"אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות ובנקרות צורים ובמחילות עפר ,אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי צופה בי מבקש נפשי" ( נעמי שמר-שבחי מעוז).

המחשבות , כן המחשבות הן הדבר הכי פעיל ב 11 החודשים האחרונים הכל כך ארוכים. באור העמום היא יכלה להבחין בצלליות שריצדו על הקיר הטחוב.זה אמיתי או שנדמה לה ? . ריחות של טחב ,שתן ישן ,אדמת לס ,ושאריות מזון עבשות , יחד עם לחות נוראה , מילאו את החלל הצר בו שהתה. אחת לזמן מה , לעיתים אחת לשעה לעיתים אחת לכמה דקות , ויש שהמרווחים היו גדולים יותר ,יכלה לשמע הדי פיצוצים עזים אי שם מעליה . האדמה רעדה ואבק ושאריות עפר צנחו מהתקרה והקירות אל תוך החלל הצר.

איפוא האחרים ? שאלה את עצמה ללא הרף , לאן לקחו אותם ?, מה קרה עם כל שאר בני הקיבוץ ? היא נשמה בכבדות , עורה החיוור , עיגולים שחורים סביב עיניה השקועות ,ומוחה העייף העידו על הזמנים הקשים אותם צלחה מאותו בוקר שמחת תורה… שנראה כל כך רחוק.

והמחשבות ,הלכו ושבו כל העת ,זכרונות הילדים , רגעים מחתונתה , פני הוריה מחייכים אליה בקבלת הקהל לחופה, צבעו הירוק ןריחו של הדשא על מדשאת הקיבוץ , טיפות הגשם הראשונות בגינה בחורף 2021, ריח תבשיל העוף של אמה , וריח השיער הרטוב של בנה הצעיר לאחר המקלחת , צלילי הרדיו בן ערביים בערבי שישי.

והיו גם מחשבות רעות , היא ניסתה בכל כוחה לדוחקם בכאלה חיוביות . הם יבואו …הם יוציאו אותי מכאן ..הם חייבים…הם לא יפקירו אותי…יחזירו אותי אל ארץ צבי …אל דבש שדותיה..אל הכרמל..והמדבר..אל עם אשר לא יחשה …שאת בניו לא יפקיר לזר…כך שרנו אחרי מבצע יונתן היא עודדה את עצמה ….אני חזקה …אני חזקה.

המחשבות נעו אנה ואנה , העייפות ,והתשישות הרפו את גופה הכחוש, והיא נשכבה על שאריות השמיכה המטונפת ועצמה את עיניה…מרחוק נשמעו הדים חזקים של פיצוצים…או שהיו אלה רעמים של סתיו 2024 שכבר עמד בפתח ..?

שבת לפני אחרונה של חודש ספטמבר ,סימני הסתיו הקרב ניכרים בכל פינה . חצבים בלבן נושאים ראשם , השמש העצלה פוקחת עיניה רק ב 0615 בבוקר , וחוזרת לטבול בים כבר ב 1830…הלילות נעשים פחות מעיקים בטמפרטורות , אולם הרבה יותר מעיקים בנפש פנימה.

בעוד פחות משבועיים נציין שנה !!!!, כן שנה ,למלחמת חרבות ברזל. ואנו ננסה ולו לרגע קט , עם כל הקושי להאיר פינה קטנה , שאיכשהוא קשורה אף היא למציאות חיינו.

והשבוע נעלה על נס את ספרו של ג.ר.ר טולקין…ההוביט.

"ההוֹבִּיט, או לשם ובחזרה" (באנגלית: The Hobbit, or There and Back Again) הוא ספר פנטזיה מאת ג'ון רונלד רעואל טולקין. הספר עוסק במסעו של ההוביט בילבו באגינס יחד עם חבורת גמדים, במטרה לשחרר את ממלכתם האבודה מאחיזתו של דרקון בשם סמאוג.

הספר מיועד בעיקר לילדים, למרות שהוא מכיל קטעים מפחידים שעלולים לטרוף את שנתם, אך נקרא על ידי בני כל הגילים. בדומה לספר הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, ספר זה נולד מסיפור בהמשכים שנהג הסופר, טולקין, לספר לילדיו. טולקין היה פרופסור לבלשנות, לשון וספרות וקיימת טענה שהוא כתב את הספר כדי להדגים לסטודנטים כיצד ניתן ליצור אווירה בעזרת מילים.

חברים מתוכנו שזכרונם עדיין לא לברכה, זוכרים וודאי את הטיול שערכה חבורת ההלכים ב 2015 שהשבוע מלאו לו בדיוק 9 שנים . את יומנו השני לטיול התחלנו בפלך….הכפר של ההוביטים …הוביטון ,דרום מזרחית לאוקלנד.

הספר מספר את מסעו של בילבו בגינס .

בילבו בגינס, יושב הפלך הרגוע והשלו, נדחף למסע הרפתקאות על ידי הקוסם גנדלף, המצרף אותו לחבורה של 13 גמדים, הכוללת את דאולין, באלין, פילי, קילי, דורי, נורי, אורי, אואין, גלואין (אביו של גימלי), ביפור, בופור, במבר ובראשם תורין צינת-אלון, היוצאים עם גנדלף אל ממלכתם העתיקה.

לאורך המסע הארוך , פוגשת החבורה המוזרה והמופלאה , טרולים ,קוסמים , דרקון יורק אש נוראי ,עמים שונים ושבטים מגוונים , אורקים , ומיני זאבי ענק ,חיות מוזרות , אוייבים מרושעים, נופי מופלאים . אך בעיקר הם מגלים את עצמם . הם מגלים מהיא חברות אמת , מהיא נאמנות , מה חשוב יותר או פחות בחיינו ,מה הוא אומץ ? מה הוא פחד? , ומי הם שישארו לצידך תמיד, בטוב וברע.

מטרת מסעם של בני החבורה היא להגיע להר ארבור , המלא אוצרות זהב של ממלכת הגמדים , לסלק את הדרקון , ולהקים מחדש את ממלכת הגמדים שנחרבה בעבר.

המסע ארוך וקשה ובסופו קרב עצום בין חמש צבאות שונים-קרב חמשת הצבאות….לא נלאה אתכם בפרטי העלילה המופלאה והנהדרת..רוצו לקרוא ,או לראות את הסרט שנעשה בשלושה חלקים על ידי הבמאי המופלא פיטר ג'קסון.

חדי הזכרון זוכרים פוסט ישן מהעבר הרחוק בו דיברנו על טרילוגיית שר הטבעות בפינתנו .מלבד היותו ספר-מופת בזכות עצמו, מהווה "ההוביט" מעין פתיח לטרילוגיה הגדולה של טולקין, "שר הטבעות", אשר מוקדה היא הטבעת הקסומה שנשארה בידיו של בילבו כאשר חזר אל הפלך. בספר עצמו מוזכרים בדרך אגב מאורעות הנראים לכאורה שוליים, שלאחר מכן מתגלים בטרילוגיה כדברים רבי חשיבות בהיסטוריה של הארץ התיכונה (כגון גירוש בעל האוב – הלוא הוא סאורון – על ידי המועצה הלבנה). אולם, בעוד אשר הספר ההוביט יצא לאור בשנת 1937, הטרילוגיה יצאה לאור 28 שנים לאחר מכן, בשנת 1965. אפשר להניח כי לטולקין לא הייתה כוונה מראש לכתוב המשך לספר ההוביט.

ואזכור הספר ההוביט לוקח אותנו בקצרה אל הזמר המפורסם : אליעזר בן ניסן הכהן. תשאלו מי זה ??

אוקי ,אז למי ששאל אז אליעזר נולד למשפחה יהודית ממוצא פולני וליטאי ממעמד הביניים במונטריאול שבמחוז קוויבק בקנדה. אביו, נתן, היה מהנדס ,חייט ובעל חנות בגדים , ונפטר כשאליעזר היה בן 9, ועל חינוכו הופקד סבו מצד אמו מאשה, הרב שלמה זלמן קלוניצקי. בגיל העשרה הקים אליעזר את להקתו הראשונה, "The Buckskin Boys", שניגנה בעיקר שירי פולק אמריקאיים.

מי שהדריכו אותו בראשית דרכו בכתיבת שירה ועזרו גם בהוצאה לאור של הספר שיריו הראשון, היו המשורר היהודי-קנדי אירווינג לייטון, מהחשובים והחדשניים שבמשוררי קנדה, ששירתו השפיעה רבות על אליעזר.

בשנת 1967 עבר אליעזר להתגורר בארצות הברית במטרה להפוך לזמר ולמלחין. שירו "Suzanne" הפך ללהיט, ולאחר הופעות בכמה פסטיבלי זמר נתגלה על ידי מאתר הכישרונות של קולומביה רקורדס – ג'ון האמונד. האמונד "גילה" בין היתר גם את בוב דילן וברוס ספרינגסטין.

טוב אז למי שעדיין לא זיהה…מדובר כמובן ביוצר הענק ליאונד כהן …ומאחר והופיע כבר בפינתנו לא נרחיב בשבחו של האיש המופלא והיוצר הענק הזה.

אז איך הדברים האלו מתחברים בעצם דווקא היום ??

אז מחר ה21/10 הוא יום הולדתו של הספר ..ההוביט…הספר יצא לאור לראשונה ב-21 בספטמבר 1937 בממלכה המאוחדת ובשנים 1976, 1977 ו-2012 יצאו שלושה תרגומים שונים לעברית בישראל.

אחד התרגומים המפורסמים . אם לא המפורסם שבהם היה תרגום הטייסים. תרגום שנעשה בשבי המצרי .

השנה היא 1970 ועשרת השבויים הישראליים של מלחמת ההתשה מנצלים את זמנם הפנוי למלאכה משונה: תרגום הספר הראשון של ג'.ר.ר טולקין לעברית.

(מתוך אתר הספרנים) -ארבעת הטייסים שבתא – אבינועם קלדס, רמי הרפז, מנחם עיני ויצחק פיר, החליטו "לתרגם עבור המתקשים את ה'הוביט'". תחילה תרגמו הטייסים מילים וביטויים ספציפיים. מהר מאוד, משנוכחו שהמלאכה משכיחה מהם את מציאות החיים בשבי, מצאו את עצמם עובדים יום יום, במשך שעות ארוכות, על תרגום היצירה כולה.

וליאונרד כהן ? אז יום הדין הכרונולוגי העברי , והן שלנו כאומה הולך וקרב , והמאמינים שבנו מניחים כי בו יקבע " מי באש ומי בחרב " כשירו הענק של ליאונרד כהן שמחר (21/09/34) זה גם יום הולדתו.

ואיך זה קשור אלינו ??

אז אנחנו היום מציינים תשע שנים לשובנו מהמסע המופלא לניו זילנד , שם צולמה טרילוגיית ההוביט.

אבל בחזרה למציאות חיינו אנו נציין בעוד שבוע וחצי מלאת שנה למסע לשם ובחזרה כשם הספר ….מלחמת חרבות ברזל ….שנה חלפה ועדיין 101 מבני עמנו , בשר מבשרינו עדיין נמקים להם שם ….במחילות החמאס ואין להם מושיע , ואין להם דרך חזרה.

ובשנה הזו כמו במסע ההוביט , למדנו על בשרינו , מהיא נאמנות , מהם ערכי אמת, מהו מוסר ומיהם החברים האמיתיים שלנו , של העם , של האזרחים ,ושל המדינה.

חובה על כולנו לשנס מותניים ולצאת כולנו למסע להשבתם למולדתם מי לביתו ומי לקבורה , בדרך יהיו קשיים , אך אם חפצי חיים ,מדינה ותקווה לנו , ובעיקר לילדינו ..אין לנו ארץ אחרת ולא תהיה לנו גם זו . אם הם לא יהיו איתנו . ואם לא נעשה זאת אנחנו כעת , אף אחד לא יעשה זאת עבורינו בבוא יום.

לאליעזר ( ליאונרד כהן) ישנו שיר מופלא שאולי הפזמון מבטא את הכמיהה לשובם של החטופים יותר מכל.

Now so long, Marianne
It's time that we began
To laugh and cry
And cry and laugh about it all again

הלוואי והם יחזרו כבר , ונוכל לבכות ולצחוק ולבכות ולצחוק..כמו פעם. שיגמר כבר המסע הזה לשם ובחזרה…

שתהיה לכולנו שנה טובה , קצת יותר טובה מזו הנוראה שחולפת לה , שישובו כולם הבייתה , החטופים , החיילים המפונים …שתשוב התקווה והאמונה בארץ הזו.

"אני רק יוצא רגע ,יתכן ואתעכב."(ל.א. 1912)

ממקום שהניח את ראשו , על התרמיל הקפוא יכול היה להציץ החוצה , על השלג היורד זה זמן ארוך . הרוח שיבבה עצמה לדעת הסיעה פתיתי שלג חדים כתער , הם ניגפו על בד האוהל הקטן בו שכב יחד עם חבריו שעוד נותרו.

לא מעט פתיתי קרח עיקשים חדרו ברווח הצר שבין יריעות האוהל , וכמו חיפשו את פניו על מנת לדוקרו. הוא כיווץ את עיניו ותר אחר מראה כלשהו , שייתן מעט נחמה או זיק של תקווה לגופו הדואב…אך היא לא נמצאה .

מזה ימים ארוכים שמנקרת המחשבה במוחו, כמה עוד ניתן למשוך? …כמה יוכלו עוד חבריו לשאת ?, …האם יש תוחלת למאמץ האדיר ,אם לכולם ברור מה הולך לקרות ?…האם מוסר ,ערכי רעות , או אידאלים נשגבים ,ראויים דיים על מנת לגרום סבל שכזה לחברים שכל כך אהב.?…

הוא עצם את עיניו . לרגע היה נדמה כי שקע בשינה , אך הוא פקחן באחת , אישוניו התרחבו , והוא נעמד על רגליו הפצועות. משך עצמו לכיוון פתח האוהל , הסב ראשו בחיוך קל לעבר חבריו , אל תקומו , זה בסדר , רק יוצא שנייה לצרכים…יתכן שאתעכב מעט. תנוחו ,זה בסדר.

הוא סגר את יריעת האוהל מאחוריו עת פסע אל הבוקר הקר .רוחות הדרום שרקו בעוז ,אך הוא רק הרחיב חיוכו , פער את עיניו עד כמה שניתן , והפליט אנחה עמוקה , אבן נגולה מעל ליבו ,הוא חש קליל לרגע, סוף סוף שקט .

קפטן לורנס אדוארד גרייס ("טיטוס") אוטס

שבת שלישית של חודש מרץ שנת 2024 , בפעם האחרונה שנפגשנו ,מעט לפני כיפור, האוירה הייתה שמחה יותר . חמישה חודשים אחרי אסון ה7.10 , למעלה מ-1500 הרוגים , ו-136 חטופים בשבי חיות החמאס אנו נפגשים שוב , בנסיון לשמור על קצת שפיות בתוך אוקינוס העצב שגליו שטפו באחת את הארץ למודת הכאב שבה אנו חיים.

והשבוע נעלה שוב על נס את קפטן לורנס אדוארד גרייס ("טיטוס") אוטס…

לורנס אוטס אדוארד , חבר משלחת המחקר הבריטית לאנארקטיקה ב-1910-1912.

הבחור נולד בלונדון, אנגליה בשנת 1880, בן למשפחה עשירה ועתיקת יומין, שהייתה בעלת נחלות באסקס במשך מאות שנים. דודו היה חוקר הטבע וחוקר יבשת אפריקה פרנק אוטס.

בשירותו הצבאי נפצע פעמיים ועוטר בצלב ויקטוריה. פציעת רגל השאירה אותו צולע ברגל אחת, שהתקצרה בהשוואה לרגל השנייה.

ב-1910 הגיש אוטס בקשה להצטרף אל משלחתו של רוברט פלקון סקוט אל הקוטב הדרומי, והתקבל בעיקר על סמך ניסיונו עם סוסים וכן, במידה פחותה, יכולתו לתרום 1,000 ליש"ט (סכום שווה ערך, במונחי 2008, ל-50,000 ליש"ט) להוצאות המשלחת. תפקידו היה לטפל בפונים שסקוט ייעד לגרירת המזחלות של האספקה ,בשלב הראשון של ציוד תחנות המזון, ובמחצית הראשונה של המסע אל הקוטב הדרומי. בהמשך יבחר בו סקוט לקבוצת חמשת האנשים שיצאו לקטע המסע הסופי אל הקוטב.

שני הגברים הנחושים סקוט ואוטוס נחלקו בדעותיהם לא אחת . אוטוס טען שסקוט אינו מבין בסוסים וביכולות שלהם לנוע עם מטען בתנאים קשים .עוד כתב ביומנו, "כשלעצמי, אני מתעב את סקוט בכל לבי והייתי מוותר על כל העניין אלמלא היותנו משלחת בריטית." סקוט, בנימה בוטה פחות, כינה את אוטס "הפסימיסט העליז שלנו" וכתב "החייל נוטה לראות הכל במשקפים שחורים, אבל נוכחתי לדעת, שזה קו אופי שלו."

קפטן סקוט, קפטן אוטס ועוד 14 חברים במשלחת יצאו מבסיסם במחנה אוונס אל הקוטב הדרומי ב-1 בנובמבר 1911. בנקודות על קווי רוחב שונים, שנקבעו מראש במהלך המסע בן 1440 הק"מ, שלח סקוט קבוצות של אנשי התמיכה של המשלחת בחזרה, עד שב-4 בינואר 1912, בקו רוחב 87° 32' דרום, נשאר רק צוות הקוטב בן חמשת האנשים של סקוט, אדוארד אדריאן וילסון, הנרי רוברטסון באוארס, אדגר אוונס ואוטס לצלוח את 269 הק"מ האחרונים עד לקוטב. ב-18 בינואר 1912, 79 ימים אחרי שהתחילו במסעם, הגיעו לבסוף אל הקוטב, להפתעתם הרבה הם מצאו את האוהל שחוקר הקטבים הנורווגי רואלד אמונדסן וארבעת אנשי צוותו הותירו מאחוריהם במחנה פולהיים שלהם, אחרי שהשיגו אותם בתחרות והיו הראשונים להגיע אל הקוטב. בתוך האוהל היה פתק מאמונדסן, להודיעם כי קבוצתו הגיעה אל הקוטב הדרומי ב-14 בדצמבר 1911, 35 ימים לפני קבוצתו של סקוט.

משלחת אמונדסון בקוטב

האכזבה הייתה קשה ,בפרט לאור הסבל העצום שחוו בדרך ליעד.

בשיר העברי אנו שרים כי " ההרים יותר גבוהים בדרך חזרה " , במקרה שלנו ,זה לא היה רק שיר.. המשלחת נתקלה בתנאים קשים באופן קיצוני במסע חזרה, בעיקר עקב מזג אוויר גרוע במידה בלתי מצויה, אספקת מזון ירודה, חבלות שנגרמו בנפילות, והשפעות הצפדינה וכוויות הקור, שחברו יחד להאט את התקדמותם.

ב-17 בפברואר 1912, סמוך לרגלי קרחון בירדמור, מת אדגר אוונס, כנראה, לדעת חבריו, כתוצאה מפגיעת ראש בנפילה אל תוך בקע כמה ימים קודם לכן. רגליו של אוטס נפגעו מכוויות קור קשות. אין ספק שהוא נחלש, והלך בקצב איטי יותר מחבריו. ברישום ביומנו מיום 5 במרץ כתב סקוט "רגליו של אוטס במצב נורא… החייל המסכן כמעט גמור".

התקדמותו האיטית יותר של אוטס, שיתר השלושה מיאנו להפקירו מאחור, גרמה לקבוצה לפגר בלוח הזמנים. בממוצע של 105 ק"מ בין תחנות המזון שהונחו מראש ומלאי של שבוע בלבד של מזון ודלק שסיפקה כל תחנה, נדרשה הקבוצה לקיים מכסת צעידה של למעלה מ-14 ק"מ ביום כדי להצטייד במנות מספיקות למסע 640 הק"מ האחרונים של מסעם חזרה על פני חומת הקרח רוס. אלא שמספר זה היה המיטב שהצליחו להגיע אליו בכל יום נתון והוא הלך והצטמצם לעיתים לכ- 4.8 ק"מ ביום בגלל מצבו המחמיר של אוטס. ב-15 במרץ אמר אוטס לחבריו, שאיננו יכול להמשיך והציע להם להניחו בשק השינה שלו. הם סירבו. הוא הצליח לגרור את עצמו עוד כמה קילומטרים אותו יום אבל מצבו החריף במשך לילה.

בבוקר ה-16 במרץ הקיץ אוטס משנתו וידע, כי עליו להקריב את עצמו כדי לתת לאחרים סיכוי להינצל. סקוט כתב, שאוטס אמר להם, "אני רק יוצא החוצה ואולי אתעכב זמן מה", ויצא, חוסך מעצמו את הכאב והמאמץ של נעילת מגפיו. הוא יצא מן האוהל אל תוך סופת השלג בקור של 40°- צלזיוס, אל מותו. עוד כתב סקוט ביומנו, "ידענו שאוטס האומלל הולך אל מותו, אבל אף כי ניסינו להניאו מכך, ידענו שזה מעשה של אדם אמיץ וג'נטלמן אנגלי." את שאירע בדיוק אין איש יודע . המידע שישנו הופק מהיומנים שנמצאו.

אולם קורבנו הנאצל של אוטס לא שינה בסופו של דבר את גורל חבריו. סקוט, וילסון ובאוארס המשיכו להשתרך את 32 הק"מ הבאים אל תחנת המזון "טון אחד" שיכלה להצילם, אבל נבלמו בקו רוחב '79°40 דרום על ידי סופת שלג אימתנית ב-20 במרץ. לכודים באוהלם בגלל מזג האוויר, חלשים, קפואים ומורעבים מכדי להמשיך, מתו לבסוף מקץ תשעה ימים, במרחק 17.6 ק"מ בסך הכל מיעדם. גופותיהם הקפואות נמצאו על ידי משלחת חיפוש ב-12 בנובמבר 1912. גופתו של אוטס לא נמצאה מעולם. סמוך למקום מיתתו המשוער הקימה משלחת החיפוש גלעד וצלב הנושא את הכתובת "במקום זה מת ג'נטלמן אביר באבירים, קפטן ל. א. ג. אוטס, מן האיניסקילינג דראגונס. במרץ 1912, בדרכו חזרה מן הקוטב, הלך מרצונו לקראת מותו בסופת שלגים, בניסיון להציל את חבריו, כורע תחת עומס תלאותיו."

אז למה נזכרתי בזה דווקא היום ?

ראשית כי מחר ימלאו 112 שנה בדיוק לצאתו של אוטוס את האוהל בבוקר ה16/03.1912.

והקורבן הקשה שהאיש לקח על עצמו בכדי לנסות להציל את חבריו ,מזכיר לי המון סיפורי גבורה נעלים ששמענו במהלך חמשת החודשים האחרונים . אזרחים חיילים ושוטרים שסיכנו והקריבו עצמם על מנת להציל אחרים . כמה גדלות נפש יש באנשים ברגעים קשים . יש ויכוחים ויש חילוקי דעות , אבל ברגעי האמת אנשים מתעלים מעל הכל ומקריבים את היקר מכל.

השבוע בהצהרה שנתן מאו'ג 98 -דן גולדפוס, הוא דיבר מעמקי נשמתו , על ההקרבה העצומה של הלוחמים ,אשר בעת קריאה מחקו את כל חילוקי הדעות ונחלצו למען ההגנה על היקרים להם . ימין ושמאל , חילוני ודתי ערבי ,דרוזי ,ויהודי ,ככתף אחת. עוד דיבר על הצורך שנהיה ראויים להקרבה שלהם .כולי תקווה שאכן נהיה ראויים.

שנית , למשלחת לקוטב קראו "טרה נובה"…ואצלנו היה הטבח הנורא במסיבת הנובה ,האירוע שייזכר לדראון עולם כפתיחת מלחמת חרבות ברזל.

וכעת הדרום מדולל אט אט מלוחמים , סדרי הכוחות משתנים , והעיניים מופנות צפונה.

והחטופים 136 במספר , על משפחותיהם , חבריהם , נבלעים בשגרה . הדיון המרכזי ברשתות נסוב מיני שטויות כמו סער ומפלגתו, פטפוטי רגב ,אמירות מטופשות של סטרוק, סמוטריץ או בן גביר…ואפילו תקציב המדינה….

חברים קצת איבדנו את הפוקוס , הכל כרגע בטל ב-60 אל מול החטופים , החטופות והסבל שהם חווים….שום נצחון ושום מוחלט לא יקרה ,אם הם לא ישובו אלינו .לא מספר מחבלים שחיסלנו וגם לא ראשו של סינואר לא יהוו ניצחון.

על מנת שנהיה ראויים לקורבן העצום שהקרבנו ,עלינו לשוב ולהתאחד סביב השבתם ומהר…הזמן אוזל כמו גם חייהם של הנותרים. את החשבון עם החמאס נסגור בהמשך.

צר לי על גלישה לדעות אישיות . ועל שינוי פורמט הפינה. מקווה לשוב לשגרת ידע כללי בלבד ומוסיקה בהקדם.

ובנתים נוקיר כבוד לאחר מפצועי המלחמה הרבים-עידן עמדי , "כאב של לוחמים".

שבת שקטה לכולם , ושבו בנות ובנים לגבולם.

ערב ראשון של לבד,
יושב וכותב לך מכתב
על כל הדברים שהיו
כל מה שקרה בדיוק

אותיות מופיעות על הקיר
אני הפחד נעים להכיר
הדמויות אוהבות לשחק
זזות כאן בבית הריק, הריק

ואת, את לא יודעת כמה
ממך ניסיתי להסתיר
את כל הסיוטים בלילה
צרחות ודם על המדים
את לא מבינה כבר למה
אני מזמן כבר לא אני
תמונות רצות מאותו לילה
דמעות, כאב של לוחמים