קשה היה באותו היום שלא להדבק בהתרגשות . קהל רב נהר אל עבר התחנה במערבה של העיר זו שלימים תהיה בירתה של המדינה שעוד לא קמה. גברים ונשים לבושים במיטב מחלצותיהם ,שמו פעמיהם אל עבר מבנה האבן המלבני בפאתי העיר…לחזות בפלא הגדול. יום חג נמסך באויר וההתרגשות אחזה בכל צעיר אשה וטף …בעלי הדמיון שבנהם הקדימו להריח את ריחו של העשן הסמיך הקרב אל העיר ..חובבי הסרטים המועטים שבקהל דימו סצינות מסרטי מערבונים שראו. ..התחנה התורכית….תחנת עמק רפאים…התחנה..שמות רבים נזרקו לחלל האויר..והקהל המתין בקוצר רוח.
תזמורת צבאית הנעימה את האוירה בשלל קטעי נגינה ,חלקם נעמו לאוזן אחרים נדמו לקול הקטר , אך ביום סתיו שמח שכזה למי איכפת …בעוד רגע היא תבוא , ותיכנס בשערי התחנה..
בעיתונו החבצלת תיאר זאת העיתונאי דב פרומקין במילים אלו :
"ביום השני לשבוע הזה, ה' בתשרי, חונכה מסילת הברזל מיפו לירושלים ונמסרה לתשמיש הקהל. ותשמח ירושלם, וכל תושביה שמחו ששו כי זכו ליום בו ראו את אשר לא פללו. לא נדבר מהזקנים הזוכרים את ירושלם העתיקה וארחותיה הקדומות, מאלה אשר נסעו מאדעססא עד יפו או עכו באניות תורן ירחים אחדים עד אשר זכו לחבק עפר ארץ הקודש ולנשק אבניה. לא רק הם לא האמינו לשמועה כי מסילת ברזל תסל מיפו לירושלם, כי גם הצעירים מהם. גם בני אייראפא תושבי ירושלם אשר עיניהם ראו בארצותיהם מסילות סלולות בבקעה ובהר לא פללו לראות מסילת הברזל מגעת ירושלם, וגם אחרי החלו הבונים לבנותה וקול שריקת המכונה כבר נשמע בירושלם וברמלה, נמצאו עוד מאות ואלפים אשר לא האמינו כי תכלה חברת הבונים את המלאכה אשר החלה."
בעוד רגע קל היא תבוא בשערי התחנה , ניחוחו הנהדר של העשן הסמיך ימלא כל ריאה ענוגה ,ישחיר כל קיר טייח מלבין.. הפיח הסמיך יהפוך כל שקיעה לרומנטית….ובא לציון גואל.
שבת אחרונה של חודש ספטמבר , נותרו עוד 96 ימים בטרם נפרד משנת 2020..את סגר ראש השנה צלחנו בנהרות של דבש ושקט ,יום כיפור מחכה לנו מעבר לסיבוב עם אימת הדין וסגר מהודק עד אימה , אז רגע לפני נצטייד בקצת שמחה..שלפני יום הדין ….שמחתה של ירושלים על בואה הראשון של…..הרכבת מיפו…ימיה הראשונים של הרכבת מהים…..לירושלים.
במשך מאות שנים, עד לאמצע המאה ה־19 הייתה התנועה מאזור החוף והשפלה לירושלים אפשרית אך ורק באמצעות רכיבה על בעלי חיים. רק במחצית השנייה של המאה ה־19 נסללה דרך יפו – ירושלים והוכשרה למעבר עגלות. באימפריה הטורקית החלו להיסלל מסילות ברזל החל מהמחצית השנייה של המאה ה־19, אך מסילות אלו פעלו בשטחה של טורקיה כיום, ובכל המזרח התיכון לא פעל אף לא קו רכבת אחד. במהלך המאה ה-19 ניסו כמה יזמים להצעיד את המזרח התיכון לעבר הקדמה הטכנולוגית של אותם הימים באירופה ובאמריקה בתחום הסעת המונים – הרכבת. אחד מהם היה קונרד שיק, מיסיונר גרמני שהשתקע בירושלים ועסק בבניין העיר. הוא הרהר ברעיון הנחת מסילה משפלת החוף לירושלים וערך בדיקות היתכנות, אך תוכניתו לא יצאה מן הכוח אל הפועל.
גם משה מונטיפיורי התעניין בהנחת מסילה לירושלים בשנת 1839 במהלך מסעו השני לארץ ישראל. כעבור למעלה מעשור, בשנת 1856, מונטיפיורי הציע להנרי פלמרסטון, ראש הממשלה הבריטי, להקים חברה שתעקור את מסילת הברזל שהקימו האנגלים בחצי האי קרים (במהלך מלחמת קרים) ולהעבירה לשטח האימפריה העות'מאנית. נחתם גם הסכם עם הממשלה העות'מאנית ברוח רעיון זה. בשנת 1857 ערך מונטיפיורי את מסעו החמישי לארץ ישראל. אז הצטרף אליו מהנדס אנגלי מומחה בסלילת פסי רכבת, שסקר את השטח שבין יפו וירושלים. ככל הנראה הוא זה שהציע את התוואי בנחל רפאים שבו נסללה הרכבת שנים לאחר מכן – התוואי תוכנן כך שיידרשו מעט חציבות בהרי ירושלים ושיהיו בקרבתו מקורות מים שיוכלו לצנן את קטרי הקיטור. עם זאת המהנדס גם הזהיר את מונטיפיורי שהנחת המסילה תצריך השקעה כספית נכבדת בשל הטופוגרפיה ההררית של האזור. כשנודע לקונסולים של צרפת ואוסטרו-הונגריה על תוכניתו של מונטיפיורי, הם בעצמם החלו להתעניין ברעיון, כיוון שחשבו שבריטניה עומדת מאחוריו. העות'מאנים הבחינו בהתעניינות המעצמות במסילת הרכבת לירושלים, וצפו שהיא תשמש בעיקר צליינים נוצרים ולא את תושבי האימפריה. בשל כך, ההסכם שנחתם עם מונטיפיורי נגנז וכך גם תוכניתו.
יוסף נבון
היזם הירושלמי יוסף נבון, איש ציבור ידוע ביישוב היהודי בארץ ישראל, החל להתעניין בסלילת מערכת רכבות בארץ בשנת 1885. הוא נפגש עם המהנדס ג'ורג' פרנג'יה, שהבטיח לו כי קו רכבת בין ירושלים לשפלת החוף יניב רווח גדול ויצריך השקעה קטנה שתחזיר את עצמה במהירות. נבון חתר להשגת זיכיון מהממשלה העות'מאנית להנחת מסילות רכבת בארץ ישראל, ולשם כך עבר לקונסטנטינופול לשלוש שנים. בסופו של תהליך השתדלות ארוך אצל פקידי הממשלה, הצליח נבון ב-28 באוקטובר 1888 להשיג את הזיכיון. הממשלה העות'מאנית אישרה ליוסף נבון להניח מסילת רכבת מיפו לירושלים וקצבה את הזיכיון להפעילה ל-71 שנים. בזיכיון נכללה גם אופציה למתוח שלוחות מהמסילה לעזה ולשכם. במהלך 1889 ניסה לגייס את ההון הדרוש להנחת פסי הרכבת. הוא הצליח למשוך משקיעים יהודיים מאנגליה ומצרפת, אך ההלוואות שלקח הכבידו על מצבו הכלכלי והוא נאלץ למכור את הזיכיון שהשיג לחברת בנייה צרפתית
מפת התוואי של המסילה ההיסטורית וכן המסילה כיום. מקרא: שחור – קטע מסילה קיים ובשימוש רכבות נוסעים ירוק – קטע מסילה קיים אך לא בשימוש לרכבות נוסעים
ב-29 בדצמבר 1889 נוסדה חברת-הבת שיועדה להקמת הקו בשם "חברת הרכבת העות'מאנית מיפו לירושלים וסעיפים". נבון הוכנס לחבר המנהלים של חברת הרכבת, שכלל כמה משקיעים צרפתיים. החברה הצליחה לגייס הון של כ-4 מיליון פרנק במניות וכ-10 מיליון פרנק באגרות חוב. רוב הכספים שזרמו אל החברה הגיעו מכמרים שהשקיעו בה את ממונם הפרטי. מלאכת התכנון המפורט של המסילה והבנייה עצמה הוטלו על חברה צרפתית אחרת שנקראה "החברה הפריזאית לעבודות ציבוריות ולבנייה". עבודות הנחת המסילה החלו ב-30 במרץ 1890 בטקס חגיגי שנערך ליד מקווה ישראל. קשיים בהשלמת המסילה בהרי ירושלים דרשו השקעות נוספות (נבון גייס יזמים נוספים מבלגיה, משווייץ ומגרמניה שישקיעו בחברה, ובייחוד השקיעו בחברה חוגים קתוליים צרפתיים שראו במסילת הברזל אמצעי עזר לצליינות הנוצרית לירושלים). כוח האדם במפעל הנחת המסילה הגיע רובו ככולו ממצרים (חלקם מצאו בו את מותם בשל מגפת קדחת). חומרי הגלם למסילה, כמו גם הקטרים והקרונות, נקנו מחברה אמריקאית שפשטה רגל, והובאו באמצעות שלוחה קצרה שנסללה מנמל יפו לתחנת הרכבת יפו. העבודות התנהלו ברציפות במשך כשנתיים וחצי עד לסיומן המלא בקיץ 1892, כאשר כבר באמצע 1891 החלה לפעול מסילת הברזל יפו – רמלה
המסילה נמתחה מתחנת הרכבת יפו לכיוון צפון-מזרח, לאורך רחוב אילת ודרך יפו בתל אביב של ימינו. היא עברה ברחוב הרכבת ופנתה לכיוון דרום תוך שהיא מתקדמת במקביל לנחל איילון (ואדי מוסררה). משם נמתחה המסילה לכיוון דרום-מזרח דרך עמק לוד אל תחנות הרכבת לוד ורמלה. משם פנתה המסילה מזרחה לאורך נחל שורק דרך תחנות תפעוליות ליד הכפרים הערביים סג'ד, דיר-לאבן, ובתיר. הרכבת המשיכה לטפס בין הרי ירושלים ב"שביל החמורים", דרך עתיקה שהובילה אל העיר, לאורך יובל של נחל שורק הקרוי נחל רפאים. בעמק רפאים הצפינה המסילה עד תחנת הרכבת ירושלים (שנבנתה בסמוך לחאן הירושלמי). המסילה, רוחבה 1000 מילימטר, נמתחה לאורך 87 קילומטרים וחלפה מעל 176 גשרים, שבעה מביניהם גשרים ממתכת. הנחת המסילה הסתיימה באוגוסט 1892. יחידה לכל אורכה, אפשרה המסילה תנועה של רכבת אחת בלבד, מירושלים ליפו או מיפו לירושלים. השימוש ברוחב הצר יחסית איפשר חיסכון בהוצאות הבניה, בעקבות היכולת לסלול את המסילה עם עקומות חדות יותר.
תוואי נחל שורק הועדף על פני תוואי נחל האלה ומעלה בית חורון בשל קיומם של מקורות מים לאורכו (חיוניים להפעלת קטרי קיטור), והעדר הצורך בחציבה משמעותית לאורכו. בנוסף נחל שורק הוא מפותל ביותר, דבר ההופך את תוואי המסילה לתוואי נח בעל עליה מתונה, אך למעשה ארוך יותר.
מסילת הרכבת שחיברה בין יפו לירושלים הייתה המסילה הראשונה במזרח התיכון מחוץ למצרים וטורקיה, היוותה הישג טכנולוגי ותחבורתי עבור ארץ ישראל העות'מאנית שנחשבה לאזור נחשל. משך הנסיעה מיפו לירושלים קוצר משמעותית – בכרכרה ארך המסע יום וחצי וחייב חניית לילה, (בחאן הסמוך למושבנו ,ליד שער הגיא שעובר בימים אלו שיפוץ ) , בעוד ברכבת הוא ארך בין ארבע לשש שעות. היה זה אף הישג אישי של יוסף נבון כיזם עסקי, על אף שהיה כרוך בקשיים כלכליים כבדים. על הישגו זה הוענקו לו התואר "ביי" מהסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני, אות הלגיון הצרפתי ואותות כבוד מקונסוליות אנגליה ופורטוגל.
וכך אנו מגיעים אל היום הגדול… היום לפני 128 שנים….ב-ה' בתשרי תרנ"ג (26 בספטמבר 1892) יצאה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים כשהיא עטורה בדגלי האימפריה העות'מאנית. משך הנסיעה בקו החדש היה כארבע שעות. בטקס חנוכת מסילת הברזל נכחו שליח מיוחד מטעם סולטאן האימפריה העות'מאנית, מושל מחוז ירושלים מטעם האימפריה, הקונסולים בירושלים ועיתונאים רבים.
תושבי העיר הגיעו נרגשים כדי לקבל את פניה בתחנה החדשה ונדהמו מן הפלא המודרני של "מרכבות סוסי האש והברזל". המשכילים שראו את האור בקצה המנהרה , ראו גם בקיטור המגיע לירושלים את בשורת הקדמה, כפי שנכתב בעיתון "האור": "קול הצפירה של מכונת הקיטור הוא קול השופר של ההשכלה. הוא המבשר חיים חדשים, חיים של עבודה, חיים של קדמה, חיים מהירים, חזקים, ההולכים בכוח הקיטור".
אבל איך נקרא לדבר החדש והנפלא הזה ??צריך לתת לו שם…יחיאל מיכל פינס ( סופר ציוני, מאבות הציונות הדתית, ממיישבי ארץ ישראל והוגה דעות. מושב כפר פינס קרוי על שמו.) , הציע לאליעזר בן-יהודה שם עברי ל"סוס הפלדה". כמשקל המילה המקראית "גמלת" (שפירושה הוא שיירת גמלים) הציע לו את המילה "עגלת" (כלומר, שיירת עגלות). בן יהודה קיבל רק את המשקל שהציע פינס, אך העדיף בסיס אחר. כך טבע את המילה החדשה "רכבת" (שיירת רכב).
הרכבת החלה לנוע בציר יפו-ירושלים והיו בה שתי מחלקות. ב- 1896 נוספה מחלקה שלישית לעניים. תאים מיוחדים הוקצו לנשים מוסלמיות. משך הנסיעה המתוכנן היה שלוש שעות, אך בפועל נמשכה הנסיעה לא פעם כשש שעות. ב- 1904 יצאה הרכבת פעם עד פעמיים ביום לכל כיוון. ביום ראשון יצאו רכבות מיוחדות מירושלים לתחנת בתיר לשירות הנופשים בחיק הטבע.
בשנות ההפעלה הראשונות התגלו קשיים תפעוליים שונים לצד אי־כדאיות כלכלית, אך במשך הזמן עלתה ריווחיות הרכבת. לצד רכבות הנוסעים (שתרמו כ־60% מההכנסות) פעלו בקו גם רכבות משא, שהובילו סחורות לירושלים. תפעול רכבות משא בקו נתקל בקשיים, בשל העובדה שרכבות המשא בדרך חזרה מירושלים ליפו נותרו ריקות. תפעול הרכבת היה מותנה באספקת מים בנקודות שונות בתוואי המסילה לצורך יצירת הקיטור הדרוש להנעת הקטר, דבר שהיווה קושי תפעולי בתקופות יבשות. היה צורך גם בריכוז מצבורי עץ יבש לצורך חומר הבערה ליצירת הקיטור. למרות מהירות הנסיעה האיטית של הרכבת (כ־25 קמ"ש), הנסיעה בה בין יפו לירושלים הייתה נוחה ומהירה בהרבה מאשר הנסיעה בעגלות, ועל כן הובילה הפעלתה עד מהרה למשבר קשה בקרב בעלי העגלות. בעוד בעלי העגלות ניסו להוזיל את המחירים על מנת למשוך את האוכלוסייה הענייה, פתחה הרכבת מחלקה שלישית כתחרות על מגזר זה.
אנקדוטה מעניינת היא העובדה שעד לבוא הרכבת ניבנו בירושלים בעיקר בתים עם גגות עגולים דמויי כיפות . עם הפעלת הרכבת ניתן היה לשנע ביתר קלות ברזל לבניין..והבנייה בעיר של גגות שטוחים עם מפתח רחב הלך ונעשה נפוץ בעזרת הברזל.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמצאו האימפריה העות'מאנית וצרפת משני צדי המתרס. מסילת הברזל הופקעה מידי חברת "פרייה " הצרפתית שהפעילה אותה והקו הושבת. וממש כמו משחקי הרכבה לילדים….המסילה שבין יפו ללוד פורקה, על מנת לסייע במאמץ סלילת המסילה המזרחית, שנבנתה מטול כרם בצפון ארץ ישראל לכיוון באר שבע וחצי האי סיני, מסילה שנועדה לסייע למאמץ המלחמתי הטורקי־גרמני לכיוון…. תעלת סואץ…היא נבנתה חלקית עד קוסימה שבסיני..אך המהפכים במלחמה הביאה להפסקת הקמתה ונסיון לחדש את הקו המקורי לירושלים….
..בהמשך מלחמת העולם הראשונה ולאחר סיומה, נסללה מחדש המסילה לכל אורכה לפי הרוחב "התקני" ובסתיו 1920 הושלמה הסבת קטע יפו-לוד. ..אולם הפסים לא נחו לרגע…בין השנים 1946–1947 ספגה המסילה פגיעות רבות כתוצאה מפעילות חבלנית, הן מצד כנופיות ערביות שפעלו במרחב פרוזדור ירושלים והן מצד חברי המחתרות שהתאגדו לתנועת המרי העברי.
בשנת 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות פסקה תנועת הרכבות לירושלים בשעה שהעיר הייתה נתונה במצור. לאחר המלחמה, קטעים מן המסילה נשארו בידי הלגיון הירדני. בעקבות הסכמי רודוס שהסדירו את הפסקת האש שלאחר המלחמה, הוחזרו קטעי המסילה לידי ישראל. קו יפו-ירושלים הוחזר לשימוש ב-7 באוגוסט 1949, אז עלתה לירושלים בפעם הראשונה רכבת ישראלית, שהכילה מטען סמלי של קמח, מלט וספרי תורה. ב-2 במרץ 1950 חנכה רכבת ישראל שירות נוסעים סדיר בין חיפה לירושלים דרך המסילה המזרחית, כאשר קשר הופעל בין תחנת תל אביב דרום ותחנת לוד.
עוד ארוכות ונפתלות היו תולדותיו של הקו מיפו לירושלים…אך אנו נעצור פה מפאת קוצרה של הפינה.
וקו הרכבת לירושלים שנחנך בדיוק היום לפני 128 שנים ,לוקח אותנו בקצרה מוסיקה אל אחד הקולות הנפלאים שצמחו בארץ בשנים האחרונות ,אל הזמרת הנהדרת… נרקיס .אשר עסקנו בה לפני שנתיים . קולה שמשלב ללא חשש את אימי ויינאהוס ואת פיוטי התפילה היהודית ויוצר הרמוניה נפלאה. וגם השיר של היום כבר הופיע בפינתנו …אך מאחר וערב כיפור לפנינו..הוא בהחלט מתאים לעומדים אל מול יום הדין….או מול הסגר הנכפה וזקוקים לעזרה…..ולמי ששואל מה הקשר לרכבת …הפתעה אין קשר , השיר כל כך יפה שאין צורך בקשר.
חתימה טובה וצום טעים לכולנו…..אנא מכם שימו אוזניות…חובה.
במחשבה שניה 