"שירד כבר ,שירד כבר הלילה "חשב לעצמו. "כמה עוד יוכל אבא לסבול "..השמש נטתה לצידה המערבי של החווה , והאירה הכל באור בגווני זהב וחאקי . שיחי סירה שנתלשו התגלגלו להם ברחבה הגדולה שלפני ביתו של האדון. הוא יכל להבחין בהם כאשר חצו את החרך ממנו הביט החוצה מתוך אסם התבואה.
שערות ראשו נמלאו אניצי תבואה ,וחתיכות קש . הוא כבר סיים להאכיל את סוסי החווה , הכבשים ,ועוד מספר פרות שהיו במכלאה . גם לכלבים הגיש את מזונם , וכעת המתין לשובו של אביו. הדאגה לשלומו הפכה את ההמתנה לקשה יותר עם כל רגע שחלף . הוא נשא את עיניו אל קו האופק והבחין באבק המיתמר במרחק . " זה אבא " חשב לעצמו , "הוא בוודאי עושה דרכו חזרה אל החווה , הם בטח סיימו את קטיף הכותנה ,וכעת יוכל לתת מנוחה לגופו הדואב " . הוא דאג לאביו . בימים האחרונים למרות החיוך ששלח לעברו כל בוקר לפני יציאתו לקטיף ,הבחין כי אביו נהג לאחוז ולעסות את מותניו , ונדמה היה לו כי אף הבחין בסימנים כחולים שחורים בקצה גבו. " עד מתי ? " חשב לעצמו "עד מתי ימשך הסבל הזה ?" למה אנשים נוהגים כך האחד בשני ? , האם לאבא ולי לא מגיע קצת ,רווחה ושמחה מדי פעם ? , אולי זה תלוי גם בנו " , חשב לעצמו.
השמש חלפה את קו צמרות העצים כלפי מטה והאור הצהוב הפך אדמדם ,שקיעה נוגה העלימה את אבק הדרך..ונדמה היה לו כי שמע את קולו של אביבו מפזם שיר בלוז חרישי.
שבת שלישית של חודש מרץ , האביב בכל פינה . במורדות הר כרמילה הסמוך למושב ניתן להבחין בפרחי הדגנית בצבעי כחול עמוק, אחרוני הנוריות מפזרות כתמי אדום על מורדות נחל כרמילה ,לעזרתם באים פרחי הצבעוני הכתומים-אדומים ,הלוטם מביא מהבית את צבעו הוורוד ..חגיגה של חופש ,שמש ושלל צבעים..חג החירות בפתח , ואם בחירות עסקינן ,תעלה פינתו השבוע את ספרה המפורסם של הארייט ביצ'ר סטואו…"אוהל הדוד תום"
ביצ'ר סטאו נולדה בקונטיקט. אביה היה כומר קלוויניסטי אדוק. הרייט הייתה אחת מאחד עשר ילדים, אשר הנודע שביניהם היה הנרי וורד ביצ'ר , אחד הפעילים הנודעים לביטול העבדות. היא הייתה מורה למשך זמן מה. בסינסינטי פגשה בעבדים שחורים, ומאוחר יותר נטלה חלק בפעילות להברחת עבדים מהדרום. ב-1843 הוציאה את ספרה הראשון "המייפלאואר: רשימות, רישומים וטיפוסים מבין צאצאי החלוצים".
סיפור הספר "אוהל הדוד תום" התחיל את דרכו בהמשכים בעיתון "נשיונל אירה" (National Era, "העידן הלאומי" בתרגום חופשי), שפורסם מדי שבוע החל מיוני 1851. בתחילה תוכנן להיות סיפור קצר, אך לבסוף התפרש על פני ארבעים פרקים. המו"לים היו ספקניים לגבי הדפסתו בספר, אך בסופו של דבר יצא הספר ב-20 למרץ 1852, כשמונה שנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים.
לאחר שפורסם הספר אזלו עותקיו מהשוק במהירות, ובתי הדפוס עמלו על הדפסת מהדורות חדשות שלו ללא הרף. בספר יש תיאור קשה של ייסורי עבד שחור המשרת בנאמנות את בעליו, אדם טוב לב ונוח שמוקיר את נאמנותו. עקב שינוי נסיבות, העבד מתגלגל ממקום למקום , , מציל נערה לבנה מטביעה בנהר ,ונקנה ע'י אביה , אמור להיות משוחרר ,אך אדונו נרצח ,והוא מועבר מיד ליד ומגיע בסופו של דבר להיות עבדו של אדון אכזר ורע לב. הוא לא מוחה ומקבל עליו את הדין למרות ההשפלות והמכות. ..עד לסוף שאותו לא נגלה.
לספר הייתה השפעה גדולה על דעת הקהל בארצות הברית נגד תופעת העבדות. יש הסבורים כי האווירה שהקרין הרומן עודדה את פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית ואת התנועה לשחרור העבדות.
כיוון שבאותה תקופה זכויות היוצרים לא היו מעוגנות בחוק, יצא, במקביל לפרסום הרומן, מופע בימתי הנושא את השם "המופע של תום" (Tom Show).
שמונה שנים לאחר צאת הספר , ב-1860, נבחר אברהם לינקולן לנשיא מטעם המפלגה הרפובליקנית והביס את יריביו הדרומיים שדגלו בהרחבת האזורים המדינות שבהם הייתה מותרת העבדות. לאחר שנבחר לינקולן, פרשו מדינות הדרום מארגון המדינות, צעד שהפך לסיבה לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית .
ישנה אנקדוטה המספרת שכאשר פגש הנשיא לינקולן את הסופרת סטואו, אמר לה: "אז זוהי האישה הקטנה שהתחילה את המלחמה הגדולה הזו". אחרים טענו שלספר הייתה השפעה כה חזקה על הקוראים הבריטים, שבריטניה נמנעה בגללו מלהצטרף למדינות הקונפדרציה במלחמת האזרחים.
לשאלות לגבי כוחו של הספר, ענתה הארייט ביצ'ר סטואו: "לא אני כתבתי את 'אוהל הדוד תום'. אלוהים הכתיב לי את הסיפור ואני רק רשמתי את המילים מפיו".
דמותו של הדוד תום נתפסה הצורה אחרת עם חלוף הזמנים . כשיצא הספר, הדמות של "הדוד תום" נחשבה לדמות חיובית – לסוג של קדוש מעונה. אולם עם חלוף השנים , בעשור השני של המאה ה-20, הדברים השתנו . לאחר מותו של בוקר טי. וושינגטון, מנהיג והוגה מוביל ,בן הדור הראשון למנהיגים אפרו-אמריקאים שהשתחררו מעבדות , אשר עודד שיתוף פעולה עם הממסד הלבן, ויחד עם עליית תנועות לאומיות שחורות קיצוניות יותר , כמו זו של מרקוס גארבי (מייסד תנועת החזרה לאפריקה. מוציא לאור, עיתונאי ואיש עסקים אשר הקדיש את חייו למען המאבק הלאומי השחור). בימים הללו , כל מה שהיה ניתן להבין כהתרפסות כלפי לבנים נהיה שלילי. ( מזכיר לא מעט את שקורה אצלנו ) אחד המקרים הראשונים שהכינוי נשמע ברבים היה כאשר הכומר הלאומני השחור, ג'ורג' אלכסנדר מגווייר, אמר בפני הכנס של האגודה לשיפור האוניברסלי לשחורים ב-1919: "כושי 'הדוד תום' חייב ללכת, ובמקומו חייב לבוא מנהיג חדש לגזע השחור… לא איש שחור עם לב לבן, אלא איש שחור עם לב שחור." . עד היום משמש הכינוי "הדוד תום" בקהילה האפרו-אמריקאית ככינוי גנאי לשחור המתרפס ללבנים ומנסה לחקות את מנהגיהם, תוך ביטול עצמי של זהותו.
והנגיעה הקלה ,בספר "אוהל הדוד תום " לוקח אותנו במוסיקה אל המשוררת והעורכת הישראלית צרויה להב .
צרויה נולדה וגדלה בקיבוץ איילת השחר בשם צרויה חפרי. צרויה שירתה בלהקה הצבאית בצוות הווי חטיבת הצנחנים. בעת שירותה פגשה את לואי להב, לימים אחד המפיקים המוזיקליים הבולטים בישראל. לאחר השירות, בהיותה בת תשע עשרה וחצי, נישאה ללהב והשניים נסעו לארצות הברית, שם נולדה בתם היחידה טל, שנהרגה בתאונה בגיל שלוש וחצי.
במהלך היותם בארה'ב , בתחילת שנות השבעים שרה וניגנה (בכינור) ב-E Street Band, להקת הליווי של ברוס ספרינגסטין – בהופעות ובאלבומים The Wild, The Innocent and The E Street Shuffle ו-Born to Run. בשנת 1975 חזרו צרויה ולואי להב לישראל.
שנתיים מאוחר יותר הגרש הזוג ,וצרויה פנתה ללימודי משחק ואף הופיעה במספר הצגות . בתחילת שנות השמונים הייתה חברה בלהקת הברירה הטבעית. לאחר פרישתה מן הלהקה לא הופיעה עוד והקדישה את עיקר מרצה לכתיבת שירה ופרוזה.
שיריה הולחנו ובוצעו על ידי מיטב המוזיקאים והמבצעים בישראל. מוזיקאי שהרבה להלחין את שיריה של להב הוא רמי קלינשטיין, שהלחין משיריה הן עבור עצמו ("הים כבר לא", "על הגשר הישן", "תשארי עוד קצת") והן עבור ריטה ("חמצן", "ימי התום", "לאלף נמר", "שרה ברחובות"). גם יהודית רביץ הלחינה אחדים משיריה, כ"דרך המשי" ו"נעמיד פני יתומים". עוד ביצעו משיריה מאיר בנאי, דויד ברוזה, גידי גוב, ריקי גל ("תפילות הילדים "), יהודה פוליקר , ואחרים. בשנת 2003 הוציאה להב אלבום בשם "הים כבר לא", ובו 16 מן השירים שכתבה במרוצת השנים.
ספרה הראשון, "כפכפי העץ של אנדרה" (2002), המבוסס על סיפורו האמיתי של אריה בן-פלאי, שילדותו עברה עליו בהולנד בתקופת השואה, זכה בעיטור אנדרסן הבינלאומי, בפרס לספר ביכורים של משרד התרבות והספורט ובפרס יד ושם למפעלים חינוכיים לשנת תשס"ב, על כתיבת ספר לילדים ולנוער בנושא השואה. ספרה השני, "מלכת הביצות רוקדת טנגו" (2004), זכה בפרס אקו"ם לשנת 2005.
בשנת 2011 הוענק לצרויה להב פרס אקו"ם על מפעל חיים בתחום הזמר העברי למחברת. להב מלמדת בבית הספר לאמנויות המילה בירושלים.
אז למה אוהל הדוד דום וצרויה להב דווקא היום ?..התשובה היא שלוש נשים שמחברות עבדות ,חירות אוהל…וגם תום.
אז כידוע לכולם לפני שבוע החל חודש ניסן ,תחילתו של האביב ,ובעוד שבוע נסב לחגוג את ערב הפסח …חג החירות..
ומחר ה-20 לחודש מרץ ימלאו בדיוק 149 לצאתו של הספר ,"אוהל הדוד תום " , של הסופרת הארייט ביצ'ר סטואו , אשר לא מעט אנשים סבורים שהיה אחד המשפיעים על הסיבות למלחמת האזרחים בארה'ב שהביאה לסיומה של תקופת העבדות בארה'ב .ופה אצלנו נחגוג בעוד שבוע את חג החירות , זכר ליציאת מצריים……ואיך צרויה להב קשורה ??…אז אפרופו אוהל הדוד תום …צרויה כתבה את השיר הנפלא לריטה …ימי התום…ובכדי לסגור מעגל השבוע יצא לאור בהוצאת "מודן" , ספרה של ריטה יהאן פארוז ( הזמרת הנהדרת ריטה למי שלא מכיר ) , "צ'אדור נוטף מי גשם" , שמתאר את חייה באירן ,עלייתה לארץ והקליטה הקשה פה… ומי ערכה את הספר ???…נכון צרויה להב… ולמי ששואל מה זה צ'אדור…..התשובה היא שזו מילה בפרסית שפירושה….. אוהל…
אוהל הדוד תום—ימי התום –צרויה להב ויציאה לחירות שלנו ושל ריטה ..
שבת שקטה ונעימה לכולם , ,,,,אפשר להוריד הילוך עם הנקיונות, אנחנו כבר לא עבדים.
שיר נהדר ,קול נפלא ומילים יפות..לפני שנה נבחר לשיר האהוב ביותר על הקהל משירי ריטה.
וכשתגיעי לבית שלו
ותמצאי אותו שמה
ספרי שאני מחכה בלילות
ואל תספרי עד כמה
אמרי לו עדיין אני נמצאת
מסרי אהבה ושלום
בקשי שירים עוד כוס לחיי
ולזכר ימי התום
זמן שנשאר
ואין רחמים
אין לי שום חרטות או תקוות לעצמי
זהו כל מה שיש
אז מה מחבר בסופו של דבר
שני אנשים יחד
צל חלומות, משקל העבר
משא של בדידות ופחד
אני עייפה מלכסות יותר
עייפה מלרדוף
בין הברירות לשלם ולוותר
אני אשלם עד הסוף
במחשבה שניה 