונית.

נציין רק שני קווי הדמיון בולטים :

הראשון : במשל המערה: האסירים רואים צלליות על הקיר. הצללית היא הטלה דו-ממדית של אובייקט תלת-ממדי. הם חושבים שהצל הוא הדבר האמיתי. ב"מישוריה": הריבוע רואה את הכדור רק כעיגול שגדל וקטן. הוא רואה "פרוסה" (Slice) דו-ממדית של מציאות תלת-ממדית.

המסקנה בשניהם: מה שאנו רואים בעיניים אינו כל האמת, אלא רק מה שהחושים המוגבלים שלנו (או המימדים שלנו) מאפשרים לנו לקלוט.

השני: במערה: האסיר חוזר, העיניים שלו לא רגילות לחושך, והוא נלעג על ידי חבריו שמאיימים להרוג אותו. ב"מישוריה": הריבוע מנסה להסביר לחבריו שיש "למעלה ,למטה ", נחשב למשוגע ונזרק לכלא.

המסר הדומה : החברה מפחדת מאמיתות רדיקליות ששוברות את תפיסת העולם שלה. מי ש"ראה את האור" תמיד יהיה בודד או נרדף.( הוגי דעות ,מדענים ,נביאים ).

אך מהן גבולות הידע ? האם ישנם גבולות כאלה ?האם ישנו מישהו שיודע את המציאות המוחלטת ?

אצל אפלטון: השמש (האמת) היא מוחלטת וסופית. מה שאסיר ראה בחוץ זו המציאות . אולם מישוריה לוקח את זה צעד קדימה ,לאחר שהריבוע לומד על המימד השלישי, הוא שואל את הכדור (המורה שלו): "אם יש מימד שלישי, האם ייתכן שיש גם מימד רביעי וחמישי?"…. הכדור, שרגע לפני כן היה ה"חכם", כועס ואומר: "שטויות! אין דבר כזה מימד רביעי, זה בלתי אפשרי!".

המשמעות העולה ממשל המערה ובעיקר מהספר מישוריה מלמדת שגם מי שנחשב "מואר" (הכדור/הפילוסוף/המדען/הרב/הכומר) יכול להיות מקובע ויהיר. הידע הוא אינסופי, ותמיד יכולה להיות "מערה" נוספת גדולה יותר , או מימד נוסף למציאות שאנחנו לא מודעים אליהם.

דוגמא קטנה רק לשם חידוד הרעיון ,לכולנו ברור שיש לנו טלפון נייד אליו מגיעים בכל רגע נתון מיליארדי נתונים ( שידורי טלויזיה, הודעות וואטסאפ ,מיילים, עדכונים, משחקים ,עדכוני אפליקציות ,שיחות זום ועוד ,ועוד ,ועוד ) כולם מגיעים אל המכשיר הקטן , הם מגיעים אל כל מכשיר ומכשיר שלנו וסביבבנו ,דרך גלי שידור אלקטרו מגנטים , הטלפון "מתרגם" את הגלים לתוכן שאנו רואים על המסך שלו (הודעה, וידאו,או קול ) ומבינים .כלומר בכל רגע נתון אנו שוחים בתוך אוקיינוס עצום של גלים של שידורים שמקיפים אותנו 360 מעלות , אנחנו לא רואים אותם ,לא מריחים אותם , לא שומעים ואפילו לא יכולים למששם ,אבל הם סביבנו כל העת ,הטלפון מתווך לנו אותם דרך המסך ( כמו שהכדור מנסה להסביר לריבוע , כמו שהאסיר המשוחרר מנסה להסביר לחבריו האחרים …תשמעו , הוא אומר להם , " יש עולם אחר לגמרי פה מעבר למערה , אתם לא רואים אותו אבל הוא קיים ,צאו החוצה ותראו , צאו מהקיבעון החשיבתי שלכם , זה פה ממש…האם הם יאמינו ??

מעניין ? מסקרן ?? ( את מי שזה מעניין מומלץ לבדוק ברשת -מטריקס, מאורת הארנב ,מישוריה ועוד רבים )

הנגיעה בשאלת המציאות לוקחת אותנו במוסיקה אל המוזיקאי, זמר-יוצר וסופר אנגלי. ידוע בעיקר כגיטריסט להקת הביטלס. לאחר פירוק הלהקה המשיך בקריירת סולו כמוזיקאי , כחלק מהרב על , והקים חברה להפקת סרטים….הלוא הוא ג'ורג האריסון.

מאחר והופיע בעבר בפינתנו נקצר בתולדותיו .האריסון נולד בליברפול, ב-25 בפברואר 1943. בן רביעי לנהג אוטובוס ומוכרנית במכולת שגרו ברחוב ארנולד גרוב 12 שבליברפול אנגליה.

בנעוריו הושפע האריסון מוזיקלית בעיקר מאמנים דוגמת קאב קאלוויי, ג'אנגו ריינהארדט והוגי קרמייקל .כשהיה בן 14 בערך הציע חברו של האריסון, ריימונד יוז, למכור את הגיטרה שלו. אימו של האריסון שילמה עבור הגיטרה, שעלתה 3 פאונד ו-10 שילינג. באוטובוס התלמידים לבית ספרו פגש האריסון נער נוסף בשם פול מקרטני, שלמד גם הוא בבית הספר לבנים של מכון ליברפול, והשניים התחברו בזכות אהבתם המשותפת למוזיקה. וכל השאר היסטוריה.

פועלו של האריסון רב ומגוון בהמון תחומים , ובביטלס התבלט בעיקר כנגן , כאשר מי שזכו בתהילה היו בעיקר מקרטני ולנון. הוא הוציא גם אלבומי סולו , נטל חלק בהרכב העל הכי מופלא שנוצר אי פעם : The Traveling Wilburys (עם בוב דילן ,טום פטי רוי אורבינסון וג'ף ליין )אך לפינה היום בחרתי דווקא את השיר שכתב האריסון לביטלס :While My Guitar Gently Weeps.

אנקדוטה קטנה דווקא לסוף דרכו של האריסון וללהקת העל .

שנתיים לפני פטירתו ,ב 30/12/99 בעוד גורג ישן בביתו עם אישתו וביתו , פרץ לביתם צעיר מעורער בנפשו בשם אברם מייקל,ג'ורג ששמע רעש ירד למטה לראות במה מדובר. בדרך הבחין בחלון השבור כתוצאה מהפריצה ובמטבח ראה את אברם עם סכין בידו. ג'ורג שחשש לפגיעה באשתו והילדה החליט לנסות להשתלט על הצעיר , הנסיון עלה לו כמה דקירות בגוםו כולל ריאתו . הוא נאבק עם הצעיר והצליח יחד עם אשתו שהצטרפה לרתק את הצעיר עד לבוא המשטרה.

לאחר כמה שבועות אישפוז שוחרר ג'ורג מבית החולים , בראיון שנתן אמר כי הפורץ לא הגיע לביתו לאודישן ללהקת ה Traveling Wilburys…הוא מיעט להופיע מאז ונפטר שנתיים פחות חודש מאוחר יותר ב 30/11/01.

אז למה אפלטון והמערה , ומישוריה וג'ורג האריסון דווקא היום ?

כמו שציינתי בפתיחה חלפו 784 יום מתחילת של הסאגה הכי נוראית שקמה לעם היהודי מאז השואה , ואנו מוצפים כל העת ובטח בזמן הקרוב יותר במבול של הודעות , כתבות , תחקירים ,ודעות לקראת הבחירות שאולי תבואנה.

מה נכון ? מה לא? מה באמת קרה ? מה באמת קורה ? ומה יקרה ? בכל רגע נתון ישנם אינסוף הסברים ,פרשנים ומומחים,שידורים סרטונים ומודעות , ציורי מציאות שונים ומגוונים . ואם נרצה לדעת את האמת , אסור לנו להינעל בתפיסתנו ואמונתנו , חובה עלינו לאתגר אותם , את עצמנו , להגדיל ראש , לשאול שאלות , לצאת מהמערה , או להכנס פנימה אל מאורת הארנב של אליס בארץ הפלאות , לעזוב לרגע את המימד שלנו ולנסות לבחון את המציאות מכיוונים שונים , שאחרת נמשיך לבהות בצללים על קיר המערה והחיים יחלפו להם בחוץ.

והאריסון ? מחר זה יום פטירתו (29/11/01) , שימו לב למילות השיר הנפלא שלו, החיים נעים במסלולם והמציאות מתרחשת בזמן שהגיטרה מנגנת , היא מנגנת והחיים חולפים , כדאי שנביט מסביב בעניים פקוחות.

הפינה השבוע מוקדשת לזכרו של סגן הדר גולדין מפק'צ בסיירת גבעתי שגופתו הושבה ארצה לקבורה 11 שנים ושלושה חודשים לאחר נפילתו , ביום שישי 1/8/14 ,כשעה לאחר הפסקת האש של צוק איתן . מאביו שמחה גולדין ומאימו לאה למדתי נחישות מהי ומה עוצמתה של אהבת הורים.

שבת שקטה לכולם " עד החטוף האחרון-לא מפקירים אף אחד, לא עוצרים עד שכולם חוזרים !!!".

I look at you all
See the love there that's sleeping
While my guitar gently weeps

I look at the floor
And I see it needs sweeping
Still my guitar gently weeps

I don't know why nobody told you
How to unfold your love
I don't know how someone controlled you
They bought and sold you

I look at the world
And I notice, it's turning
While my guitar gently weeps

With every mistake
We must surely be learning
Still my guitar gently weeps

מצרף לצפייה את השיר בביצוע משנת 87 יחד עם אלטון ורינגו.

אני זוכר את אותו הבוקר שלאחר הגשם.

שמי המושב נצבעו כחול חלקי , עננים שמנמנים בצבע אפור מאיים מילאו את החלק השני. רוח מערבית קלה נשבה , ויום חופש חדש נחת ברחובנו הצר.

עם אור בוקר , לבשנו כולנו את מדי הקבוצה התכולים . כל אחד וחולצתו , אחד אחד וגרביו , נעלי כדורגל עטורי 21 פקקים לרגלינו . וכל עוד רוח קרב נישבה באפינו , עשינו דרכינו אל רחבת בית העם.

כוכבי הפועל מסילת ציון בכדורגל (אפרוחים) בניצוחו של המאמן הבית'רי רענן , עומדים במעגל , חלוקת הוראות לפני אחרונה . עם הנשק הסודי שלנו ( שמות קוד ) ,קיבלו שלושת החלוצים הקדמיים ( אלי, אלי , ו…אלי) את הכינויים …קיגן , פלה , וקרוייף. כך יכל המאמן להפתיע את הקבוצה הנגדית בשאגת פתע :" קיגן , תעבור למרכז , קרוייף קח את האגף הימני" , ושחקני הקבוצה היריבה יהיו מבולבלים על מי לשמור…טקטיקה או לא טקטיקה ?……תודו.

עמוסי מצב רוח יצאנו לבירת מחוז בית סוסין-מושב תעוז. את הדרך עשינו בהליכה מדודה. לאחר שעקפנו את הלולים המערביים , של רוני וחיים המשכנו דרך מעלה התאנים והגענו לתעוז , מגרש הכדורגל , שקיבל את התואר רק בגלל צורתו המלבנית ,ו ביום שלאחר גישמי אתמול , נראה כמו עמק יזרעאל ,בקרב של סיסרא , שלולית בוץ אחת גדולה , ובקצותיה שני שערי ברזל עם רשת.

תנועת האויר במשרוקית ששרקה לפתיחת המשחק הייתה הדבר הכי מהיר בסביבה ,כפי שנחשתם , לאור הבוץ הכבד ,המשחק התנהל לאט יותר מנאום של מתן וילנאי . שעמום אחד גדול , אבל רק עד לרגע הגדול וההיסטורי ההוא……..אני לא זוכר מי בעט , ואיך בכלל הצליח , אולם לפתע פתאום, מוצא עצמו עבדכם הנאמן בשמו המקצועי (קיגן או קרוייף…לא ברור) סמוך לשער המארחים והכדור הבוצי מתגלגל בסמוך לרגלי הגפרורים שלו, אחת מהם אף העזה ובעטה קלילות בגוש החום והלה החל להתגלגל לכיוון השער….לשמחתי ,סעדיה -השוער לא הצליח לזוז , המגפיים לרגליו ( הוא הוזעק לתפקיד מעבודה בלול ) נותרו תקועות בבוץ ,ולא אפשרו את תנועתו …וכך כמו בהילוך איטי ( למה כמו ?) הכדור התגלגל לאיטו , חולף את סעדיה שבהה בו נוגה ,והמשיך עד שהרשת עצרה אותו……1:0 לנו .

למיותר לציין כי זו הייתה גם תוצאת הסיום .מסילת ציון אימפריה מנצחת את מ.ס תעוז , ואנחנו בעננים . אין עלינו , אנחנו גדולים , חשבנו במשך היומיים הבאים , ואפילו חגגנו את הנצחון הגדול עם וופלה טורטית ובקבוק זכוכית של ספרייט שקנינו בצרכניה.

יכולותינו האמיתיות נגלו לנו ,חודש מאוחר יותר . על מגרש יבש , ובגדי ספורט לכולם , אירחנו את תעוז למשחק גומלין…בלתי נשכח , למה בלתי נשכח ? …הם נתנו לנו בראש 7:0….

מסתבר שכשמשחקים על אמת ,חשוב גם לרוץ , ושגם בלי שופט אנטישמי אפשר להפסיד.

שבת אחרונה של של חודש ספט , שבת אחרונה לפני אוקטובר , שבת אחרונה של תשפ'ד…בעוד רגע תסתיים לה שנה עברית ,ורגע קט אחרי נציין שנה למלחמת השביעי באוקטובר , 101 חטופים עדיין בשבי החמאס , ובצפון חזית חדשה/ישנה יצאה לדרך ואין איש יודע את סופה , את יעדיה , או את קוי העצירה שלה , יצאנו אליה ברגע נתון ,באבחת ביפר ,סלינו על מטוסינו ,ראשינו עטורים ,מקצוות הארץ באנו , הבאנו שימורים.

ולמרות הכל , יחד עם הלחימה , המחאה , הסיוע , והחיים עצמם , נעשה פאוזה קטנה לפינתנו השבועית טרם נשוב לשדה הקרב , והפעם …כדורגל ….

אז היום 27/9/24 ימלאו 76 שנה למשחקה הראשון של נבחרת ישראל כנבחרת לאומית , המייצגת מדינה עצמאית שזה אך נולדה..אומרים שישנו מושג שנקרא מזל של מתחילים ? , אז אומרים לנבחרת שלנו זה לא עבד .

אבל בואו ננוע רגע לאחור . ההיסטוריה של נבחרת ישראל בכדורגל החלה עוד בימים שקדמו להקמת מדינת ישראל. נציגי שלטון המנדט הבריטי, שהיו בעלי תרבות ספורט מפותחת, הובילו ב-1930 בשיתוף ההתאחדות לכדורגל את הקמתה של נבחרת שייצגה את "ארץ ישראל-פלשתינה", על אף שלא הייתה מדינה ריבונית, ושלחו אותה למסע משחקים בקהיר. הנבחרת הורכבה משחקנים חובבנים בהתאם למקובל באותה תקופה. היא הייתה נבחרת חלשה ביותר, ובטורניר המשמעותי הראשון שלה, מוקדמות מונדיאל 1934, הובסה 2–11 בסיכום שני המשחקים מול מצרים.

לאחר הקמת מדינת ישראל, הפכה נבחרת זו ב 27/9/48 "לנבחרת ישראל בכדורגל".

הנבחרת החלה לייצג את מדינת ישראל העצמאית תוך זמן קצר מהקמת המדינה בה' באייר ה'תש"ח. הכוונה הייתה טובה , בקרב הנהגת המדינה הועלה הרעיון לשלוח את הנבחרת למסע משחקים בארצות הברית על מנת לשפר את המורל הלאומי. לאחר משא ומתן מול האמריקנים הוסכם כי הנבחרת תערוך שני משחקי ידידות בניו יורק ומשחק אחד בפילדלפיה.

במשחקה הראשון של הנבחרת שנערך בארצות הברית , באיצטדיון הינקי סטדיום -אצטדיון בייסבול ברובע הברונקס בעיר ניו יורק, ששימש את קבוצת הניו יורק יאנקיז . (מאז פתיחתו ב-1923 ועד סיום עונת 2008. היאנקי סטדיום היה אחד האצטדיונים המפורסמים ביותר בארצות הברית ובעולם כולו, אירח קרבות איגרוף מפורסמים, משחקי פוטבול, הופעות ואירועים רבים אחרים.)

וכך ב-26 בספטמבר (בארהב ) 1948 עורכת ישראל את משחקה הבינלאומי הראשון כנבחרת של מדינה עצמאית, ומפסידה לנבחרת ארצות הברית בתוצאה 1–3‏. השער הראשון לטובת ישראל לאחר הקמת המדינה הובקע בדקה ה-20 של המשחק, כאשר אליעזר שפיגל ממכבי פתח תקווה מסר את הכדור לשמואל בן דרור, עמיתו לקבוצה וקפטן הנבחרת, שהכניע את השוער האמריקני.

המשחק השני בניו יורק, מול נבחרת כוכבים אמריקאית, הסתיים אף הוא בהפסד 1–4, והמשחק בפילדלפיה הסתיים למרבה ההפתעה בהפסד 2–3 לקבוצת כדורגלנים מקצוענים. מסע משחקים זה ידוע גם בעקבות היעדרותו של יעקב חודורוב, השוער הטוב ביותר בארץ באותה תקופה, שעזב את יחידתו בצה"ל ועבר ליחידה אחרת ללא רשות, ועל כך נשפט וזוכה בסופו של דבר.

במשחקי ידידות הייתה נבחרת ישראל לא רעה בכלל , אולם בתחרויות רשמיות , איך נאמר , היינו לא משהו .

נבחרת ישראל, שייצגה בפעם הראשונה בטורניר רשמי את מדינת ישראל העצמאית, הודרכה על ידי לאיוש הס והוגרלה לבית מספר 3 במוקדמות מונדיאל 1950, בבית זה נמצאה רק נבחרת אחת נוספת, יוגוסלביה. על פניו נשמע לא רע …אבל הכלל קבע שהמנצחת בשני המשחקים , הייתה אמורה להעפיל לצמד משחקים מול צרפת, שהמנצחת בסיומם תעפיל למונדיאל 1950 שנערך בברזיל. הס פרסם את סגל השחקנים ב-13 באוגוסט, וכלל בו 18 שחקנים כיוון שנאלץ לתת ייצוג שווה לכל אחד ממרכזי הספורט הגדולים שפעלו במדינה באותה תקופה. המשחק הראשון נערך בבלגרד ב-21 באוגוסט 1949, והסתיים בניצחון 6–0 לטובת היוגוסלבים. …טוב נו ..קורה.

אך אנחנו מסתכלים על חצי הכוס המלאה ,חרף התבוסה הייתה הדעה הרווחת בקרב עיתונאות הספורט בישראל כי השוער יעקב חודורוב הצטיין והציל את הנבחרת מהפסד גדול יותר. המשחק השני, שנערך באצטדיון המכביה בתל אביב, הסתיים בהפתעה בניצחון 5–2 לטובת יוגוסלביה. אבל היי גם אנחנו הבקענו , הפתעה או לא הפתעה ?… שייע גלזר הבקיע את שני השערים, והיה לשחקן הראשון בתולדות הנבחרת שמבקיע בה שער במשחק רשמי לאחר הקמת המדינה.

נבחרת ישראל השיגה את ניצחונה הראשון רק 14 שנים מהקמתה …במוקדמות המונדיאל במסגרת מוקדמות מונדיאל 1962, 6–1 על קפריסין, ומאז החלה בשיפור הדרגתי ואיטי בהישגיה במקביל לשיפור כללי ברמת הכדורגל בישראל.

ומתחילת דרכה של נבחרת ישראל ,נדלג במוסיקה אל. בחור בשם ישראל ברייט , ואל הלהקה שהקים..להקת השמחות…

השמחות היא להקה ישראלית שהקליטה בסה'כ שני אלבומים בשנים 1998–2001.

חברי הלהקה: ישראל ברייט – קלידים, זמר, אלעד כהן – בונן – תופים, צחי הר נבו -בס , סמי בדרה – דרבוקה, ויטלי פודולסקי – אקורדיאון.

לאחר תקופת סולו קצרה איכותית אך לא פורצת קהלים ,ב-1996 החל ישראל ברייט לעבוד על שירים חדשים שכתב והלחין. מתוך העבודה הזו נוצר צורך בנגנים מסוג מסוים, ולאו דווקא אלה שברייט היה רגיל לעבוד איתם. מבחינת ברייט, זה לא היה שינוי כיוון מוחלט.

הצליל המיוחד של השמחות נבע משני הקצוות שבה. מצד אחד, ניגן בה סמי בדרה הערבי, שהפליא להקיש בדרבוקות, ו"זרק" את המאזין מיד לכיוון המוסיקה הערבית (במיוחד כשהוא מצטרף בשירה בערבית…). ומהצד השני, של הישראליות ושל המוסיקליות, ניגן בה ויטלי פודולסקי הרוסי, באקורדיון ש"לקח" את המאזין לא רק לצליל הישראלי-צרפתי-רוסי של פעם, אלא גם לצליל האתני החדש… ובתווך נמצאו צחי הר-נבו, המקצוען שבחבורה (ניגן עם להקת "דברים שעשיתי עם אחותי", איגי וקסמן ועוד), בבס ושירה, אלעד כהן-בונן, שהוא "לגמרי רוק", בתופים, וישראל ברייט בשירה, פנדר תכנותים ודגימות.

ברייט לא הקליט מיד את השירים החדשים שכתב. הוא החל להופיע עם השמחות, תחילה במועדונים קטנים. הם ניגנו יחד בהופעות רבות, שבהן התגבשו השירים והצליל החדש של הלהקה, ואשר בעקבותיהן הוחתמה הלהקה בחברת התקליטים "הד ארצי".

שנת 1998 הקליטו את אלבומם הראשון שנקרא על שם הלהקה בהפקתו של יוסי פיין כאשר ברייט כתב והלחין את כל השירים, רובם לבדו. הלהיטים הגדולים היו "יהודה יהודה" שחיבר עם גלעד ברייט ו"היו לי פעם חברים" שברייט כתב עם בדרה וכלל ציטוט מהשיר "קראוז צינוק" שהופיע באלבום "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" של שמוליק קראוס. באלבום נכללו גם השירים "אדם צריך בית", "בדרך הביתה", "ירח" (לפי מילים מאת ווליד תאופיק, שתרגמו בדרה ופודולסקי) ו"בוקר מצוין" שחיבר עם הר-נבו.ביוני 2001 יצא האלבום השני ,אשר לא זכה להצלחה והלהקה פורקה באופן לא רשמי. היא מופיעה מדי פעם פה ושם , במועדונים ובפסטיבלים שונים, בהם בתדר בבית רומנו, ב"כולי עלמא" ובפסטיבל אינדינגב. הם הוציאו מספר סינגלים משותפים עם מועדון הקצב של אביהו פנחסוב בהם "פלשתינה (א"י)" ו"הילטון" שזכה להצלחה ומעלים יחד הופעות משותפות.

אז למה נבחרת ישראל ולמה השמחות דווקא היום ?

אז היום יום הולדתו ה76 של המשחק הרשמי הראשון של " נבחרת ישראל " בכדורגל , אומנם היא יצאה לדרכה עם הפסד , אבל כמו הרבה ענפים בספורט , הגן היהודי , לא היה מפורצי הדרך הספורטיבית , עליהם נאמר " ההתחלה אומנם קשה , אבל ההמשך הרבה יותר גרוע"…וברצינות הכדורגל הישראלי העלה מידי פעם ניצוצות של משחק איכותי בדמותם של כוכבים שזרחו , ופרחו בארץ ובעולם ( יוסי בניון , אייל ברקוביץ, אבי כהן ,רוני רוזנטל חיים רביבו ועוד ) אולם כנבחרת כנראה שהדרך עוד ארוכה . אנחנו טובים בשייט ,ג'ודו, התעמלות אומנותית , טניס ,כדורסל ועוד…לגבי הכדורגל ..יש עוד הרבה מה לשפר.

והשבוע ירד לו הגשם ראשון על ארצנו הצחיחה , הכל נצבע רטוב , וגווני לחות שונים הופיעו על הצמחים שהמתינו בסבלנות כל הקיץ , ומראה החצר הרטובה הזכיר לי את שירו של ירון לונדון "בואי לאילת " , זמזמו את הפתיח ותזכרו…..את האוירה החורפית.

השיר נפתח (בעיבודו המקורי) במנגינת אקורדיון מלנכולית חורפית משהו , בדיוק כמו פתיחת שירם הנהדר של להקת השמחות..בדרך הביתה . ( מומלץ מאוד להאזין לפודקסט הנהדר של "שיר אחד" על "בדרך הבייתה", נפלא ). השיר נהדר והסיפור מאחוריו שווה האזנה.

קישור לפודקאסט : https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8131/697893/

מי ייתן והמצב פה בארצנו יהיה קצת יותר מוצלח ממצב נבחרת ישראל , וכל החיילים החטופים , והמפונים ישובו סוף סוף אחרי 357 ימים !!! , בשלום "בדרך הבייתה". והלוואי שכמו שכתב ברייט בשיר :

" כי מאז ירדו גשמים
ועכשיו הכל בינינו
כל הימים הגעגועים
אז בואי נעצור את הזמן
בדרך הביתה את אומרת
בסוף עוד יהיה לנו טוב
אני אומר לך
עד הבוקר הכאב הזה יחלוף"

שיגיע כבר הבוקר והכאב הזה יחלוף ,שבת שקטה ושנה טובה לכולם.

הנה בא
עוד יום שמח
משוגע על כל הראש
הנה באת
הרגע שלנו ביחד
מתחיל בריקוד

משחרר
וחם בבטן
כי מאז ירדו גשמים
ועכשיו הכל בינינו
כל הימים הגעגועים
אז בואי נעצור את הזמן
בדרך הביתה את אומרת
בסוף עוד יהיה לנו טוב
אני אומר לך
עד הבוקר הכאב הזה יחלוף
את מחשבת כמה זמן כבר
הסיפור הזה ממשיך
לא לא נגמר

המחשבות , כן המחשבות הן הדבר הכי פעיל ב 11 החודשים האחרונים הכל כך ארוכים. באור העמום היא יכלה להבחין בצלליות שריצדו על הקיר הטחוב.זה אמיתי או שנדמה לה ? . ריחות של טחב ,שתן ישן ,אדמת לס ,ושאריות מזון עבשות , יחד עם לחות נוראה , מילאו את החלל הצר בו שהתה. אחת לזמן מה , לעיתים אחת לשעה לעיתים אחת לכמה דקות , ויש שהמרווחים היו גדולים יותר ,יכלה לשמע הדי פיצוצים עזים אי שם מעליה . האדמה רעדה ואבק ושאריות עפר צנחו מהתקרה והקירות אל תוך החלל הצר.

איפוא האחרים ? שאלה את עצמה ללא הרף , לאן לקחו אותם ?, מה קרה עם כל שאר בני הקיבוץ ? היא נשמה בכבדות , עורה החיוור , עיגולים שחורים סביב עיניה השקועות ,ומוחה העייף העידו על הזמנים הקשים אותם צלחה מאותו בוקר שמחת תורה… שנראה כל כך רחוק.

והמחשבות ,הלכו ושבו כל העת ,זכרונות הילדים , רגעים מחתונתה , פני הוריה מחייכים אליה בקבלת הקהל לחופה, צבעו הירוק ןריחו של הדשא על מדשאת הקיבוץ , טיפות הגשם הראשונות בגינה בחורף 2021, ריח תבשיל העוף של אמה , וריח השיער הרטוב של בנה הצעיר לאחר המקלחת , צלילי הרדיו בן ערביים בערבי שישי.

והיו גם מחשבות רעות , היא ניסתה בכל כוחה לדוחקם בכאלה חיוביות . הם יבואו …הם יוציאו אותי מכאן ..הם חייבים…הם לא יפקירו אותי…יחזירו אותי אל ארץ צבי …אל דבש שדותיה..אל הכרמל..והמדבר..אל עם אשר לא יחשה …שאת בניו לא יפקיר לזר…כך שרנו אחרי מבצע יונתן היא עודדה את עצמה ….אני חזקה …אני חזקה.

המחשבות נעו אנה ואנה , העייפות ,והתשישות הרפו את גופה הכחוש, והיא נשכבה על שאריות השמיכה המטונפת ועצמה את עיניה…מרחוק נשמעו הדים חזקים של פיצוצים…או שהיו אלה רעמים של סתיו 2024 שכבר עמד בפתח ..?

שבת לפני אחרונה של חודש ספטמבר ,סימני הסתיו הקרב ניכרים בכל פינה . חצבים בלבן נושאים ראשם , השמש העצלה פוקחת עיניה רק ב 0615 בבוקר , וחוזרת לטבול בים כבר ב 1830…הלילות נעשים פחות מעיקים בטמפרטורות , אולם הרבה יותר מעיקים בנפש פנימה.

בעוד פחות משבועיים נציין שנה !!!!, כן שנה ,למלחמת חרבות ברזל. ואנו ננסה ולו לרגע קט , עם כל הקושי להאיר פינה קטנה , שאיכשהוא קשורה אף היא למציאות חיינו.

והשבוע נעלה על נס את ספרו של ג.ר.ר טולקין…ההוביט.

"ההוֹבִּיט, או לשם ובחזרה" (באנגלית: The Hobbit, or There and Back Again) הוא ספר פנטזיה מאת ג'ון רונלד רעואל טולקין. הספר עוסק במסעו של ההוביט בילבו באגינס יחד עם חבורת גמדים, במטרה לשחרר את ממלכתם האבודה מאחיזתו של דרקון בשם סמאוג.

הספר מיועד בעיקר לילדים, למרות שהוא מכיל קטעים מפחידים שעלולים לטרוף את שנתם, אך נקרא על ידי בני כל הגילים. בדומה לספר הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, ספר זה נולד מסיפור בהמשכים שנהג הסופר, טולקין, לספר לילדיו. טולקין היה פרופסור לבלשנות, לשון וספרות וקיימת טענה שהוא כתב את הספר כדי להדגים לסטודנטים כיצד ניתן ליצור אווירה בעזרת מילים.

חברים מתוכנו שזכרונם עדיין לא לברכה, זוכרים וודאי את הטיול שערכה חבורת ההלכים ב 2015 שהשבוע מלאו לו בדיוק 9 שנים . את יומנו השני לטיול התחלנו בפלך….הכפר של ההוביטים …הוביטון ,דרום מזרחית לאוקלנד.

הספר מספר את מסעו של בילבו בגינס .

בילבו בגינס, יושב הפלך הרגוע והשלו, נדחף למסע הרפתקאות על ידי הקוסם גנדלף, המצרף אותו לחבורה של 13 גמדים, הכוללת את דאולין, באלין, פילי, קילי, דורי, נורי, אורי, אואין, גלואין (אביו של גימלי), ביפור, בופור, במבר ובראשם תורין צינת-אלון, היוצאים עם גנדלף אל ממלכתם העתיקה.

לאורך המסע הארוך , פוגשת החבורה המוזרה והמופלאה , טרולים ,קוסמים , דרקון יורק אש נוראי ,עמים שונים ושבטים מגוונים , אורקים , ומיני זאבי ענק ,חיות מוזרות , אוייבים מרושעים, נופי מופלאים . אך בעיקר הם מגלים את עצמם . הם מגלים מהיא חברות אמת , מהיא נאמנות , מה חשוב יותר או פחות בחיינו ,מה הוא אומץ ? מה הוא פחד? , ומי הם שישארו לצידך תמיד, בטוב וברע.

מטרת מסעם של בני החבורה היא להגיע להר ארבור , המלא אוצרות זהב של ממלכת הגמדים , לסלק את הדרקון , ולהקים מחדש את ממלכת הגמדים שנחרבה בעבר.

המסע ארוך וקשה ובסופו קרב עצום בין חמש צבאות שונים-קרב חמשת הצבאות….לא נלאה אתכם בפרטי העלילה המופלאה והנהדרת..רוצו לקרוא ,או לראות את הסרט שנעשה בשלושה חלקים על ידי הבמאי המופלא פיטר ג'קסון.

חדי הזכרון זוכרים פוסט ישן מהעבר הרחוק בו דיברנו על טרילוגיית שר הטבעות בפינתנו .מלבד היותו ספר-מופת בזכות עצמו, מהווה "ההוביט" מעין פתיח לטרילוגיה הגדולה של טולקין, "שר הטבעות", אשר מוקדה היא הטבעת הקסומה שנשארה בידיו של בילבו כאשר חזר אל הפלך. בספר עצמו מוזכרים בדרך אגב מאורעות הנראים לכאורה שוליים, שלאחר מכן מתגלים בטרילוגיה כדברים רבי חשיבות בהיסטוריה של הארץ התיכונה (כגון גירוש בעל האוב – הלוא הוא סאורון – על ידי המועצה הלבנה). אולם, בעוד אשר הספר ההוביט יצא לאור בשנת 1937, הטרילוגיה יצאה לאור 28 שנים לאחר מכן, בשנת 1965. אפשר להניח כי לטולקין לא הייתה כוונה מראש לכתוב המשך לספר ההוביט.

ואזכור הספר ההוביט לוקח אותנו בקצרה אל הזמר המפורסם : אליעזר בן ניסן הכהן. תשאלו מי זה ??

אוקי ,אז למי ששאל אז אליעזר נולד למשפחה יהודית ממוצא פולני וליטאי ממעמד הביניים במונטריאול שבמחוז קוויבק בקנדה. אביו, נתן, היה מהנדס ,חייט ובעל חנות בגדים , ונפטר כשאליעזר היה בן 9, ועל חינוכו הופקד סבו מצד אמו מאשה, הרב שלמה זלמן קלוניצקי. בגיל העשרה הקים אליעזר את להקתו הראשונה, "The Buckskin Boys", שניגנה בעיקר שירי פולק אמריקאיים.

מי שהדריכו אותו בראשית דרכו בכתיבת שירה ועזרו גם בהוצאה לאור של הספר שיריו הראשון, היו המשורר היהודי-קנדי אירווינג לייטון, מהחשובים והחדשניים שבמשוררי קנדה, ששירתו השפיעה רבות על אליעזר.

בשנת 1967 עבר אליעזר להתגורר בארצות הברית במטרה להפוך לזמר ולמלחין. שירו "Suzanne" הפך ללהיט, ולאחר הופעות בכמה פסטיבלי זמר נתגלה על ידי מאתר הכישרונות של קולומביה רקורדס – ג'ון האמונד. האמונד "גילה" בין היתר גם את בוב דילן וברוס ספרינגסטין.

טוב אז למי שעדיין לא זיהה…מדובר כמובן ביוצר הענק ליאונד כהן …ומאחר והופיע כבר בפינתנו לא נרחיב בשבחו של האיש המופלא והיוצר הענק הזה.

אז איך הדברים האלו מתחברים בעצם דווקא היום ??

אז מחר ה21/10 הוא יום הולדתו של הספר ..ההוביט…הספר יצא לאור לראשונה ב-21 בספטמבר 1937 בממלכה המאוחדת ובשנים 1976, 1977 ו-2012 יצאו שלושה תרגומים שונים לעברית בישראל.

אחד התרגומים המפורסמים . אם לא המפורסם שבהם היה תרגום הטייסים. תרגום שנעשה בשבי המצרי .

השנה היא 1970 ועשרת השבויים הישראליים של מלחמת ההתשה מנצלים את זמנם הפנוי למלאכה משונה: תרגום הספר הראשון של ג'.ר.ר טולקין לעברית.

(מתוך אתר הספרנים) -ארבעת הטייסים שבתא – אבינועם קלדס, רמי הרפז, מנחם עיני ויצחק פיר, החליטו "לתרגם עבור המתקשים את ה'הוביט'". תחילה תרגמו הטייסים מילים וביטויים ספציפיים. מהר מאוד, משנוכחו שהמלאכה משכיחה מהם את מציאות החיים בשבי, מצאו את עצמם עובדים יום יום, במשך שעות ארוכות, על תרגום היצירה כולה.

וליאונרד כהן ? אז יום הדין הכרונולוגי העברי , והן שלנו כאומה הולך וקרב , והמאמינים שבנו מניחים כי בו יקבע " מי באש ומי בחרב " כשירו הענק של ליאונרד כהן שמחר (21/09/34) זה גם יום הולדתו.

ואיך זה קשור אלינו ??

אז אנחנו היום מציינים תשע שנים לשובנו מהמסע המופלא לניו זילנד , שם צולמה טרילוגיית ההוביט.

אבל בחזרה למציאות חיינו אנו נציין בעוד שבוע וחצי מלאת שנה למסע לשם ובחזרה כשם הספר ….מלחמת חרבות ברזל ….שנה חלפה ועדיין 101 מבני עמנו , בשר מבשרינו עדיין נמקים להם שם ….במחילות החמאס ואין להם מושיע , ואין להם דרך חזרה.

ובשנה הזו כמו במסע ההוביט , למדנו על בשרינו , מהיא נאמנות , מהם ערכי אמת, מהו מוסר ומיהם החברים האמיתיים שלנו , של העם , של האזרחים ,ושל המדינה.

חובה על כולנו לשנס מותניים ולצאת כולנו למסע להשבתם למולדתם מי לביתו ומי לקבורה , בדרך יהיו קשיים , אך אם חפצי חיים ,מדינה ותקווה לנו , ובעיקר לילדינו ..אין לנו ארץ אחרת ולא תהיה לנו גם זו . אם הם לא יהיו איתנו . ואם לא נעשה זאת אנחנו כעת , אף אחד לא יעשה זאת עבורינו בבוא יום.

לאליעזר ( ליאונרד כהן) ישנו שיר מופלא שאולי הפזמון מבטא את הכמיהה לשובם של החטופים יותר מכל.

Now so long, Marianne
It's time that we began
To laugh and cry
And cry and laugh about it all again

הלוואי והם יחזרו כבר , ונוכל לבכות ולצחוק ולבכות ולצחוק..כמו פעם. שיגמר כבר המסע הזה לשם ובחזרה…

שתהיה לכולנו שנה טובה , קצת יותר טובה מזו הנוראה שחולפת לה , שישובו כולם הבייתה , החטופים , החיילים המפונים …שתשוב התקווה והאמונה בארץ הזו.

ממקום שהניח את ראשו , על התרמיל הקפוא יכול היה להציץ החוצה , על השלג היורד זה זמן ארוך . הרוח שיבבה עצמה לדעת הסיעה פתיתי שלג חדים כתער , הם ניגפו על בד האוהל הקטן בו שכב יחד עם חבריו שעוד נותרו.

לא מעט פתיתי קרח עיקשים חדרו ברווח הצר שבין יריעות האוהל , וכמו חיפשו את פניו על מנת לדוקרו. הוא כיווץ את עיניו ותר אחר מראה כלשהו , שייתן מעט נחמה או זיק של תקווה לגופו הדואב…אך היא לא נמצאה .

מזה ימים ארוכים שמנקרת המחשבה במוחו, כמה עוד ניתן למשוך? …כמה יוכלו עוד חבריו לשאת ?, …האם יש תוחלת למאמץ האדיר ,אם לכולם ברור מה הולך לקרות ?…האם מוסר ,ערכי רעות , או אידאלים נשגבים ,ראויים דיים על מנת לגרום סבל שכזה לחברים שכל כך אהב.?…

הוא עצם את עיניו . לרגע היה נדמה כי שקע בשינה , אך הוא פקחן באחת , אישוניו התרחבו , והוא נעמד על רגליו הפצועות. משך עצמו לכיוון פתח האוהל , הסב ראשו בחיוך קל לעבר חבריו , אל תקומו , זה בסדר , רק יוצא שנייה לצרכים…יתכן שאתעכב מעט. תנוחו ,זה בסדר.

הוא סגר את יריעת האוהל מאחוריו עת פסע אל הבוקר הקר .רוחות הדרום שרקו בעוז ,אך הוא רק הרחיב חיוכו , פער את עיניו עד כמה שניתן , והפליט אנחה עמוקה , אבן נגולה מעל ליבו ,הוא חש קליל לרגע, סוף סוף שקט .…

קפטן לורנס אדוארד גרייס ("טיטוס") אוטס

שבת שלישית של חודש מרץ שנת 2024 , בפעם האחרונה שנפגשנו ,מעט לפני כיפור, האוירה הייתה שמחה יותר . חמישה חודשים אחרי אסון ה7.10 , למעלה מ-1500 הרוגים , ו-136 חטופים בשבי חיות החמאס אנו נפגשים שוב , בנסיון לשמור על קצת שפיות בתוך אוקינוס העצב שגליו שטפו באחת את הארץ למודת הכאב שבה אנו חיים.

והשבוע נעלה שוב על נס את קפטן לורנס אדוארד גרייס ("טיטוס") אוטס…

לורנס אוטס אדוארד , חבר משלחת המחקר הבריטית לאנארקטיקה ב-1910-1912.

הבחור נולד בלונדון, אנגליה בשנת 1880, בן למשפחה עשירה ועתיקת יומין, שהייתה בעלת נחלות באסקס במשך מאות שנים. דודו היה חוקר הטבע וחוקר יבשת אפריקה פרנק אוטס.

בשירותו הצבאי נפצע פעמיים ועוטר בצלב ויקטוריה. פציעת רגל השאירה אותו צולע ברגל אחת, שהתקצרה בהשוואה לרגל השנייה.

ב-1910 הגיש אוטס בקשה להצטרף אל משלחתו של רוברט פלקון סקוט אל הקוטב הדרומי, והתקבל בעיקר על סמך ניסיונו עם סוסים וכן, במידה פחותה, יכולתו לתרום 1,000 ליש"ט (סכום שווה ערך, במונחי 2008, ל-50,000 ליש"ט) להוצאות המשלחת. תפקידו היה לטפל בפונים שסקוט ייעד לגרירת המזחלות של האספקה ,בשלב הראשון של ציוד תחנות המזון, ובמחצית הראשונה של המסע אל הקוטב הדרומי. בהמשך יבחר בו סקוט לקבוצת חמשת האנשים שיצאו לקטע המסע הסופי אל הקוטב.

שני הגברים הנחושים סקוט ואוטוס נחלקו בדעותיהם לא אחת . אוטוס טען שסקוט אינו מבין בסוסים וביכולות שלהם לנוע עם מטען בתנאים קשים .עוד כתב ביומנו, "כשלעצמי, אני מתעב את סקוט בכל לבי והייתי מוותר על כל העניין אלמלא היותנו משלחת בריטית." סקוט, בנימה בוטה פחות, כינה את אוטס "הפסימיסט העליז שלנו" וכתב "החייל נוטה לראות הכל במשקפים שחורים, אבל נוכחתי לדעת, שזה קו אופי שלו."

קפטן סקוט, קפטן אוטס ועוד 14 חברים במשלחת יצאו מבסיסם במחנה אוונס אל הקוטב הדרומי ב-1 בנובמבר 1911. בנקודות על קווי רוחב שונים, שנקבעו מראש במהלך המסע בן 1440 הק"מ, שלח סקוט קבוצות של אנשי התמיכה של המשלחת בחזרה, עד שב-4 בינואר 1912, בקו רוחב 87° 32' דרום, נשאר רק צוות הקוטב בן חמשת האנשים של סקוט, אדוארד אדריאן וילסון, הנרי רוברטסון באוארס, אדגר אוונס ואוטס לצלוח את 269 הק"מ האחרונים עד לקוטב. ב-18 בינואר 1912, 79 ימים אחרי שהתחילו במסעם, הגיעו לבסוף אל הקוטב, להפתעתם הרבה הם מצאו את האוהל שחוקר הקטבים הנורווגי רואלד אמונדסן וארבעת אנשי צוותו הותירו מאחוריהם במחנה פולהיים שלהם, אחרי שהשיגו אותם בתחרות והיו הראשונים להגיע אל הקוטב. בתוך האוהל היה פתק מאמונדסן, להודיעם כי קבוצתו הגיעה אל הקוטב הדרומי ב-14 בדצמבר 1911, 35 ימים לפני קבוצתו של סקוט.

האכזבה הייתה קשה ,בפרט לאור הסבל העצום שחוו בדרך ליעד.

בשיר העברי אנו שרים כי " ההרים יותר גבוהים בדרך חזרה " , במקרה שלנו ,זה לא היה רק שיר.. המשלחת נתקלה בתנאים קשים באופן קיצוני במסע חזרה, בעיקר עקב מזג אוויר גרוע במידה בלתי מצויה, אספקת מזון ירודה, חבלות שנגרמו בנפילות, והשפעות הצפדינה וכוויות הקור, שחברו יחד להאט את התקדמותם.

ב-17 בפברואר 1912, סמוך לרגלי קרחון בירדמור, מת אדגר אוונס, כנראה, לדעת חבריו, כתוצאה מפגיעת ראש בנפילה אל תוך בקע כמה ימים קודם לכן. רגליו של אוטס נפגעו מכוויות קור קשות. אין ספק שהוא נחלש, והלך בקצב איטי יותר מחבריו. ברישום ביומנו מיום 5 במרץ כתב סקוט "רגליו של אוטס במצב נורא… החייל המסכן כמעט גמור".

התקדמותו האיטית יותר של אוטס, שיתר השלושה מיאנו להפקירו מאחור, גרמה לקבוצה לפגר בלוח הזמנים. בממוצע של 105 ק"מ בין תחנות המזון שהונחו מראש ומלאי של שבוע בלבד של מזון ודלק שסיפקה כל תחנה, נדרשה הקבוצה לקיים מכסת צעידה של למעלה מ-14 ק"מ ביום כדי להצטייד במנות מספיקות למסע 640 הק"מ האחרונים של מסעם חזרה על פני חומת הקרח רוס. אלא שמספר זה היה המיטב שהצליחו להגיע אליו בכל יום נתון והוא הלך והצטמצם לעיתים לכ- 4.8 ק"מ ביום בגלל מצבו המחמיר של אוטס. ב-15 במרץ אמר אוטס לחבריו, שאיננו יכול להמשיך והציע להם להניחו בשק השינה שלו. הם סירבו. הוא הצליח לגרור את עצמו עוד כמה קילומטרים אותו יום אבל מצבו החריף במשך לילה.

בבוקר ה-16 במרץ הקיץ אוטס משנתו וידע, כי עליו להקריב את עצמו כדי לתת לאחרים סיכוי להינצל. סקוט כתב, שאוטס אמר להם, "אני רק יוצא החוצה ואולי אתעכב זמן מה", ויצא, חוסך מעצמו את הכאב והמאמץ של נעילת מגפיו. הוא יצא מן האוהל אל תוך סופת השלג בקור של 40°- צלזיוס, אל מותו. עוד כתב סקוט ביומנו, "ידענו שאוטס האומלל הולך אל מותו, אבל אף כי ניסינו להניאו מכך, ידענו שזה מעשה של אדם אמיץ וג'נטלמן אנגלי." את שאירע בדיוק אין איש יודע . המידע שישנו הופק מהיומנים שנמצאו.

אולם קורבנו הנאצל של אוטס לא שינה בסופו של דבר את גורל חבריו. סקוט, וילסון ובאוארס המשיכו להשתרך את 32 הק"מ הבאים אל תחנת המזון "טון אחד" שיכלה להצילם, אבל נבלמו בקו רוחב '79°40 דרום על ידי סופת שלג אימתנית ב-20 במרץ. לכודים באוהלם בגלל מזג האוויר, חלשים, קפואים ומורעבים מכדי להמשיך, מתו לבסוף מקץ תשעה ימים, במרחק 17.6 ק"מ בסך הכל מיעדם. גופותיהם הקפואות נמצאו על ידי משלחת חיפוש ב-12 בנובמבר 1912. גופתו של אוטס לא נמצאה מעולם. סמוך למקום מיתתו המשוער הקימה משלחת החיפוש גלעד וצלב הנושא את הכתובת "במקום זה מת ג'נטלמן אביר באבירים, קפטן ל. א. ג. אוטס, מן האיניסקילינג דראגונס. במרץ 1912, בדרכו חזרה מן הקוטב, הלך מרצונו לקראת מותו בסופת שלגים, בניסיון להציל את חבריו, כורע תחת עומס תלאותיו."

אז למה נזכרתי בזה דווקא היום ?

ראשית כי מחר ימלאו 112 שנה בדיוק לצאתו של אוטוס את האוהל בבוקר ה16/03.1912.

והקורבן הקשה שהאיש לקח על עצמו בכדי לנסות להציל את חבריו ,מזכיר לי המון סיפורי גבורה נעלים ששמענו במהלך חמשת החודשים האחרונים . אזרחים חיילים ושוטרים שסיכנו והקריבו עצמם על מנת להציל אחרים . כמה גדלות נפש יש באנשים ברגעים קשים . יש ויכוחים ויש חילוקי דעות , אבל ברגעי האמת אנשים מתעלים מעל הכל ומקריבים את היקר מכל.

השבוע בהצהרה שנתן מאו'ג 98 -דן גולדפוס, הוא דיבר מעמקי נשמתו , על ההקרבה העצומה של הלוחמים ,אשר בעת קריאה מחקו את כל חילוקי הדעות ונחלצו למען ההגנה על היקרים להם . ימין ושמאל , חילוני ודתי ערבי ,דרוזי ,ויהודי ,ככתף אחת. עוד דיבר על הצורך שנהיה ראויים להקרבה שלהם .כולי תקווה שאכן נהיה ראויים.

שנית , למשלחת לקוטב קראו "טרה נובה"…ואצלנו היה הטבח הנורא במסיבת הנובה ,האירוע שייזכר לדראון עולם כפתיחת מלחמת חרבות ברזל.

וכעת הדרום מדולל אט אט מלוחמים , סדרי הכוחות משתנים , והעיניים מופנות צפונה.

והחטופים 136 במספר , על משפחותיהם , חבריהם , נבלעים בשגרה . הדיון המרכזי ברשתות נסוב מיני שטויות כמו סער ומפלגתו, פטפוטי רגב ,אמירות מטופשות של סטרוק, סמוטריץ או בן גביר…ואפילו תקציב המדינה….

חברים קצת איבדנו את הפוקוס , הכל כרגע בטל ב-60 אל מול החטופים , החטופות והסבל שהם חווים….שום נצחון ושום מוחלט לא יקרה ,אם הם לא ישובו אלינו .לא מספר מחבלים שחיסלנו וגם לא ראשו של סינואר לא יהוו ניצחון.

על מנת שנהיה ראויים לקורבן העצום שהקרבנו ,עלינו לשוב ולהתאחד סביב השבתם ומהר…הזמן אוזל כמו גם חייהם של הנותרים. את החשבון עם החמאס נסגור בהמשך.

צר לי על גלישה לדעות אישיות . ועל שינוי פורמט הפינה. מקווה לשוב לשגרת ידע כללי בלבד ומוסיקה בהקדם.

ובנתים נוקיר כבוד לאחר מפצועי המלחמה הרבים-עידן עמדי , "כאב של לוחמים".

שבת שקטה לכולם , ושבו בנות ובנים לגבולם.

ערב ראשון של לבד,
יושב וכותב לך מכתב
על כל הדברים שהיו
כל מה שקרה בדיוק

אותיות מופיעות על הקיר
אני הפחד נעים להכיר
הדמויות אוהבות לשחק
זזות כאן בבית הריק, הריק

ואת, את לא יודעת כמה
ממך ניסיתי להסתיר
את כל הסיוטים בלילה
צרחות ודם על המדים
את לא מבינה כבר למה
אני מזמן כבר לא אני
תמונות רצות מאותו לילה
דמעות, כאב של לוחמים