חייכנו בהנאה , מזג האויר האיר לנו פנים , זה היום החמישי של הטיול והיום השני בעיירה הנפלאה הזאת ףלי בדרום מזרחה של צרפת -חבל פרובנס , מי הנחל זרמו בשכשוך נעים בתעלה הסמוכה אל הכביש . הירוק האין סופי ושדרות העצים המצלות על הדרך השרו עלינו עליצות בעודינו פוסעים מביתה של אנה בה לננו אל מרכז העיירה הכל כך נעימה. בדרכנו לשם ניתן היה להתפעל משלל שיחי המטפסים השונים שטיפסו עדנות על קירות הבתים הסמוכים אל הדרך ושיוו להם מראה ירוק קסום , אדניות של גרניום וביגוניה בגווני אדום סגול וכתום עיטרו את חלונות הבתים והמבואות.
אחד הילדים הצביעה על חלון ראווה וכולנו כאחד נעצרנו מישתאים אל מול שלל מיני התופינים ,העוגות והעוגיות בשלל צבעים מרהיב ,אשר הונחו על מדף חלון הראווה של הפטיסיארי כמו חיילים במסדר יום העצמאות ,משולשים ,עיגולים, מתומנים , וריבועים בגווני ירוק ,צהוב ,אדום ,קרם עמדו מולנו כמתריסים…."דיאטה חשבתם ?..לא אצלנו " ריחות הבאגטים הטריים רק הקהו את החושים …פסענו הלאה..
קירות האבן של חומת הבית ,אליו פסענו.קיבלו אותנו בשער שמעוגל בחלקו העליון. נכנסנו לחצר הנעימה המוארת בקרני שמש חמימות שחדרו מבעד לענפי עצי הדולב הסמוכים והיבהבו את רהיטי הגן ודלת הכניסה חליפות….אז פה הוא גר בערוב ימיו ..פה צמחה האגדה ..כאן נוצרו כמה מיצירות המופת…עמדנו לרגע מביטים במה שפעם היה ביתו של אחד מגדולי האומנים…פה גר וינסנט….(זכרונות עמומים מסאן רמי דה פרובנס קייץ 2013)
שמש יפה ונעימה מקבלת את פני המשכימים אל השבת השלישית של החודש השלישי לשנת 2018 ,עלי העצים המורקים לאחר תום החורף הקצר מקבלים את האביב בנעימות ופינתנו עוטה בארט , מכחול עדין ונוסעת מערבה אל הולנד..אל העיירה בזונדרט.
בעיירה זו נולד נשוא פינתנו הלא הוא וינסנט ואן גוך במרץ 1853 ,בן בכור לאנה קורנליה קרדבנטוס ותאודורוס פן חוך. בילדותו הושפע מאוד מאביו שהיה כומר פרוטסטנטי , כשמלאו לוינסנט 12 שנים, נשלח לפנימייה בזבנברגן.
בגיל 16 החל ואן גוך לעבוד ב"גוּפִּיל ושות" ,חברה לסחר באמנות. מאוחר יותר הצטרף לחברה גם אחיו הצעיר תיאו, אליו היה ואן גוך קרוב מאוד. במסגרת עבודתו נשלח ללונדון ופריז ,שם נחשף לנושא הדת.בהמשך פוטר מעבודתו עקב מיעוט רצון לעסוק בה והפך למטיף דת בתשלום ,מקצוע בו החזיק מעמד חצי שנה , ובהמשך פוטר גם מזה אך המשיך לתת דרשות בחינם בעיירת כורים באזור המכרות העני של בורינחה שבבלגיה.במהלך תקופה זו החל ואן גוך ליצור את רישומי הפחם הראשונים שלו. כיוון שלא הצליח למצוא את לחמו הפך ואן גוך תלוי בתמיכה שהעניק לו אחיו, ממנה חי בדלות .
בשנת 1882, בגיל 29 החל ואן גוך להתייחס ביתר רצינות לציור. במשך תקופה קצרה למד בהאג אצל אנטון מוב, צייר מאסכולת האג,אסכולה שדגלה בציור מוטיבים מחיי היומיום, עם שימוש בצבעים כהים יחסית .מוב אפשר לו לצייר מודלים בסטודיו שלו וסייע לו בצעדיו הראשונים בעבודה בצבעי מים ובצבעי שמן.אולם בעקבות חילוקי דעות שקמו בהמשך עם מוב עזב וינסנט והחל לנדוד ברחבי בלגיה ,הולנד ובהמשך צרפת. ציוריו באותה תקופה התמקדו בחיי העובדים והעניים, בהם גילה ואן גוך רק קדרות ואפלה. הוא הזדהה, עם סבלם של העובדים והעניים ,הקדרות והעצב ניכרו היטב ביצירותיו מאותם שנים.
במאי 1885, יצר את עבודתו החשובה הראשונה: "אוכלי הבולבוסים". ואן גוך העיד כי שאיפתו ביצירה הייתה לשקף את חיי העמל של המופיעים בתמונה, הסועדים בידיים לא שטופות שבהן עמלו כל היום בעבודת האדמה.
אוכלי הבולבוסים-1885
באופן לא מודע, אולי, משקפת הקלאוסטרופוביות של היצירה גם את תחושת היעדר התקווה שקיננה בסועדים שבציור ולמעשה גם בוואן גוך עצמו.
בחורף של שנת 1885 ו-1886, ניסה ידידנו וינסנט את כוחו פעם נוספת בלימודי אמנות, הפעם באנטוורפן שבבלגיה , אך גם הפעם הסתיים הניסיון במפח נפש, כאשר סולק מן האקדמיה לאמנות לאחר מספר חודשים על–ידי הפרופסור אז'ן זיברדט.אולם בתקופה זו נחשף ואן גוך לראשונה לאמנות יפנית והערצתו לחלוקה הנקייה של מרחב הבד ולצבעים הנקיים והבהירים הובילה אותו לזנוח כמעט לחלוטין, החל בדצמבר 1885, את גוני השחור ולהתחיל להכניס צבע לציוריו.
בשנים 1887-1886 עבר וינסנט לגור בפריז יחד עם אחיו ,ושם נחשף לזרם המופשט , שנתיים אלו הביאו גם להתדרדרות במצבו הנפשי.וכן בראייתו הדבר בא לידי ביטוי בשימוש הגס בצבעים , ובפרספקטיבות של עין דג ( כמו תמונה הנגלית מבעד לעינית של דלת ) .בפברואר 1888 עובר וינסנט לגור ב"בית הצהוב" בארל שבחבל פרובנס בצרפת. המעבר הועיל לוואן גוך, שבתקופה שבין פברואר לספטמבר אותה שנה הפיק חלק גדול מעבודותיו הטובות ביותר. העבודה היחידה שמכר ואן גוך בחייו, "הכרם האדום", נוצרה בשלהי אותה תקופה.
הכרם האדום-1888
ואן גוך התמסר במהלך אותה תקופה לציורי נוף וטבע דומם פשוטים ונטולי יומרה — תחומי הציור בהם היה כוחו גדול במיוחד. כאן הוא יצר את סדרת הציורים של "החמניות" ו"מרפסת בית הקפה בלילה".
בארל קיווה לכונן "מושבת אמנים" והזמין למקום כמה מהם, אך רק אחד, פול גוגן, נענה להזמנה. שני הציירים, שהעריכו זה את יצירתו של זה, ציירו בצוותא משך זמן מה, עד שמצבו של ואן גוך שב והדרדר, כפי שניכר משובם של ציורי דיוקן רבים לעבודותיו.ובהמשך התערערו יחסיו עם גוגן דבר שהרע את מצבו של וינסנט ובאקט של צער מהול באלכוהול כרת וינסנט לעצמו את אוזנו ושלח אותה לראשל אהובתו.גוגן הנפעם עזב זמן קצר לאחר מכן -בדצמבר 1888 את המקום.(במאמר מוסגר -מומחים גרמניים לתולדות האמנות הנס קאופמן וריטה וילדגנץ הטוענים שבלהט מריבה פראית בין שני הציירים הניף גוגן חרב סיף ופגע בפניו ובאוזנו של ואן גוך ולאחר מכן ברח מהבית. ואן גוך האצילי שנשלח לאישפוז הסתיר זאת במכוון מהרשויות כדי שידידו לא ייפגע, וכך נוצרה לו תדמית של חולה נפש קליני. השניים שמרו על שתיקה מוחלטת לגבי הפרטים האמיתיים של אותו אירוע נורא והמשיכו להתכתב בינם גם לאחר מכן….)
במאי 1889, כאשר הבין שמצבו אינו משתפר, התאשפז מרצונו במרכז הפסיכיאטרי שבמנזר סן-פול דה מסול שבסן רמי דה פרובנס. גם כאן, ניכרה התקופה הראשונה של ואן גוך במקום (מאי-אוגוסט) בהתמקדות כמעט בלעדית בציורי נוף, ובעיקר זה שנשקף מבית החולים ובסביבתו. אחד הציורים המפורסים מאותה התקופה הוא "אירוסים".
ידידנו הצייר בהיותו בסן רמי סבל ממחסור בכסף וחומרים. לנתון הזה יש עדות במכתב שכתב וינסנט לאחיו תיאו ב-16 בנובמבר 1889 וביקש שיספק לו מלאי חדש של בד ציור. המשלוח התעכב כמה שבועות ובנתיים החל להשתמש מחוסר ברירה בתחליפים כמו נייר, מגבות מטבח ומפות שולחן. ציוריו "עצי המישור הגדול" ו"שדות חיטה בנוף הררי" צוירו כנראה על מפת שולחן. יש השערה שהבד הגיע ממטבחי המוסד מכיוון שניתן להבחין בהדפס חיוור של רשת זעירה במקומות ששכבת הצבע דקה. שני ציורים נוספים מאותה תקופה צוירו על מגבות עם מסגרות אדומות. אחד הציורים נמכר בשנת 2000 במכירה פומבית תמורת 2.1 מיליון ליש"ט וכך לא זכה צייר שחי בחוסר כל להנות מיגיע כפיו .
תופעה בולטת מתקופת ציוריו האחרונה היא מידה הולכת וגוברת של הפשטה ,ראייתו שהידרדרה הביאה למשיחות המכחול ישרות וארוכות יחסית, כשהצבעים המשמשים אותו הולכים ומצטמצמים במספרם והופכים נקיים יותר ויותר..
במאי 1890, אחרי שנה בה היה מאושפז, עזב ואן גוך את בית החולים בסאן-רמי ועבר לטיפול בקליניקה של פול גאשה באובר-סור-אוּאז שליד פריז,ב-27 ביולי 1890, בגיל 37, במהלך טיול בשדות, ירה בעצמו ואן גוך בחזהו (יש הטוענים כי נורה בידי אחרים ). בלי להבין כי הוא פצוע פצעי מוות, הוא שב לפונדק בו שהה, ושם נפטר כעבור יומיים, כשתיאו אחיו לצדו. מילותיו האחרונות היו "La tristesse durera toujours" (העצבות תימשך לנצח).
הוא לא ידע כמה צדק…שישה חודשים אחרי פטירתו, מת גם אחיו תיאו הלום הצער, ונקבר, לבקשת רעייתו, לצידו של וינסנט באובר-סור-אואז.
ואן גוך הונצח בהמשך בצורות רבות ( תערוכות ,מיצגים שונים ,תוכניות תעודה,מחקרים מאמרי אומנות ,ספרים ,קובצי מכתבים ועוד..) ,אולם דרך מעניינת מצא אחד מאנשי הקולנוע הענקים והמשפעים ביותר הבמאי והיוצר היפני המפורסם אקירה קוראסאווה ( ראן ,רשומון , שבעת הסמוראים ,קגמושה , דודסקאדן ,רפסודיה באוגוסט, חלומות ועוד ) . בסרטו חלומות (יפן-1990) מוצגים כמה סיפורים המבוססים על חלומות אמיתיים שחלם הבמאי .
בקטע הנקרא "העורבים" . סטודנט המסמל כנראה את הבמאי קורסאוה עצמו עומד בהערצה לפני אחת התמונות של ואן גוך במוזיאון ולפתע נכנס לתוך התמונה. למעשה הוא נכנס בחלומו
לתמונות שונות של ואן גוך בשורה של פעלולים מדהימים ( תוצרת חברת הפעלולים של יוצר סדרת "מלחמת הכוכבים " גורג' לוקאס).הוא מחפש את הבורא של המקום ואן גוך
ונפגש עימו כשהוא חתוך אוזן משלים תמונה על הטבע . ( את ואן גוך מגלם הבמאי מרטין סקורסזה) ואן גוך מדבר לפני החולם על נפלאות הטבע המשמשות לו מקור השראה ביצירתו.
אגב זהו הקטע היחיד בסרט שהדמויות אינן מדברות בו יפנית.
והצייר המיוסר וינסנט ואן גוך מוליך אותנו באופן טבעי במוסיקה אל הזמר וכותב שירים אמריקני שהופיע בפינתנו לפני מספר שבועות ( אמריקן פאי ) ,ושצפוי להגיע הקייץ להופעה אחת בישראל הלא הוא דון מקלין.
לא נאריך שוב לגביו ,אך נציין כי הגענו אליו בזכות שירו הנהדר על וינסנט – סטארי נייט…ליל כוכבים.
ב-1889, שנה לפני מותו הטראגי, כאשר אושפז וינסנט בבית חולים פסיכיאטרי. הוא צייר שם את הציור Starry Night. מאחר שלא היה רשאי לצאת החוצה, הוא צייר מתוך הזיכרון את הלילה והכוכבים שהאירו אותו.
81 שנה לאחר מכן כתב עליו דון מקלין שיר ועל הציור שלו. ב-1970, השנה שבה יצא אלבום הבכורה שלו, Tapestry, הוא עבד בין השאר כזמר שמופיע בבתי ספר. יום אחד נגלתה לעיניו, באחת הכיתות, ביוגרפיה על הצייר ההולנדי.
זו היתה הזדהות ממבט ראשון. מקלין הרגיש כי ברצונו לכתוב שיר המסביר כי ואן גוך, בניגוד לכל מה שנאמר ונכתב עליו, לא היה משוגע, אלא אדם חולה שהסביבה לא ידעה כיצד להתייחס אליו. מאחר שמקלין היה מיואש עד עפר באותה תקופה, בגלל נישואים כושלים, הוא הבין, לדבריו, ללבו.
השיר "וינסנט", שנודע גם בשם Starry Starry Night, הופיע באלבומו השני, "אמריקן פאי", שיצא כעבור שנה, ב-1971. השיר הצליח מאוד ברחבי העולם. הסינגל שלו הגיע למקום הראשון בבריטניה ולמקום ה-12 בארצות הברית.
מילות השיר נפלאות להלן חלק מתרגומן
כשכוכב בודד בלילה שחור
קורא לך לצבוע את חייך בכחול ואפור
שמור מרחק מיום קיץ בוער
רק עיניך יודעות כמה אני מתייסר
כשצללים על גבעות נטושות
קוראים לך לצייר נרקיסים בין חורשות
לכוד את הקור כשהרוח הומה
מטיחה את השלג על האדמה
עכשיו ברור לי היטב
מה ניסית לומר בכאב
איך סבלת כי שפיותך
היתלה בך אז וגיחכה
כשניסית לשחרר את הפחד
נותרת עטוף כולך רעד
איש לא הקשיב, הם לא ידעו כיצד
אולי עכשיו הם יבינו לבד
ואיך הכל מתחבר ? התשובה היא גאונים שאנו לא תמיד מבינים…אז השבוע יוצא בישראל לאקרנים סרטם המונפש זוכה גלובוס הזהב ושהיה המועמד לאוסקר של דורותה קוביילה ויו וו'לצמן (רוסיה 2017) "לאהוב את וינסנט ", הסרט מספר את סיפור חייו ומותו השנוי במחלוקת של ואן גוך. כל אחד מ- 62,450 הפריימים של הסרט הוא למעשה ציור שמן שצוייר ע״י יותר מ- 120 ציירים שונים אשר יחד מספרים את סיפור חייו המדהים, ומותו המסתורי, דרך התמונות שצייר, ו- 800 המכתבים שכתב.ובנוסף היום בדיוק לפני 117 שנים (17/3/1901) הוצגו לראשונה 71 ציורים של ואן גוך בתערוכה בפריז ,11 שנים לאחר מותו ,ורק אז עלתה לתודעה גאוניותו בציור ,גאוניות שאף אחד לא הבין כפי שציין דון מקלין בשירו , וזה מתכנס לשבוע האחרון בו הלך לעולמו גאון על אחר ..הפרופ' סטיבן הוקינג…שנפטר בדיוק ביום הולדתו של גאון נוסף בשם אלברט איינשטין …הוקינג 8/1/42—-14/3/18 ומורו הרוחני אלברט איינשטין 14/3/1879—-18/4/1955…משולש של גאונים שלא תמיד הבננו אותם ,ומי יודע אם אי פעם ממש נבין
שבת נעימה לכולם
Starry
Starry night
Paint your palette blue and grey
Look out on a summer's day
With eyes that know the
Darkness in my soul.
Shadows on the hills
Sketch the trees and the daffodils
Catch the breeze and the winter chills
In colors on the snowy linen land.
And now I understand what you tried to say to me
How you suffered for your sanity
How you tried to set them free.
They would not listen
They did not know how
Perhaps they'll listen now
במחשבה שניה 