תגית: ריטה

"שירד כבר ,שירד כבר הלילה "חשב לעצמו. "כמה עוד יוכל אבא לסבול "..השמש נטתה לצידה המערבי של החווה , והאירה הכל באור בגווני זהב וחאקי . שיחי סירה שנתלשו התגלגלו להם ברחבה הגדולה שלפני ביתו של האדון. הוא יכל להבחין בהם כאשר חצו את החרך ממנו הביט החוצה מתוך אסם התבואה.

שערות ראשו נמלאו אניצי תבואה ,וחתיכות קש . הוא כבר סיים להאכיל את סוסי החווה , הכבשים ,ועוד מספר פרות שהיו במכלאה . גם לכלבים הגיש את מזונם , וכעת המתין לשובו של אביו. הדאגה לשלומו הפכה את ההמתנה לקשה יותר עם כל רגע שחלף . הוא נשא את עיניו אל קו האופק והבחין באבק המיתמר במרחק . " זה אבא " חשב לעצמו , "הוא בוודאי עושה דרכו חזרה אל החווה , הם בטח סיימו את קטיף הכותנה ,וכעת יוכל לתת מנוחה לגופו הדואב " . הוא דאג לאביו . בימים האחרונים למרות החיוך ששלח לעברו כל בוקר לפני יציאתו לקטיף ,הבחין כי אביו נהג לאחוז ולעסות את מותניו , ונדמה היה לו כי אף הבחין בסימנים כחולים שחורים בקצה גבו. " עד מתי ? " חשב לעצמו "עד מתי ימשך הסבל הזה ?" למה אנשים נוהגים כך האחד בשני ? , האם לאבא ולי לא מגיע קצת ,רווחה ושמחה מדי פעם ? , אולי זה תלוי גם בנו " , חשב לעצמו.

השמש חלפה את קו צמרות העצים כלפי מטה והאור הצהוב הפך אדמדם ,שקיעה נוגה העלימה את אבק הדרך..ונדמה היה לו כי שמע את קולו של אביבו מפזם שיר בלוז חרישי.

שבת שלישית של חודש מרץ , האביב בכל פינה . במורדות הר כרמילה הסמוך למושב ניתן להבחין בפרחי הדגנית בצבעי כחול עמוק, אחרוני הנוריות מפזרות כתמי אדום על מורדות נחל כרמילה ,לעזרתם באים פרחי הצבעוני הכתומים-אדומים ,הלוטם מביא מהבית את צבעו הוורוד ..חגיגה של חופש ,שמש ושלל צבעים..חג החירות בפתח , ואם בחירות עסקינן ,תעלה פינתו השבוע את ספרה המפורסם של הארייט ביצ'ר סטואו…"אוהל הדוד תום"

ביצ'ר סטאו נולדה בקונטיקט. אביה היה כומר קלוויניסטי אדוק. הרייט הייתה אחת מאחד עשר ילדים, אשר הנודע שביניהם היה הנרי וורד ביצ'ר , אחד הפעילים הנודעים לביטול העבדות. היא הייתה מורה למשך זמן מה. בסינסינטי פגשה בעבדים שחורים, ומאוחר יותר נטלה חלק בפעילות להברחת עבדים מהדרום. ב-1843 הוציאה את ספרה הראשון "המייפלאואר: רשימות, רישומים וטיפוסים מבין צאצאי החלוצים".

סיפור הספר "אוהל הדוד תום" התחיל את דרכו בהמשכים בעיתון "נשיונל אירה" (National Era, "העידן הלאומי" בתרגום חופשי), שפורסם מדי שבוע החל מיוני 1851. בתחילה תוכנן להיות סיפור קצר, אך לבסוף התפרש על פני ארבעים פרקים. המו"לים היו ספקניים לגבי הדפסתו בספר, אך בסופו של דבר יצא הספר ב-20 למרץ 1852, כשמונה שנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים.

לאחר שפורסם הספר אזלו עותקיו מהשוק במהירות, ובתי הדפוס עמלו על הדפסת מהדורות חדשות שלו ללא הרף. בספר יש תיאור קשה של ייסורי עבד שחור המשרת בנאמנות את בעליו, אדם טוב לב ונוח שמוקיר את נאמנותו. עקב שינוי נסיבות, העבד מתגלגל ממקום למקום , , מציל נערה לבנה מטביעה בנהר ,ונקנה ע'י אביה , אמור להיות משוחרר ,אך אדונו נרצח ,והוא מועבר מיד ליד ומגיע בסופו של דבר להיות עבדו של אדון אכזר ורע לב. הוא לא מוחה ומקבל עליו את הדין למרות ההשפלות והמכות. ..עד לסוף שאותו לא נגלה.

לספר הייתה השפעה גדולה על דעת הקהל בארצות הברית נגד תופעת העבדות. יש הסבורים כי האווירה שהקרין הרומן עודדה את פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית ואת התנועה לשחרור העבדות.

כיוון שבאותה תקופה זכויות היוצרים לא היו מעוגנות בחוק, יצא, במקביל לפרסום הרומן, מופע בימתי הנושא את השם "המופע של תום" (Tom Show).

שמונה שנים לאחר צאת הספר , ב-1860, נבחר אברהם לינקולן לנשיא מטעם המפלגה הרפובליקנית והביס את יריביו הדרומיים שדגלו בהרחבת האזורים המדינות שבהם הייתה מותרת העבדות. לאחר שנבחר לינקולן, פרשו מדינות הדרום מארגון המדינות, צעד שהפך לסיבה לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית .

ישנה אנקדוטה המספרת שכאשר פגש הנשיא לינקולן את הסופרת סטואו, אמר לה: "אז זוהי האישה הקטנה שהתחילה את המלחמה הגדולה הזו". אחרים טענו שלספר הייתה השפעה כה חזקה על הקוראים הבריטים, שבריטניה נמנעה בגללו מלהצטרף למדינות הקונפדרציה במלחמת האזרחים.

לשאלות לגבי כוחו של הספר, ענתה הארייט ביצ'ר סטואו: "לא אני כתבתי את 'אוהל הדוד תום'. אלוהים הכתיב לי את הסיפור ואני רק רשמתי את המילים מפיו".

דמותו של הדוד תום נתפסה הצורה אחרת עם חלוף הזמנים . כשיצא הספר, הדמות של "הדוד תום" נחשבה לדמות חיובית – לסוג של קדוש מעונה. אולם עם חלוף השנים , בעשור השני של המאה ה-20, הדברים השתנו . לאחר מותו של בוקר טי. וושינגטון, מנהיג והוגה מוביל ,בן הדור הראשון למנהיגים אפרו-אמריקאים שהשתחררו מעבדות , אשר עודד שיתוף פעולה עם הממסד הלבן, ויחד עם עליית תנועות לאומיות שחורות קיצוניות יותר , כמו זו של מרקוס גארבי (מייסד תנועת החזרה לאפריקה. מוציא לאור, עיתונאי ואיש עסקים אשר הקדיש את חייו למען המאבק הלאומי השחור). בימים הללו , כל מה שהיה ניתן להבין כהתרפסות כלפי לבנים נהיה שלילי. ( מזכיר לא מעט את שקורה אצלנו ) אחד המקרים הראשונים שהכינוי נשמע ברבים היה כאשר הכומר הלאומני השחור, ג'ורג' אלכסנדר מגווייר, אמר בפני הכנס של האגודה לשיפור האוניברסלי לשחורים ב-1919: "כושי 'הדוד תום' חייב ללכת, ובמקומו חייב לבוא מנהיג חדש לגזע השחור… לא איש שחור עם לב לבן, אלא איש שחור עם לב שחור." . עד היום משמש הכינוי "הדוד תום" בקהילה האפרו-אמריקאית ככינוי גנאי לשחור המתרפס ללבנים ומנסה לחקות את מנהגיהם, תוך ביטול עצמי של זהותו.

והנגיעה הקלה ,בספר "אוהל הדוד תום " לוקח אותנו במוסיקה אל המשוררת והעורכת הישראלית צרויה להב .

צרויה נולדה וגדלה בקיבוץ איילת השחר בשם צרויה חפרי. צרויה שירתה בלהקה הצבאית בצוות הווי חטיבת הצנחנים. בעת שירותה פגשה את לואי להב, לימים אחד המפיקים המוזיקליים הבולטים בישראל. לאחר השירות, בהיותה בת תשע עשרה וחצי, נישאה ללהב והשניים נסעו לארצות הברית, שם נולדה בתם היחידה טל, שנהרגה בתאונה בגיל שלוש וחצי.

במהלך היותם בארה'ב , בתחילת שנות השבעים שרה וניגנה (בכינור) ב-E Street Band, להקת הליווי של ברוס ספרינגסטין – בהופעות ובאלבומים The Wild, The Innocent and The E Street Shuffle ו-Born to Run. בשנת 1975 חזרו צרויה ולואי להב לישראל.

שנתיים מאוחר יותר הגרש הזוג ,וצרויה פנתה ללימודי משחק ואף הופיעה במספר הצגות . בתחילת שנות השמונים הייתה חברה בלהקת הברירה הטבעית. לאחר פרישתה מן הלהקה לא הופיעה עוד והקדישה את עיקר מרצה לכתיבת שירה ופרוזה.

שיריה הולחנו ובוצעו על ידי מיטב המוזיקאים והמבצעים בישראל. מוזיקאי שהרבה להלחין את שיריה של להב הוא רמי קלינשטיין, שהלחין משיריה הן עבור עצמו ("הים כבר לא", "על הגשר הישן", "תשארי עוד קצת") והן עבור ריטה ("חמצן", "ימי התום", "לאלף נמר", "שרה ברחובות"). גם יהודית רביץ הלחינה אחדים משיריה, כ"דרך המשי" ו"נעמיד פני יתומים". עוד ביצעו משיריה מאיר בנאי, דויד ברוזה, גידי גוב, ריקי גל ("תפילות הילדים "), יהודה פוליקר , ואחרים. בשנת 2003 הוציאה להב אלבום בשם "הים כבר לא", ובו 16 מן השירים שכתבה במרוצת השנים.

ספרה הראשון, "כפכפי העץ של אנדרה" (2002), המבוסס על סיפורו האמיתי של אריה בן-פלאי, שילדותו עברה עליו בהולנד בתקופת השואה, זכה בעיטור אנדרסן הבינלאומי, בפרס לספר ביכורים של משרד התרבות והספורט ובפרס יד ושם למפעלים חינוכיים לשנת תשס"ב, על כתיבת ספר לילדים ולנוער בנושא השואה. ספרה השני, "מלכת הביצות רוקדת טנגו" (2004), זכה בפרס אקו"ם לשנת 2005.‏

בשנת 2011 הוענק לצרויה להב פרס אקו"ם על מפעל חיים בתחום הזמר העברי למחברת. להב מלמדת בבית הספר לאמנויות המילה בירושלים.

אז למה אוהל הדוד דום וצרויה להב דווקא היום ?..התשובה היא שלוש נשים שמחברות עבדות ,חירות אוהל…וגם תום.

אז כידוע לכולם לפני שבוע החל חודש ניסן ,תחילתו של האביב ,ובעוד שבוע נסב לחגוג את ערב הפסח …חג החירות..

ומחר ה-20 לחודש מרץ ימלאו בדיוק 149 לצאתו של הספר ,"אוהל הדוד תום " , של הסופרת הארייט ביצ'ר סטואו , אשר לא מעט אנשים סבורים שהיה אחד המשפיעים על הסיבות למלחמת האזרחים בארה'ב שהביאה לסיומה של תקופת העבדות בארה'ב .ופה אצלנו נחגוג בעוד שבוע את חג החירות , זכר ליציאת מצריים……ואיך צרויה להב קשורה ??…אז אפרופו אוהל הדוד תום …צרויה כתבה את השיר הנפלא לריטה …ימי התום…ובכדי לסגור מעגל השבוע יצא לאור בהוצאת "מודן" , ספרה של ריטה יהאן פארוז ( הזמרת הנהדרת ריטה למי שלא מכיר ) , "צ'אדור נוטף מי גשם" , שמתאר את חייה באירן ,עלייתה לארץ והקליטה הקשה פה… ומי ערכה את הספר ???…נכון צרויה להב… ולמי ששואל מה זה צ'אדור…..התשובה היא שזו מילה בפרסית שפירושה….. אוהל…

אוהל הדוד תום—ימי התום –צרויה להב ויציאה לחירות שלנו ושל ריטה ..

שבת שקטה ונעימה לכולם , ,,,,אפשר להוריד הילוך עם הנקיונות, אנחנו כבר לא עבדים.

שיר נהדר ,קול נפלא ומילים יפות..לפני שנה נבחר לשיר האהוב ביותר על הקהל משירי ריטה.

וכשתגיעי לבית שלו
ותמצאי אותו שמה
ספרי שאני מחכה בלילות
ואל תספרי עד כמה

אמרי לו עדיין אני נמצאת
מסרי אהבה ושלום
בקשי שירים עוד כוס לחיי
ולזכר ימי התום

זמן שנשאר
ואין רחמים
אין לי שום חרטות או תקוות לעצמי
זהו כל מה שיש

אז מה מחבר בסופו של דבר
שני אנשים יחד
צל חלומות, משקל העבר
משא של בדידות ופחד

אני עייפה מלכסות יותר
עייפה מלרדוף
בין הברירות לשלם ולוותר
אני אשלם עד הסוף

מגשר הפיקוד רצדו אורות החוף כחוף ימה של תל אביב ,או אולי חיפה . בליל חורף גשום ואפל אין שוני גדול בין אורות המקום ממנו באנו ,ובין זה אליו אנחנו הולכים .לא רחוק מאיתנו דיווח אחד הצופים על סירת מכמורת שעסוקה באיסוף הרשת. במשקפות ארוכות טווח מגשר הספינה , ניתן היה להבחין באורות כלי הרכב הנעים על כביש החוף . שלטי הניאון בכחול וירוק בכניסת בית המלון ריצדו באור עליז . בתי המגורים היבהבו עצמם לדעת…ליל חורף רגיל כמו בכל עיר חוף.

מהגשר מועברות פקודות חרישיות ברשת הפנימית ,בסיפון על קו המים עונים כי קיבלו ומודים על איחולי "ההצלחה" . עוטים מסכות בד כהות על פנים צבועות בשחור , מסמנים עם האגודל ,ויורדים בזריזות אל הסירות הקטנות והמהירות שישאו אותם אל החוף. אנשים ,חברים, אנשי צלילים ,אזרחים שניתן לפגוש בתור לקופאית בסופר. באחת נעשים מרוכזים ,חדורי מטרה ,ושקטים להפליא, אולי זה החשש ,אולי זה המתח ,אולי זו המחשבה על אפשרות לתקלה, אולי כל התשובות נכונות. אורות כלי השייט אפלים וניתן לשמוע את המיית הגלים המתנפצים אל הדופן הכהה של הספינה ,בזמן ששובל הסירות הקטנות נמוג ומתרחק אל חשכת הלייל...

כמה שעות מאוחר יותר יטפסו חזרה לספינה ,עייפים . יש ויהיו מרוצים ,ויש גם עצובים ושקטים. בחדשות הבוקר של יום המחרת בערוצים הזרים יספרו על כך שאמש…..ועל יודעי דבר שסבורים ש…ומקורות זרים מוסרים ש…..אבל בסוף הכל חוזר אל המצולות זולת הקצף הלבן…

שבת שניה של חודש אוגוסט ,החום מצליף בנו את קרניו . ולאחר שספרנו 49 יום מפסח לשבועות ,ועוד 49 יום משבועות להיום ,הגענו לערב תשעה באב שיחול הערב ( אגב בעוד 49 יום…זה כיפור)..ובלהט החום המהביל פינתנו ממריאה לברזיל ,ליתר דיוק ל באהיה (בפורטוגזית: Bahia, מבוטא בָּאִייָה, המשמעות המילולית: מפרץ) מדינה בצפון-מזרח ברזיל. מבחינה תרבותית, מתייחס המושג "באהיה" בעיקר לסלבדור בירת באהיה ולסביבתה, שבהם האוכלוסייה מושפעת מהתרבות האפריקאית.

ולמה דווקא לשם , כי שם נולד מושא פינתנו ומי שנחשב לסופר הברזילאי הידוע ביותר ,עטור פרסים הלא הוא ז'ורז' אמאדו דה פאריה.

אמאדו נולד בחווה במחוז אִיטַבּוֹנָה, עיר בדרום באהיה. אביו ז'ואו אמאדו דה פאריה, היה בעל מטעי קקאו, ואמו אולליה ליאל. כשהיה בן שנה עברו הוריו לעיר אִילִיֶאוּס ושם בילה את ילדותו. את חינוכו העל־יסודי רכש בסלבדור בירת באהיה, ובתקופה זו החל לכתוב בעיתונים והשתתף בחוגי ספרות בעיר.

בשנת 1931 עבר להתגורר בריו דה ז'ניירו, ושנה אחר כך החל ללמוד משפטים בבית הספר הלאומי למשפטים שבאוניברסיטת ריו דה ז'ניירו, וסיים ב-1935. באותה שנה (1931) יצא לאור גם ספרו הראשון O país do carnaval ("ארץ הקרנבל").שנתיים לאחר מכן הוא מתחתן עם מתילדה גרסיה רוסה ולזוג נולדת בת, לילה. באותה שנה יצא לאור ספרו השני Cacau ("קקאו").

בשל הייותו חבר במפלגה הקומוניסטית ,נאלץ לצאת לגלות בארגנטינה ואורוגוואי וכאשר חזר ב-1944 התגרש מרעייתו מתילדה.

ב-1945 נבחר לבית הנבחרים כחבר במפלגה הקומוניסטית הברזיליאית , ובמסגרת זו ניסח את החוק המבטיח את חופש הפולחן, התקף בברזיל עד ימינו אלה. באותה שנה נישא לזליה גטי.

אולם ידידנו האידאליסט אינו רווה נחת . בשנת 1947, השנה בה נולד בנו ז'ואו ז'ורז', מוצאת המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק וחבריה נרדפים ונאסרים. משפחת אמאדו יצאה שוב לגלות בצרפת, ושם התגוררו עד שהממשל הצרפתי הורה להם לעזוב. בני הזוג עברו להתגורר בצ'כוסלובקיה מ-1950 ועד 1952 ושם נולדה בתם פאלומה.

כשחזרו לברזיל ב-1955 חדל אמאדו לעסוק בפעילות פוליטית. מאז ואילך התרכז בכתיבה בלבד. ב-1961 קיבל מושב באקדמיה הברזילאית לספרות. כתיבתו הביאה לו שפע של כיבודים ותוארי דוקטור לשם כבוד (ביניהם גם מישראל) ואף מועמדות לפרס נובל לספרות. ספריו עובדו למחזות, לסרטים ולסדרות טלוויזיה, ואף היו נושא במצעדי קרנבל בכל רחבי ברזיל.

ספרים רבים כתב זורז' אמאדו : זיעה (1934) , ים המוות (1936) , ארץ החמס (1943) , גבריאלה ציפורן וקינמון ( 1958) ,דונה פלור ושני בעליה ( 1966) שהפך לסרט , גלימה מדים וכותונת לילה (1979- )…ועוד רבים וטובים.

ספרו המצליח ביותר( וגם האהוב עליו ביותר לפי דבריו) היה "ים המוות" ספר שנכתב בזמן שיא ,הספר הינו רומן המתרחש על רקע חיי הספנים והדייגים בסלבדור (בָּאִייָה בפי תושביה) הבירה של מדינת באהיה שבברזיל.

אמאדו כתב את הספר לאחר שהשתחרר ממאסר בן חודשיים עקב פעילותו הפוליטית במסגרת המפלגה הקומוניסטית, כשהוא חסר פרוטה. לכן נענה בחיוב להצעה שקיבל ממו"ל לכתוב רומן בתמורה לשכר סופרים לא מבוטל. הוא החל לכתוב את הספר "ים המוות" ברובע גמבואה דה סימה הצופה על הים בסלבדור והשלים אותו תוך חמישה עשר יום (או יותר נכון 15 לילות) ביוני 1936 בריו דה ז'ניירו.

הספר זכה להצלחה, וההוצאה הראשונה של הרומן זכתה ב-1936 בפרס Graça Aranha. הספר הצליח גם מחוץ לברזיל ותורגם לשש עשרה שפות. הספר תורגם לעברית לראשונה בידי מנשה לוין ויצא לאור בהוצאת הקיבוץ הארצי (1951). הספר תורגם שוב בידי אראלה לרר, הוצאת זמורה ביתן (2003).

כתיבתו היפה ( ותרגומה הנהדר של אראלה לרר) באים לידי ביטוי בקטע הפתיחה.:

"…אני רוצה לספר כאן את הסיפורים המתהלכים ברציפי הנמל של באייה. הימאים הקשישים שמטליאים מפרשים, בעלי הסַוֵוירוּ – ספינות המפרשים – השחורים, בעלי הקעקועים והפרחחים, כולם מכירים את הסיפורים ואת השירים האלה. אני שמעתי אותם בלילות של ירח מלא, ברציף השוק, בירידים, במעגנים הקטנים סביב מפרץ הנמל, ולצדן של האוניות השוודיות הענקיות בגשרים של אִילייֶאוּס. " (פסקת הפתיחה של הספר "ים המוות" ,עפ'י תרגום מפורטוגזית של אראלה לרר).

עלילת הרומן מתרחשת בשנות ה-30 של המאה ה-20 בעיר הנמל סלבדור (שמזכירה במעט את חיפה ). העיר הבנויה על צלע הר נחלקת בין העיר העילית בה גרים מרבית התושבים והעיר התחתית (בה מתרחש הסיפור), שם מתגוררות משפחות הספנים והדייגים שפרנסתם על הים. באייה היא גם מרכז הפולחן הפגני האפרו-אמריקני, הקנדומבלה, ודתם של גיבורי הסיפור היא שילוב מענין בין הדת הקתולית והקנדומבלה.

אמאדו פורש את עולמם הקשה של הגברים שגורלם נחרץ מראש למות בים. גורל שהם מקבלים בהשלמה גמורה ,משום שהם מאמינים כי ביום שימותו תבוא האלה יֶמאנְזָ'ה, אדונית הימים האוספת אליה את הטובים ביותר, על מנת להוליכם לארצות איוקה הרחוקות. מנגד מתאר אמאדו בפני הקורא את הגורל הנגזר על נשות הימאים – לחכות בחשש לשוב יקיריהן מהים. כשמגיע הבלתי נמנע ובן הזוג אינו חוזר, הן נאלצות לחפש עבודה בבתי־החרושת או למכור את גופן אם הן עדיין צעירות. את העוני שהוא מנת חלקם, משכיחים הגברים בשתיית קשאסה ( משקה אלכוהולי המיוצר מקנה סוכר על ידי תהליך של התססה וזיקוק. מקורו במשקה שנהגו העבדים האפריקאים, שהובאו לברזיל, להכין מקנה הסוכר) בבר המקומי "מגדלור הכוכבים".

בספרו זה מעלה אמאדו נק' חשובה , כשם ששבעים לא מבינים רעבים , ועשירים יתקשו להבין עניים . כך גם גם חייהם של אנשי ים ,אשר גם אם ייטיבו לספרם , יתקשו אנשי יבשה להבינם. זה מסוג הדברים מציין אמאדו שמי שלא חווה יתקשה להבין. וכך הוא מתאר זאת :" נדיר מאוד שאיש יבשה יבין ללבו של איש ים. גם אם הוא אוהב מאוד את הסיפורים ואת השירים האלה ,…עדיין כך אין הוא מצוי בכל סודותיו של הים. שכן הים מסתורי הוא כל כך , שאפילו ימאים ותיקים לא ירדו לחקרו".

(למתעניינים .. , ניתן להשיג את הספר בסטימצקי ,צומת ספרים ,החנות של איתמר ,או אפילו ביד 2 ב-20 שח).

ב-1987 הקים ז'ורז את קרן "בית ז'ורז' אמאדו" בסלבדור, באהיה, שבה שיכן את ספרייתו ופתח אותה לחוקרים. מטרת הקרן היא גם לפתח פעילויות תרבות בבאהיה.

ז'ורז' אמאדו נפטר בסלבדור ב-6 באוגוסט 2001. גופתו נשרפה, ואפרו נקבר בגן ביתו בסלבדור ב-10 באוגוסט(יום הולדתו).

וזה לוקח אותנו במוסיקה אל שירם של יאיר לפיד ורמי קליינשטין " שיר אהובת הספן".

האגדה מספרת (עפ'י האתר מימה) ,כי רמי קלינשטיין הלחין את השיר בראשו כשהלך על שפת הים. משם הוא המשיך לביתו של יאיר לפיד חברו , שכתב את המילים ללחן של רמי, כאשר שניהם עושים זאת על בקבוק עראק (ככתוב בשיר "יש ניחוח עראק"..).

מילות השיר מבוססות על השראה שקיבל לפיד מספרו של ידידנו אמאדו " ים המוות" ,"נר אחד ברוח שאינו כבה
דולק בחלון שתאר ג'ורג' אמאדו"…

עוד מציין אתר מימה , כי כשיאיר קיבל את הלחן הוא חשב שהצלילים האותנטיים הם צלילים דרום-אמריקאיים, כשלמעשה היו יווניים, וככה יצא השיר לרדיו. כעבור זמן התקשר ליאיר רוני סומק ואמר שהשיר יפה מאוד אך הוא מוזר, כי הלחן יווני אך המילים מזכירות ניחוח דרום אמריקאי. יאיר הודה לו וצלצל לרמי קליינשטיין ואמר 'צריך לתקן את השיר', תחזיר אותו'. רמי השיב 'אי אפשר!' , שאל יאיר 'למה אי אפשר', ענה רמי 'כי הוא מקום ראשון במצעד' :)…בהמשך במצעד השנתי של 86 הגיע למקום השמיני….אמת או אגדה ?…רק הים יודע.

את השיר ביצעה כמובן ריטה ,אשתו לשעבר של רמי.

אז איך הדברים מתכנסים ? היום הוא יום הולדתו(107 לו היה חי ) של ג'ורג' אמאדו ( 10.8.1912) וגם יום קבורתו..אגב זו גם שנת טביעתה של הטיטאניק ( סתם ..רק אומר ) , היום של אמאדו הסופר שהרבה לתאר את חיי הימאים ,בלילות הסוערים . וממש בשבוע הבא מציין חיל הים פרידה מהספינה האחרונה בה שירתתי. הספינה מסיימת שירות של 40 שנה ,היא תרד למצולות ותוטבע באופן יזום ,לו רק יכלו קורות הפלדה לדבר את אשר ראתה … ,גם שיערו של אמאדו , היה סומר.

אז נוחי לך בשלום ספינת ימי הרחוקים (תרתי משמע) , נוחי בעמקי הים. מלילות של "פרולוג" , ו"דרך הנץ" ,מ"כחול וחום" , ו"צליחת הים" , ומ"תצוגת תכלית" מלילות סערה וגלים מתנפצים. נוחי לך מפנים צרובות מלח ים ,ומזכרונות טובים וגם אפלים ,מרגעים שמחים ועצובים המונחים בליבות אלו ששירתו בך,נוחי לך על החול הרך בעומקם של המים הכחולים שחורים לצד הדגים שיעלו מחר ברשת הדייגים ,ספרי להם סודותייך ,הם לא יספרו לאף אחד..נוחי לך בשקט לנצח…כמו שאמר לפיד …" הרוח שוב מוסרת
הודעה לים
רגע שותקת
רגע מספרת
הלילה מת הספן "…..הלילה תשקע הספינה.

שבת שקטה ונעימה לכולם , וצום קל וטעים הערב לצמים.

הרוח שוב מוסרת
הודעה לים
רגע עוברת
רגע נסגרת
בין שערי הנמל

יש ניחוח ערק
ורשתות קרועות
שיר אהובת הספן הנשכחת
שיר הנשים המחכות

הוא לא ידע
איך היא קנאה בספינות
הוא לא ידע
איך היא חכתה בלילות

רגע לא בטוח
מול מפרש רטוב
זעם הרוח
מכה את המים
את לב הנשים על החוף

נר אחד ברוח
שאינו כבה
דולק בחלון
שתאר ג'ורג' אמאדו
הים האכזר ההוזה

הוא לא ידע…

הרוח שוב מוסרת
הודעה לים
רגע שותקת
רגע מספרת
הלילה מת הספן

יום חמישי אחר הצהריים , סתיו מושבי מפזר עלי שלכת ברוח הקרירה , אני עומד על המדרגה האחרונה בסמוך לכביש ,השעון הראה חמש וחצי בפעם האחרונה שהבטתי בו . היא צריכה להגיע כל רגע אני חושב לעצמי ומנסה להקשיב רוב קשב לצלילי המנוע המטרטר בעליה,לרחש גלגלי המשאית הצהובה ,שתיכף תגיע ,ותביא עימה אוצרות גנוזים , הרפתקאות רחוקות ,גיבורים ורשעים ,והכל במקום אחד ,על מדפים ריחניים עמוסי ספרים …הספרייה הניידת של המועצה..אני שומע אותה עושה דרכה בעלייה מכוון הבית של משפחת פולק. " יש" , אני אומר לעצמי ומתחיל לרוץ לכיוון הבית של אפריים ,אבא של יפת. בעוד רגע היא תעצור שם . והספרן עם התלתלים המוזרים וצמיד החרוזים יפתח דלת לעולם שכולו טוב…איזה אושר, ריצה קלילה בינות עלי שלכת מעצי האיזדרכת של חנה השכנה, הנה אני מגיע.

כן גם השבוע אין בשורות בגזרת מזג האויר החם ,וכדי להצטנן מעט פינתנו תרד שוב מים אל הים ,יותר נכון תצלול מטה ,מטה ותציין 17 שנה לטביעתה של אחת , ועשור להשקתה המחודשת של האחרת …..לא מובן ? …..מיד נסביר.
היום לפני כ17 שנה (12/8/00) טבעה הצוללת הרוסית קורסק (A949) , במימיו הקפואים של ים ברנץ המצוי צפונית לנורווגיה ולרוסיה. ים זה קרוי על שם המגלה ההולנדי וילם ברנץ (Willem Barents). הים מצוי על מדף יבשת עמוק, שעומקו 230 מטרים.

קורסק הייתה צוללת מדגם 949A "אנטֶיי", המכונה במערב "אוסקר 2", צוללת תקיפה רוסית המונעת בשני כורים גרעיניים , וחמושה ב-24 טילי שיוט SS-N-19 וטורפדות בקוטר 553 ו-650 מ"מ. היא נבנתה בראשית שנות התשעים. סימולה היה K-141.
הפיצוץ שגרם לטיבוע הצוללת התרחש כתוצאה של דליפת HTP (מימן על-חמצני מרוכז), ששימש כדלק לטורפדו, בשל חלודה בגוף אחד הטורפדו. חומר זה הגיב עם נחושת ופליז בצינור השיגור וגרם לתגובת התחממות ופיצוץ.

הדלת האטומה המפרידה בין מדור הטורפדו ויתר הצוללת הייתה פתוחה. היה זה נוהג רגיל (במצב בו אין פיצוץ)בצוללת בשל האוויר הדחוס שהשתחרר בירי הטורפדו. הדלת הפתוחה איפשרה להדף הפיצוץ להגיע לשני המדורים הראשונים מתוך תשעת המדורים בצוללת הגדולה.
שתי דקות ו-15 שניות לאחר הפיצוץ הראשון נרשם פיצוץ גדול הרבה יותר במכשירי ניטור ברחבי העולם. מידע סייסמי מתחנות בצפון אירופה מעיד כי פיצוץ זה התרחש על קרקעית הים בעומק 115 מטר, ומקורו כנראה בהתנגשות הצוללת הטובעת בקרקעית, שגרמה לפיצוץ כשישה טורפדו. עוצמת הפיצוץ השני נאמדה ב-3-7 טונות TNT.
הפיצוץ השני קרע חור בשטח של כ-2 מטרים מרובעים בדופן הצוללת, שתוכנן לעמוד בלחץ של צלילה ל-1,000 מטרים. הפיצוץ פגע גם במדור השלישי ובמדור הרביעי ומים החלו לחדור לתוכם בקצב של 90,000 ליטר בשנייה. למרבה הפלא ותודות למעטה המאוד חזק ,לא נפגעו הכורים הגרעיניים אשר בצוללת ,אולם עקב הפיצוץ כיבו הכורים את עצמם באופן אוטו' כך שאספקת האנרגיה לצוללת פסקה מיד ,והיא נותרה לתפקד מינימלית על יתרת חשמל חירום שהספיק לזמן קצר בלבד.
כ-23 איש שרדו את שני הפיצוצים (כך העיד פתק שנמצא שכתב כנראה באפלה מפקד הצוללת טרם נהרג ), והסתגרו במדור 9 שעדיין היה שלם אך היעדר חשמל וירידת טמפ מהירה בעקבות חדירת מי ים קרים ,ביחד עם דליפת גזים מראקציות שונות של מתכות ,מי ים , והשפעות הפיצוצים לא הותירו להם סיכוי והם קיפחו את חייהם .

נסיונות החילוץ הרוסיים הראשונים כשלו ,ובתחילה הם סירבו לקבל סיוע ,רק שנה לאחר מכן , בסתיו 8/10/2001 ,הצליח צוות הולנדי  לחלץ את גוף הצוללת  ו-115 גופות נמצאו והובאו לקבורה ברוסיה.

ומשקיעת האחת להשקת השניה.
החודש מלאו עשר שנים להשקתו מחדש של ספרו הראשון והנפלא של אליסטר מקלין " הסיירת יוליסס " , הספר שמספר את מעלליה של קורבטת הקרב הבריטית "ספינת הוד מלכותה יוליסס " שליוותה שיירות אספקה במלחמת העולם השניה מאנגליה לרוסיה הנצורה למורמנסק דרך הים הצפוני -ים ברנץ  ( בו טבעה הצוללת קורסק ) ואוקיינוס הקרח.

על הסיירת מפקד הקפטן ריצ'רד ולרי, קצין מוערך ,אשר שב לשירות בצי עם פרוץ המלחמה ועוטר בעבר באות השירות המצוין. ולרי מוביל את צוותו במשימה הכל כך קשה ומסוכנת של ליווי  שיירת האספקה הימית FR77 למורמנסק. צוות האונייה נדרש להיאבק בקור העז, בתנאי מזג האוויר הקשים ובשפיות ולנהל קרב כנגד אוניות וצוללות הצי הגרמני ומטוסי הלופטוואפה (חיל האויר הגרמני )אשר ניסו למנוע מן השיירה להגיע ליעדה.
הספר כתוב נפלא ומצליח להעביר בצורה כל כך מדויקת את ההחיים בספינה ,את קשיי ההפלגה בים קשה ,את הקור מקפיא העצמות המכה ללא רחם ,ואת אימת " עדות הכרישים " –אותן להקות הצוללות הגרמניות שצדו את ספינות בנות הברית והטביעום ללא רחם . את הסוף לא נגלה…מומלץ ביותר.
הספר יצא במקור בשנת 1955 ( בישראל יצא בשנת 1957 בהוצאת עם עובד). הגרסא הישנה כתובה בשפה יותר ספרותית ואילו הגרסה המחודשת שהושקה ב- 2007 נכתבה בעברית יותר עכשווית.( אשמח להשאיל למי שירצה את שתי הגרסאות ).

צוללת שוקעת וספינות  שטות מוליכות אותנו במוסיקה אל הזמרת ריטה יהאן פרוז.

ריטה יהאן-פרוז, בתם של שמואל ושרונה , נולדה בשנת 1962 בטהראן,  בירת איראן.
בשנת 1970, כשהייתה בת 8, עלתה עם משפחתה ושלוש אחיותיה  וגדלה והתחנכה ברמת השרון.
בצבא שירתה בלהקה צבאית לצד חבר שפגשה בעיר הנוער ומי שלימים יהיה בעלה ,בחור נחמד בשם רמי קליינשטין.
בסוף 1985 יצא לתחנות הרדיו השיר הראשון של ריטה, "בגידה", שהלחין קלינשטיין למילים של יעל טבת.
בתחרות הקדם אירוויזיון של שנת 1986 שרה ריטה את השיר "שביל הבריחה" שכתבה מיכל ברנט והלחין קלינשטיין. השיר אומנם זכה במקום הרביעי בתחרות ולמרות שלא הגיע למקום הראשון, היה לאחד הלהיטים הגדולים בישראל באותה שנה, וזכה בתואר שיר השנה במצעד הפזמונים העברי השנתי של רשת ג'. הופעתה שכללה ז'אקט צהוב שנשמט וחשף את כתפה עוררה התעניינות רבה והפכה אותה לדמות מדוברת מאוד.
באפריל 1986 הוציאה את אלבומה הראשון, שנקרא בפשטות "ריטה", בהוצאת הליקון. האלבום זכה להצלחה גדולה, נמכר בלמעלה מ-150,000 עותקים, ועד היום נחשב לאלבום הבכורה הנמכר ביותר בישראל. בנוסף ל"שביל הבריחה", "בגידה", בלטו באלבום השירים "עבד של הזמן" שריטה כתבה בעצמה, וביצוע לשירו של חיים נחמן ביאליק "הכניסיני תחת כנפך" בלחן עממי, שקצבו היה איטי מאוד.
מאז הלך כוכבה של ריטה וזרח , כיום היא משחקת בתיאטרון שרה ומופיעה ,וגם ביתה הבכורה משי נכנסה לעולם הבידור . כיום לאחר שנפרדה מרמי ,היא בת זוגו של השחקן צ'ארלי בוזגלו.
ואיך הדברים קשורים אחד לשני ? התשובה היא ,שבתקופה האחרונה כל שגרת חיינו נעה סביב פרשת הצוללות אצלנו וכמו כן יש דבר מעניין בצירופי המספרים המעניינים בייחוד הספרה -7 .

לשייטת הצוללות בחיל הים קוראים ש-7 , בינואר הקרוב נציין 50 שנה לטביעתה של צ-77 "הדקר" , ואיך קראו לשיירה אותה ליוותה יוליסס בספר ? FR-77 , והיום לפני 17 שנה טבעה לה הקורסק .. בשנת 68 נולדנו וצוות הדקר מנה 68 אנשי צוות (69 בזמן הטביעה),
" הסיירת יולסס" יצא בישראל ב-1958 .עשור לפני שנולדנו ,ואילו שלושים שנה לאחר מכן 1987 נסענו לחיפה לשרת בחיל הים. ועשרים שנה לאחר מכן 2007 יצאה הגרסא המעודכנת לספר.
ואיך זה קשור לספריה הניידת ? אז מקורה של הפינה היא במידע הרב הנע ברשת , האינטרנט של היום ממלא את מקומה של הספריה של פעם . משם הגענו למקום שבו אנו היום . ומי שנתן לי לראשונה לקרוא את " הסיירת יוליסס" הוא לא אחר מאשר בן דודי –בנצי שהיה לימים האיש מאחורי ההגה ושולחן ההשאלה של הספריה הניידת כעת חיה לפני אי אלו זמנים.
וריטה ?  אז  (1986) היא שרה על האהובה שממתינה בנמל לשובו של  הספן..יש ששב והיו גם שלא , והם לא ידעו לעולם איך היא חיכתה בלילות.

שבת נעימה לכולם.

רגע לא בטוח
מול מפרש רטוב
זעם הרוח
מכה את המים
את לב הנשים על החוף

נר אחד ברוח
שאינו כבה
דולק בחלון
שתאר ג'ורג' אמאדו
הים האכזר ההוזה.

הרוח שוב מוסרת
הודעה לים
רגע שותקת
רגע מספרת
הלילה מת הספן

הוא לא ידע ,איך היא קנאה בספינות
הוא לא יידע איך היא חיכתה לו בלילות.