"אני רק יוצא רגע ,יתכן ואתעכב."(ל.א. 1912)

ממקום שהניח את ראשו , על התרמיל הקפוא יכול היה להציץ החוצה , על השלג היורד זה זמן ארוך . הרוח שיבבה עצמה לדעת הסיעה פתיתי שלג חדים כתער , הם ניגפו על בד האוהל הקטן בו שכב יחד עם חבריו שעוד נותרו.

לא מעט פתיתי קרח עיקשים חדרו ברווח הצר שבין יריעות האוהל , וכמו חיפשו את פניו על מנת לדוקרו. הוא כיווץ את עיניו ותר אחר מראה כלשהו , שייתן מעט נחמה או זיק של תקווה לגופו הדואב…אך היא לא נמצאה .

מזה ימים ארוכים שמנקרת המחשבה במוחו, כמה עוד ניתן למשוך? …כמה יוכלו עוד חבריו לשאת ?, …האם יש תוחלת למאמץ האדיר ,אם לכולם ברור מה הולך לקרות ?…האם מוסר ,ערכי רעות , או אידאלים נשגבים ,ראויים דיים על מנת לגרום סבל שכזה לחברים שכל כך אהב.?…

הוא עצם את עיניו . לרגע היה נדמה כי שקע בשינה , אך הוא פקחן באחת , אישוניו התרחבו , והוא נעמד על רגליו הפצועות. משך עצמו לכיוון פתח האוהל , הסב ראשו בחיוך קל לעבר חבריו , אל תקומו , זה בסדר , רק יוצא שנייה לצרכים…יתכן שאתעכב מעט. תנוחו ,זה בסדר.

הוא סגר את יריעת האוהל מאחוריו עת פסע אל הבוקר הקר .רוחות הדרום שרקו בעוז ,אך הוא רק הרחיב חיוכו , פער את עיניו עד כמה שניתן , והפליט אנחה עמוקה , אבן נגולה מעל ליבו ,הוא חש קליל לרגע, סוף סוף שקט .

קפטן לורנס אדוארד גרייס ("טיטוס") אוטס

שבת שלישית של חודש מרץ שנת 2024 , בפעם האחרונה שנפגשנו ,מעט לפני כיפור, האוירה הייתה שמחה יותר . חמישה חודשים אחרי אסון ה7.10 , למעלה מ-1500 הרוגים , ו-136 חטופים בשבי חיות החמאס אנו נפגשים שוב , בנסיון לשמור על קצת שפיות בתוך אוקינוס העצב שגליו שטפו באחת את הארץ למודת הכאב שבה אנו חיים.

והשבוע נעלה שוב על נס את קפטן לורנס אדוארד גרייס ("טיטוס") אוטס…

לורנס אוטס אדוארד , חבר משלחת המחקר הבריטית לאנארקטיקה ב-1910-1912.

הבחור נולד בלונדון, אנגליה בשנת 1880, בן למשפחה עשירה ועתיקת יומין, שהייתה בעלת נחלות באסקס במשך מאות שנים. דודו היה חוקר הטבע וחוקר יבשת אפריקה פרנק אוטס.

בשירותו הצבאי נפצע פעמיים ועוטר בצלב ויקטוריה. פציעת רגל השאירה אותו צולע ברגל אחת, שהתקצרה בהשוואה לרגל השנייה.

ב-1910 הגיש אוטס בקשה להצטרף אל משלחתו של רוברט פלקון סקוט אל הקוטב הדרומי, והתקבל בעיקר על סמך ניסיונו עם סוסים וכן, במידה פחותה, יכולתו לתרום 1,000 ליש"ט (סכום שווה ערך, במונחי 2008, ל-50,000 ליש"ט) להוצאות המשלחת. תפקידו היה לטפל בפונים שסקוט ייעד לגרירת המזחלות של האספקה ,בשלב הראשון של ציוד תחנות המזון, ובמחצית הראשונה של המסע אל הקוטב הדרומי. בהמשך יבחר בו סקוט לקבוצת חמשת האנשים שיצאו לקטע המסע הסופי אל הקוטב.

שני הגברים הנחושים סקוט ואוטוס נחלקו בדעותיהם לא אחת . אוטוס טען שסקוט אינו מבין בסוסים וביכולות שלהם לנוע עם מטען בתנאים קשים .עוד כתב ביומנו, "כשלעצמי, אני מתעב את סקוט בכל לבי והייתי מוותר על כל העניין אלמלא היותנו משלחת בריטית." סקוט, בנימה בוטה פחות, כינה את אוטס "הפסימיסט העליז שלנו" וכתב "החייל נוטה לראות הכל במשקפים שחורים, אבל נוכחתי לדעת, שזה קו אופי שלו."

קפטן סקוט, קפטן אוטס ועוד 14 חברים במשלחת יצאו מבסיסם במחנה אוונס אל הקוטב הדרומי ב-1 בנובמבר 1911. בנקודות על קווי רוחב שונים, שנקבעו מראש במהלך המסע בן 1440 הק"מ, שלח סקוט קבוצות של אנשי התמיכה של המשלחת בחזרה, עד שב-4 בינואר 1912, בקו רוחב 87° 32' דרום, נשאר רק צוות הקוטב בן חמשת האנשים של סקוט, אדוארד אדריאן וילסון, הנרי רוברטסון באוארס, אדגר אוונס ואוטס לצלוח את 269 הק"מ האחרונים עד לקוטב. ב-18 בינואר 1912, 79 ימים אחרי שהתחילו במסעם, הגיעו לבסוף אל הקוטב, להפתעתם הרבה הם מצאו את האוהל שחוקר הקטבים הנורווגי רואלד אמונדסן וארבעת אנשי צוותו הותירו מאחוריהם במחנה פולהיים שלהם, אחרי שהשיגו אותם בתחרות והיו הראשונים להגיע אל הקוטב. בתוך האוהל היה פתק מאמונדסן, להודיעם כי קבוצתו הגיעה אל הקוטב הדרומי ב-14 בדצמבר 1911, 35 ימים לפני קבוצתו של סקוט.

משלחת אמונדסון בקוטב

האכזבה הייתה קשה ,בפרט לאור הסבל העצום שחוו בדרך ליעד.

בשיר העברי אנו שרים כי " ההרים יותר גבוהים בדרך חזרה " , במקרה שלנו ,זה לא היה רק שיר.. המשלחת נתקלה בתנאים קשים באופן קיצוני במסע חזרה, בעיקר עקב מזג אוויר גרוע במידה בלתי מצויה, אספקת מזון ירודה, חבלות שנגרמו בנפילות, והשפעות הצפדינה וכוויות הקור, שחברו יחד להאט את התקדמותם.

ב-17 בפברואר 1912, סמוך לרגלי קרחון בירדמור, מת אדגר אוונס, כנראה, לדעת חבריו, כתוצאה מפגיעת ראש בנפילה אל תוך בקע כמה ימים קודם לכן. רגליו של אוטס נפגעו מכוויות קור קשות. אין ספק שהוא נחלש, והלך בקצב איטי יותר מחבריו. ברישום ביומנו מיום 5 במרץ כתב סקוט "רגליו של אוטס במצב נורא… החייל המסכן כמעט גמור".

התקדמותו האיטית יותר של אוטס, שיתר השלושה מיאנו להפקירו מאחור, גרמה לקבוצה לפגר בלוח הזמנים. בממוצע של 105 ק"מ בין תחנות המזון שהונחו מראש ומלאי של שבוע בלבד של מזון ודלק שסיפקה כל תחנה, נדרשה הקבוצה לקיים מכסת צעידה של למעלה מ-14 ק"מ ביום כדי להצטייד במנות מספיקות למסע 640 הק"מ האחרונים של מסעם חזרה על פני חומת הקרח רוס. אלא שמספר זה היה המיטב שהצליחו להגיע אליו בכל יום נתון והוא הלך והצטמצם לעיתים לכ- 4.8 ק"מ ביום בגלל מצבו המחמיר של אוטס. ב-15 במרץ אמר אוטס לחבריו, שאיננו יכול להמשיך והציע להם להניחו בשק השינה שלו. הם סירבו. הוא הצליח לגרור את עצמו עוד כמה קילומטרים אותו יום אבל מצבו החריף במשך לילה.

בבוקר ה-16 במרץ הקיץ אוטס משנתו וידע, כי עליו להקריב את עצמו כדי לתת לאחרים סיכוי להינצל. סקוט כתב, שאוטס אמר להם, "אני רק יוצא החוצה ואולי אתעכב זמן מה", ויצא, חוסך מעצמו את הכאב והמאמץ של נעילת מגפיו. הוא יצא מן האוהל אל תוך סופת השלג בקור של 40°- צלזיוס, אל מותו. עוד כתב סקוט ביומנו, "ידענו שאוטס האומלל הולך אל מותו, אבל אף כי ניסינו להניאו מכך, ידענו שזה מעשה של אדם אמיץ וג'נטלמן אנגלי." את שאירע בדיוק אין איש יודע . המידע שישנו הופק מהיומנים שנמצאו.

אולם קורבנו הנאצל של אוטס לא שינה בסופו של דבר את גורל חבריו. סקוט, וילסון ובאוארס המשיכו להשתרך את 32 הק"מ הבאים אל תחנת המזון "טון אחד" שיכלה להצילם, אבל נבלמו בקו רוחב '79°40 דרום על ידי סופת שלג אימתנית ב-20 במרץ. לכודים באוהלם בגלל מזג האוויר, חלשים, קפואים ומורעבים מכדי להמשיך, מתו לבסוף מקץ תשעה ימים, במרחק 17.6 ק"מ בסך הכל מיעדם. גופותיהם הקפואות נמצאו על ידי משלחת חיפוש ב-12 בנובמבר 1912. גופתו של אוטס לא נמצאה מעולם. סמוך למקום מיתתו המשוער הקימה משלחת החיפוש גלעד וצלב הנושא את הכתובת "במקום זה מת ג'נטלמן אביר באבירים, קפטן ל. א. ג. אוטס, מן האיניסקילינג דראגונס. במרץ 1912, בדרכו חזרה מן הקוטב, הלך מרצונו לקראת מותו בסופת שלגים, בניסיון להציל את חבריו, כורע תחת עומס תלאותיו."

אז למה נזכרתי בזה דווקא היום ?

ראשית כי מחר ימלאו 112 שנה בדיוק לצאתו של אוטוס את האוהל בבוקר ה16/03.1912.

והקורבן הקשה שהאיש לקח על עצמו בכדי לנסות להציל את חבריו ,מזכיר לי המון סיפורי גבורה נעלים ששמענו במהלך חמשת החודשים האחרונים . אזרחים חיילים ושוטרים שסיכנו והקריבו עצמם על מנת להציל אחרים . כמה גדלות נפש יש באנשים ברגעים קשים . יש ויכוחים ויש חילוקי דעות , אבל ברגעי האמת אנשים מתעלים מעל הכל ומקריבים את היקר מכל.

השבוע בהצהרה שנתן מאו'ג 98 -דן גולדפוס, הוא דיבר מעמקי נשמתו , על ההקרבה העצומה של הלוחמים ,אשר בעת קריאה מחקו את כל חילוקי הדעות ונחלצו למען ההגנה על היקרים להם . ימין ושמאל , חילוני ודתי ערבי ,דרוזי ,ויהודי ,ככתף אחת. עוד דיבר על הצורך שנהיה ראויים להקרבה שלהם .כולי תקווה שאכן נהיה ראויים.

שנית , למשלחת לקוטב קראו "טרה נובה"…ואצלנו היה הטבח הנורא במסיבת הנובה ,האירוע שייזכר לדראון עולם כפתיחת מלחמת חרבות ברזל.

וכעת הדרום מדולל אט אט מלוחמים , סדרי הכוחות משתנים , והעיניים מופנות צפונה.

והחטופים 136 במספר , על משפחותיהם , חבריהם , נבלעים בשגרה . הדיון המרכזי ברשתות נסוב מיני שטויות כמו סער ומפלגתו, פטפוטי רגב ,אמירות מטופשות של סטרוק, סמוטריץ או בן גביר…ואפילו תקציב המדינה….

חברים קצת איבדנו את הפוקוס , הכל כרגע בטל ב-60 אל מול החטופים , החטופות והסבל שהם חווים….שום נצחון ושום מוחלט לא יקרה ,אם הם לא ישובו אלינו .לא מספר מחבלים שחיסלנו וגם לא ראשו של סינואר לא יהוו ניצחון.

על מנת שנהיה ראויים לקורבן העצום שהקרבנו ,עלינו לשוב ולהתאחד סביב השבתם ומהר…הזמן אוזל כמו גם חייהם של הנותרים. את החשבון עם החמאס נסגור בהמשך.

צר לי על גלישה לדעות אישיות . ועל שינוי פורמט הפינה. מקווה לשוב לשגרת ידע כללי בלבד ומוסיקה בהקדם.

ובנתים נוקיר כבוד לאחר מפצועי המלחמה הרבים-עידן עמדי , "כאב של לוחמים".

שבת שקטה לכולם , ושבו בנות ובנים לגבולם.

ערב ראשון של לבד,
יושב וכותב לך מכתב
על כל הדברים שהיו
כל מה שקרה בדיוק

אותיות מופיעות על הקיר
אני הפחד נעים להכיר
הדמויות אוהבות לשחק
זזות כאן בבית הריק, הריק

ואת, את לא יודעת כמה
ממך ניסיתי להסתיר
את כל הסיוטים בלילה
צרחות ודם על המדים
את לא מבינה כבר למה
אני מזמן כבר לא אני
תמונות רצות מאותו לילה
דמעות, כאב של לוחמים