תגית: שלום

צינת הבוקר היה מסוג הדברים שג'ים לא אהב. הערפל הסמיך ואדי המים הקרים על פניו שערו ומעיל הצמר הארוך והכבד שעטה על גופו הצנום העיבו על מצב רוחו שגם כך לא היה משהו. מזה יומיים שהוא צועד לו מערבה על הגבעות העשנות. ריחות של יער שרוף ,ואבק שריפה התערבבו להם עם הדים אחרונים של פיצוצים שעוד נשמעו מרחוק. 

הוא לא ידע אם באמת תמו ימי הלחימה ,ואילו יריות שמחה ,או שמא הוא הוזה והמלחמה הזאת כנראה תימשך לנצח. את מיטב חבריו ורעיו איבד ג'ימבו ( כך הם נהגו לקרוא לו כשעוד היו בחיים) ,במהלך השנתיים האחרונות. את חלקם הכיר טוב יותר ,ממסלול שירותו ,יחד עשו את כל הדרך מבית הספר,דרך הגיוס ועד לשדות הקטל. אחרים הכיר רק בשדות הקרב עצמם. יחד טיפסו ,ירו ,צחקו ובכו, והיו גם כאלה מהם זכר רק מבט ,ואת שמם לא ידע.

כעת כשפסע מותש וסר כוחות במורד הגבעה מערבה, הוא תהה בינו לבין עצמו . החיים קצת שונים ממה שסיפרו לי ביום הולדתי ה-19.סיפרו לי אומה מלוכדת,על מאבק צודק, על הגנה על גבולות בטוחים.וכעת כמעט 5000 ק'מ מהבית, היה בו ספק באם עשה נכון כשהאמין לאותן אמירות. מראות  ההרס סביבו וריחם החריף, של השרידים המפויחים היטשטשו מבעד לדמעות החמות שניקוו בעיניו,….אני אפילו לא יודע איך קראו להם, חשב לעצמו …הקולות הלכו ונמוגו ושמש של בוקר פילחה ענן טועה,והאירה את האופק באור צהבהב.

שבת שניה של חודש דצמ' בחלונות עם ערב מאירים נרות החנוכה את הזכוכית ,הגשמים מצידן החיצוני של החלונות שוטפים את הארץ וגורפים עימן אל הוואדי זכרונות קייץ אחרונים ופינתנו נוסעת לה מערבה…אבל ממש מערבה..חוצים את האטלנטי ,משייטים ברום על פני יבשת אמריקה , ממשיכים מעל הפסיפיק מערבה בואכה הוואי.אל האי המרהיב..אל חוף הפנינה..אל פרל הארבור..וחוזרים בזמן אל דצמ' שנת 1941.

פרל הארבור (Pearl Harbor; מאנגלית: "מעגן הפנינים") הוא מפרץ באי אואהו, אשר בהוואי, מערבית להונולולו. כיום המקום הינו אתר מורשת לאומי של ארה'ב .חלק גדול מהמעגן ומהאדמות שסביבו הוא בסיס מים עמוקים של הצי האמריקני המאכלס את מפקדות צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית.

בבוקר ה-7 לדצמבר 1941, מעט לפני 8 בבוקר החלה ההתקפה היפנית על בסיס הצי האמריקאי בפרל הארבור.

מה הביא את היפנים לתקוף את הצי הכל כך חזק של ארה'ב ?..הסיבות לכך נעוצות למעשה הרבה אחורה בזמן .מאז ראשית המאה ה-17, נקטה יפן מדיניות של הסתגרות מהעולם שקיבלה בדיעבד את השם סאקוקו (ארץ בשלשלאות). זרים לא הורשו לרוב להיכנס ליפן, מלבד ההולנדים, שהוגבלו לאי המלאכותי דג'ימה שליד נגסקי.(צחוק או עצב הגורל שבנגסקי נסגר מעגל היחסים בהמשך ) עם זאת, במהלך המאה ה-19, החלו מעצמות המערב להתעניין יותר ויותר ביפן, וכלי שיט רוסיים, אמריקאיים, בריטיים ואחרים החלו לפקוד את נמלי המדינה. האורחים הבלתי קרואים גורשו, אולם למשקיפים יפניים אחדים ברור היה כי הזרים יחזרו בכוח רב יותר.בשלהי המאה ה-19, לאחר התקופה הידועה ביפן כתקופת הרסטורציה של מייג'י, תקופה שהביאה לפתיחת השערים לעולם וגרמה לתהליך תיעוש מהיר ביפן ,החלו לצמוח במהירות תחושות לאומניות ורצון חזק החל להניע את יפן לרצות להיות אמפריה כשאר מעצמות המערב אליהן נחשפה .

 

רצונות אלו הביאו לסיפוח וכיבוש טיוואן ב-1895 ,כיבוש מנצוריה מידי סין ב-1905 וכלה בסיפוח קוריאה ב-1910.באמצע מלחמת העולם הראשונה, ב-1915, ניצלה יפן את המצב כדי להציב בפני סין רשימה של 21 תביעות, שלימדו למעשה על כוונותיה האמיתיות להשתלט על מדינת הענק. אך לא די בכך ,שלוש שנים מאוחר יותר ב-1918 שלחה יפן כוח של כ-7,000 חיילים לסיביר, כדי לסייע לצבא הלבן במלחמת האזרחים ברוסיה כנגד הצבא האדום, וניסתה בתוך כך לספח אליה את סיביר, ניסיון שנכשל.

בנובמבר 1936,מנהלת יפן שיחות עם גרמניה הנאצית שהסתיימו בהקמת הברית נגד הקומינטרן, ובהמשך הקמת מדינות הציר יחד עם איטליה כנגד בנות הברית. במהלך שנת 1941 התגברה המתיחות הארוכה בין יפן הקיסרית וארצות הברית. ביולי 1941, כתגובה להמשך מגמות הכיבוש היפני בסין ובהודו-סין, הטילו ארצות הברית ובריטניה שורת סנקציות כלכליות על יפן, בהן אמברגו על ייצוא נפט, סגירת תעלת פנמה לספינות יפניות, והקפאת נכסים יפניים. צעדיה של ארצות הברית רק חיזקו את עמדתה של יפן כי היא חייבת להשתלט על המושבות העשירות בחומרי גלם על מנת להשתחרר מהתלות במערב וכי יש להילחם בארצות הברית, שהיא המכשול העיקרי להקמת האימפריה היפנית.

איסורוקו יממוטו, שהיה מפקד הצי הקיסרי היפני הוא שהגה את  המתקפה על הצי האמריקאי . הוא החל את ההכנות אליה בתחילת 1941. יממוטו, שהשתלם תקופה מסוימת בארצות הברית, הגיע למסקנה כי כדי להשלים את השתלטותה על סין ועל דרום מזרח אסיה, צריכה יפן תקופה של שנה לפחות, שבה הצי האמריקני החזק באוקיינוס השקט יהיה מנוטרל. לפיכך, המתקפה המתוכננת על פרל הארבור הייתה בעיניו מתקפת מנע שנועדה לצורך זה. לאחר עימותים שהיו לו עם מפקדת הצי היפני, כולל איום שלו בהתפטרות, הוא קיבל בסופו של דבר אישור להקים כוח משימה ייעודי של נושאות מטוסים"הקמיקזות" , ומינה את מינורו גנדה להכין את תוכנית המתקפה, שהתבססה כולה על עקרון ההפתעה באמצעות כוח אווירי של מפציצי טורפדו ומטוסי קרב הפצצה שימריא מצי של נושאות מטוסים,ויתרסקו על כלי השייט האמריקאים -מה שקיבל את השם -"קמיקזות" (רוח אלוהית -המקבילה היפנית לשהאיד ). לקראת אפריל 1941 קיבלה התוכנית שם קוד "מבצע Z"

למה    עטו טייסי הקמיקזה קסדות ??-שאלה לכשעצמה

 

כמו כל דבר בתרבות היפנית ,כשעושים עושים היטב. לשם כך נדרשים אימונים.בקיץ 1941 התאמנו טייסי מפציצי הטורפדו היפנים (הקמיקזות ) באי קיושו. קפטן גנדה בחר בעיר קגושימה כאזור אימונים משום שהגאוגרפיה, הטופוגרפיה והתשתית שלה סיפקו לטייסיו את אותם אתגרים שציפו להם בפרל הארבור.מטייסי הקמיקזה נדרשה מיומנות הטסה מרשימה, האימונים כללו טיסה בגובה של 1,500 מטרים מאחורי צלע ההר וצלילה חדה לעבר המבנים והבתים בעיר, עד לגובה של 7 מטרים בלבד…., לצורך הטלת הטורפדו במים, במרחק של כ-270 מטרים מהמטרה.ומהאגף הטכני של הצי נדרש לשפר את טילי  הטורפדו שהיו עד אז יעילים במיים עמוקים ,כך שיפעלו גם במים רדודים..של הנמל.

וכך עם בוא הסתיו ,העלים על צמרות העצים האדימו בגווני ארגמן ,ציפורים נודדות עזבו למדינות חמות, ובבוקר ה-26 בנובמבר עוזב תחת דממת אלחוט צי של שש נושאות מטוסים בפיקוד סגן האדמירל היפני צ'ואיצ'י נגומו את מפרץ היטוקאפו שבאי איטורופ, כשפניו לפרל הארבור. נושאות המטוסים היפניות שהשתתפו בתקיפה היו אקאגי, היריו, קאגה, שוקאקו, סוריו וזואיקאקו. את כוח המשימה ליוו שתי אוניות קרב מהירות, שתי סיירות כבדות, תשע משחתות וצוללות רבות. בסך הכול היו 441 מטוסים, כולל מטוסי קרב, מפציצי טורפדו, מפציצי צלילה ומפציצי קרב.

המתקפה היפנית הייתה קטלנית ,המטוסים תקפו בשני גלים, בשעה 7:53 ובשעה 8:55. מטוסי הצי היפני הפציצו את כל בסיסי חיל האוויר של צבא ארצות הברית על האי ואת כל ספינות המלחמה האמריקניות שעגנו במקום. כמעט כל המטוסים שהיו על הקרקע הושמדו, ורק מטוסי קרב בודדים הצליחו להמריא כדי ליירט את המטוסים התוקפים. חמש אוניות מערכה, שולת מוקשים אחת ושלוש משחתות טבעו, וחמש אוניות נוספות ניזוקו; 188 מטוסים הושמדו, ו-2,402 חיילים אמריקאיים נהרגו. אוניית המערכה אריזונה התפוצצה וטבעה ובה יותר מ-1,100 מלחים – כחצי מכלל ההרוגים בתקיפה. ליפנים אבדו 29 מטוסים במהלך הקרב, ונהרגו 58 טייסים ואנשי צוות….אולם פרט משמועתי נוסף היה בעוכרי מתכנני התקיפה…..באותו יום היו נושאות המטוסים האמריקאיות…מחוץ לנמל…והן לא נפגעו.

 

האדמירל נגומו החליט לוותר על הגל השלישי והעדיף להסיג את כוחותיו, דבר שאחר כך התברר כטעות קשה מבחינת היפנים. מטרתו של הגל השלישי הייתה לפגוע ביכולת השיקום של הצי, מוסכי הנמל ומפעלים חיוניים על האי. ביטולה של תקיפה זו איפשרה את שיקום צי האוקיינוס השקט והנמל בזמן קצר בהרבה מאשר בתוכנית היפנית המקורית.

הפגיעה בצי האמריקאי ,ובמורל האמריקאי הייתה קשה ,והביאה למעשה לתוצאה הפוכה מזו אליה קיוו היפנים….."לעולם לא מעירים אריה משנתו"..ואריה פצוע הרבה פחות בטרף.למחרת ה-8 לדצמבר 1941 מכריזה ארה'ב מלחמה על יפן…וההמשך היה מר וכואב.

ומהאודים העשנים של המתקפה בפרל הארבור אנו נעים במוסיקה אל העיר קניגסברג שבמחוז פרוסיה המזרחית של גרמניה. שם נולדה לבני הזוג צילה ואברהם בשנת 1911 בת חמודה. הזוג החליט כי השם לאה ילווה אותה. בשנות חייה הראשונות התגוררה המשפחה בקובנה. במהלך מלחמת העולם הראשונה נאלצו לברוח למחוז סרטוב, עמוק בתוך שטחה של רוסיה. כששבו לליטא בתום המלחמה עינו חיילים ליטאים מהצבא הלבן את אביה, שהואשם בקומוניזם, במשך כעשרה ימים; כתוצאה מכך סבל האב מהפרעת דחק פוסט-טראומטית.

את נעוריה העבירה לאה בגימנסיה העברית ע' שוואבה שבקובנה ולאחר מכן למדה פילוסופיה ושפות שמיות באוניברסיטאות קובנה, ברלין ובון. את הדוקטורט שלה, באוניברסיטת בון, כתבה על הניב השומרוני.בתום לימודיה חזרה לליטא, שם עסקה בהוראת הספרות בגימנסיה העברית בעיר ראסיין, ונמנתה עם חברי קבוצת הסופרים "פֶּתח".

על העיר קובנה הקרה והאפרורית בה גדלה כתבה :

"מכורה שלי, ארץ נוי אביונה
למלכה אין בית, למלך אין כתר.
ושבעה ימים אביב בשנה
וסגריר וגשמים כל היתר."

וודאי ניחשתם ,כי בלאה גולדברג אמורים הדברים ,וכך בשנת 35 עם עלייתה לארץ ,חברה, בסיועו של אברהם שלונסקי, לחוג "יחדיו" של אלתרמן ושלונסקי. בשנה זו יצא לאור ספר שיריה הראשון, "טבעות עשן", ובו התפרסמו, בין היתר, השירים "לתמונת אמא" ו"ימים לבנים" (שלימים הלחין שלמה יידוב).

לאה הייתה רבת פעלים היא כתבה סיפורים ,שירים ,ומאמרים בעיתוני מבוגרים וילדים .כמו כן עבדה כמורה בבית ספר, וכעורכת ספרי ילדים בספרית פועלים. בשנת 1949 זכתה בפרס רופין.

גולדברג כתבה את ספר הילדים המפורסם  "דירה להשכיר", ומחזורי שירים נוספים. האחרון בהם, "עם הלילה הזה", יצא לאור ב-1964. כמו כן תרגמה ממיטב יצירות הקלאסיקה העולמית, ובהן: "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי, "סיפורים" מאת צ'כוב, "ילדות" מאת גורקי, מחזות ושירים מאת איבסן, שייקספיר, ופטררקה. וכן, כתבה ביקורת ספרים וביקורת תיאטרון ושלחה ידה גם בציור.

ב-1950, לאחר שהוצעה לה משרה באוניברסיטה העברית, עברו היא ואמה להתגורר בירושלים. שם כתבה את מחזור השירים "אהבתה של תרזה די-מון", המתאר אהבה נכזבת של אצילה צרפתייה למורה איטלקי צעיר. הספר מושפע מאהבתה לז'ק אדו(מורה לצרפתית בבית הספר אליאנס אותו הכירה).בשנת 1952 התקבלה להוראה באוניברסיטה העברית, והקימה בה את החוג לספרות כללית והשוואתית. היא עמדה בראשו במשך כעשור, במינוי פרופסור, עד מותה.

לאה גולדברג, שהייתה מעשנת כבדה, נפטרה ב-15 בינואר 1970 ממחלת הסרטן. היא נקברה בהר המנוחות בירושלים, בחלקת הפרופסורים. גולדברג שחייה היו רצופים אהבות נכזבות שבעטיים כתבה חלק מיצירותיה (ז'אק אדו-אהבתה של תרזה, ידידה הודי דטטריה פדקה -"סליחות"..ועוד)  לא נישאה מעולם ולא הקימה משפחה. את פרס ישראל לספרות יפה שבו זכתה, באותה שנה, קיבלה בשמה אמה צילה, שהוסיפה לחיות עוד 11 שנים אחריה. על מצבתה ביקשה צילה שייחרטו ארבע המילים: "אמהּ של לאה גולדברג" .

וכיצד מתחברים הדברים ? מלחמה וכמיהה לימי שלום.

היום ה-8 לדצמבר לפני 77 שנים  (1941)למחרת המתקפה היפנית על פרל הארבור ,הכריזה ארה'ב מלחמה על יפן . המלחמה תימשך עוד כמעט שלוש וחצי שנים.בה יאבדו את חייהם מליוני בני אדם…המחיר הכבד של מלחמת העולם השנייה ,השפיע עמוקות על לאה גולדברג ,ואת כמיהתה לימי שקט ושלווה ביטאה בשירה הנפלא " האמנם" …בו היא תוהה האם יתכנו ימים כאלו בעתיד בהם סתם תלכי בשדה יחפה,,,, סתם כך כהלך התם , ותימתק לנו צריבת הקוצים ..??? שאלה בהחלט ראויה להישאל ,ולתת תקווה לימים של שקט ורגיעה….נקווה שאכן עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד..כי מותר לאהוב..כן מותר לאהוב…שבת נעימה ושלווה לכולם.

האמנם האמנם
עוד יבואו ימים
בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה
ותלכי בו כהלך התם

ומחשוף ומחשוף
כף רגלך ילטף
בעלי האספסת
או שלפי שיבולים
ידקרוך ותמתק דקירתם

,,

,,

,,

ונשמת ונשמת
את ריחו של התלם
נשום ורגוע
וראית את השמש
בראי השלולית הזהוב

ופשוטים ופשוטים
הדברים וחיים
ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב
ומותר ומותר לאהוב

 

כולם מכירים את הביצוע המופלא של חווה אלברשטיין לשיר ,אך לשם רענון מצורף הביצוע הנהדר של שלומי סרנגה לשיר.

 

 

 

רחש  צמרות עצי הדקל קטע את השקט שנפרש לעת ערב על הכפר השוכן במרכזה של הדלתא הירוקה.רוחות צפון מערביות מכיוון הים השיאו עננים כבדים המבשרים על החורף ההולך וקרב ואור ברקים רחוקים האיר את שמי הערב חליפות .קרירות נעימה הזדחלה לה אל בין הסימטאות  הצרים של הכפר מית אבו אל קום , וסילקה את שאריות השרב מצהרי היום. מבעד לחלונות ניתן היה לשמוע את שדרן הרדיו בקולו הרשמי מדבר על כך שלדעת פרשנים וחוגים המקורבים לשלטון המלחמה הגדולה מתקרבת אל סופה.

רעש צעדים נמרצים על מדרכת האבן ,העיר חמור מנומנם מרבצו , הוא פער עיניו למראה יסמין ,המיילדת הכפרית אשר אצה אל הבית בסמוך לחנות האופנועים. אם היה מדבר ודאי היה אומר שכנראה בעלת הבית עומדת ללדת , לא כולם בכפר התלהבו מנישואי אב הבית לאשה ממוצא סודני . החמור לא יכול היה לדבר ואת מחשבותיו שמר לעצמו…שעה מאוחר יותר נשמע קול בכי חרישי של תינוק שזה אך נולד….לחופש נולד ? או שמא למלחמה ? …שנים מאוחר יותר יכתוב הילד הנולד את ספרו " סיפור חיי"…ושם תימצאנה התשובות.

(מית אבו אל קום 25/12/1918-שלהי מלחמת העולם הראשונה ,לפנות ערב )

שבת ראשונה של חודש אוקטובר , חצבים בצידי דרכים ובגינות מבשרים כי הסתיו כבר פה ,הימים מתקצרים והלילות מתארכים ופינתנו מעלה על נס את זכרו של איש מיוחד ,מי שנחשב בזמנו לגודל אויביה של מדינת ישראל ,ולימים לאיש שלום אמיץ וחכם ,זוכה פרס נובל לשלום , נשיאה לשעבר של מצרים..מֻחַמַּד אַנְוַר אלסַאדַאת.

 

סאדאת נולד ב-25/10/1918 בכפר מית אבו אל קום , כפר קטן במרכזה של הדלתא הפוריה בשפכו של הנילוס אל ים התיכון. אמצע הדרך בין אלכסנדריה שעל החוף ובין בירת מצרים קהיר. בן לאב מיצרי ואם ממוצא סודני.

בגיל 20 הצטרף סאדאת לאקדמיה הצבאית ,ובמהלך מלחמת העולם השנייה הוא ראה בגרמניה בת ברית ראויה ,השלטונות הבריטים במצרים שלחו אותו למאסר בן שלוש שנים על כך, כשנשאל על זה שנים מאוחר יותר אמר כי לא הסכים עם הגישה הפשיסטית של גרמניה ,אלה ראה בה אויבת של אויבו…בריטניה ,ולכן צידד בה.

סאדאת נמנה עם חבורת "הקצינים החופשיים" בראשות גמאל עבדול נאצר ,שהשתתפו ב"מהפכת הקצינים החופשיים" או כפי שכונתה "מהפכת ה-23 ביולי " שהורידה מהשלטון את המלך פארוק בשנת 1952, והעלתה  לשלטון את מוחמד נגיב , ובכך תם השלטון המלוכני במצרים  שהפכה כעת לרפובליקה,סאדאת גם היה איש הקשר בין קבוצת הקצינים לבין תנועת האחים המוסלמים במצרים.

בשנת 1957 הפך סאדאת למזכ"ל האיחוד הלאומי – המפלגה הממלכתית היחידה במצרים.בשנים 1959–1969 בתפקיד שימש יו"ר האספה הלאומית (בדומה ליו'ר הכנסת). בתפקיד זה שימש גם במלחמת ששת הימים .מלחמה אשר תוצאותיה הקשות עבור ארצו היוו אבן דרך מאוד חשובה ומרכזית בתפיסתו המדינית כפי שהעיד: "הוכיתי בתדהמה מוחלטת מהתבוסה שלנו… לא חדלתי מלחיות אותה יומם וליל" .תוצאות המלחמה הביאו את סאדאת להחלטה הנחושה להשיב את הכבוד האבוד ואת האדמות שנכבשו ממצרים .בדרכי שלום… ואם יהיה צורך ,גם במלחמה.

 

בשנת 69 מתמנה סאדאת לסגנו של נשיא מצרים נאצר .שנה מאוחר יותר מת נאצר שהיה נשיא נערץ במצרים , מהתקף לב וסאדאת סגנו תופס את מקומו ,ומתמנה לנשיא.שלטונו התאפיין ב"גם וגם" ,מחד יד חזקה ושלטון נוקשה ומאידך ליברליות ושיתוף ,הוא פתח את מצרים להשקעות מהמערב בעיקר לארה'ב ,אך גם לרוסיה ,נלחם בקנאות של קיצוני  האחים המוסלמים , אך פעל במקביל להאדרת האיסלם…כאשר בכל זמן הזה מלווה אותו תחושת המפלה במלחמת ששת הימים.

בסיום מלחמת ההתשה ב-71 ,הגיש סאדאת לשליח האו"ם גונאר יארינג את תנאי השלום המצריים.הייתה זו הפעם הראשונה בה הצהיר נשיא מצרים כי הוא מוכן להכיר בישראל ולהגיע עמה לשלום , תנאי הפתיחה שהציב לא היו מקובלים על הצד הישראלי בראשות גולדה ויארינג פרש מהתיווך.בהמשך ניסה סאדאת דרך ארה'ב וקיסנג'ר מספר פעמים לייצור קשר למשא ומתן עם ישראל ,אך הגישה הישראלית שהייתה יהירה מאוד ,ודחתה זאת כל העת מתוך תחושה של "אנחנו החזקים ובתנאים כאלה אין מה לדבר"…בהמשך נאותה ישראל לעסקה שהציעה ארה'ב אך סאדאת סירב..וחוזר חלילה..עד ל-6 באוק' 73…מלחמת יום כיפור.

בצהרי ה -6 לאוק' -1973, פתח  סאדאת, ביחד עם סוריה, במלחמת יום הכיפורים נגד מדינת ישראל. המלחמה באה על ישראל בהפתעה, בזכות מאמץ מצרי להסוואתה ועקב כישלון "הקונספציה" הישראלית שגרסה כי אין סיכוי שמצרים תפתח במלחמה כוללת, לאחר שצה״ל הפגין את עליונותו במלחמת ששת הימים.( הררי מילים וספרים נכתבו על מלחמה זאת ,סיבותיה,והגורמים לכישלונה/נצחונה ,ולא נכנס לעומקה).

מטרתו של סאדאת במלחמה זו לא הייתה ניצחון מוחץ-כפי שנדמה היה לנו, אלא השגת מטרות צבאיות מוגבלות ופגיעה בישראל, שתביא להפשרת הקיפאון המדיני הממושך, וכן תשקם את המוניטין של מצרים לאחר תבוסתה במלחמת ששת הימים. מבחינה זאת תוצאות המלחמה היוו הישג למצרים, על אף שמבחינה צבאית, רוב מטרותיה של מצרים, מעבר לימי הלחימה הראשונים, לא הושגו.

המלחמה היוותה את המנוף שיוציא את עגלת המו'מ המדיני מהקפאון בו היה נתון.סאדאת לא קפה על שמריו ,ומייד בתום המלחמה החל בגישושי שלום , במהלך דצ' 74 כבר החל להעביר מברקים דרך תיווכו של השאח הפרסי  לרבין ,בדבר הנכונות למו'מ לשלום בין ישראל למצרים.

 

שנה מאוחר יותר ,סאדאת הפתיע, כשהצהיר כי על מנת להשיג שלום, הוא מוכן אף להגיע לביקור בישראל. ראש הממשלה דאז מנחם בגין קיבל את הצעתו, והזמין את סאדאת לביקור רשמי בישראל.

הביקור עצמו כמעט ולא התקיים. בערב ה-18 בנובמבר,יום לפני מועד ההגעה, איתר המודיעין הישראלי תנועת כוחות מצריים בגדה המזרחית של תעלת סואץ,  בהתייעצות שכונסה, המליץ יגאל ידין שלא לקחת סיכון ולגייס מילואים – צעד שהיה מוביל, מטבע הדברים, למתיחות רבה ולביטול הביקור – אך למזלנו בגין דחה את המלצתו,וכל השאר היסטוריה.

ב-19 בנובמבר 1977 נחת סאדאת בנמל תעופה בן-גוריון ובכך היה למנהיג הערבי הראשון שבא לביקור בישראל, ופתח תקופה חדשה בהיסטוריה של המזרח התיכון.

המו'מ שנערך בחסות נשיא ארה'ב ג'ימי קרטר היה ארוך ומייגע ונערך בעיקרו בקמפ דיוויד ,וב 26/3/79 נחתם הסכם קמפ דייויד המפורסם שהביא בהמשך לשלום השורר ביננו למצרים כבר 45 שנה..

ההסכם התקבל בזעם בעולם הערבי , וגם בתוך מצרים  הייתה התנגדות קשה מצד ארגונים מוסלמים מילטנטים. וכך 8 שנים לאחר מלחמת יום כיפור ,ב- 6 באוקטובר 1981, בעת שצפה במצעד השנתי שציין את הניצחון של מצרים במלחמת יום כיפור, נרצח סאדאת על ידי אנשי הג'יהאד המצרי ("הג'יהאד החדש") אשר השתתפו במצעד כשהם לובשים מדי צבא.סגנו חוסני מובארק הצליח להינצל ,והחליפו על כס הנשיאות.

חצי שנה מאוחר יותר ,ב־25 באפריל 1982 השלימה ישראל את נסיגתה מסיני, ובכך הושלם יישומו של הסכם השלום ההיסטורי. דווקא באותו יום בחר בגין לשלוח מכתב אישי, בשמו ובשם אשתו עליזה, לג'יהאן, אלמנתו של סאדאת.
"ליבנו, מאדאם, יוצא ביום זה אלייך ואל ילדייך ונכדייך", כתב בגין באותו מכתב, "אנואר סאדאת, זכרו לברכה, היה צריך להיות איתנו כדי לראות את התהילה של מאמציו להשכין שלום ולהשיג פיוס בין העמים הטובים של מצרים וישראל.
"כדי להוכיח שהזיכרון שלו לא מת, אלא יחיה לנצח בליבם של נשים וגברים בעלי רצון טוב, עלינו לעבוד למען המטרה הקדושה – 'לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים, שלום, סלאם, שלום בינינו העמים'. אנחנו מחבקים אותך, חברה יקרה שלנו. עליזה ומנחם בגין".

ואנשים אמיצים אלו  לוקחים  אותנו מוסיקלית אל ההרכב  הותיק " האחים והאחיות".

הלהקה הוקמה בשנת 1971 על ידי גידי קורן, אז סטודנט לרפואה. השם "האחים והאחיות" נהגה על ידי האמרגן איתן גפני, מתוך השפעה ישירה מהלהקה האמריקאית המצליחה האמהות והאבות (The Mamas & The Papas). תחילה נקראה הלהקה "סטודניק", אך היא לא זכתה להצלחה. לאחר תקופה בה לא זכה ההרכב להצלחה מיוחדת, הוחלפו כל חברי הלהקה פרט לשבי קציר, והלהקה החלה לייצר להיטים ראשונים (ביניהם "מעות קטנות"), אותם הפיק שלמה ארצי.

לאורך שנות פעילותה, שינתה הלהקה מספר פעמים את הרכבה. הרכב הלהקה המקורי כלל את שפירית אברך (שפי), שולי ארז (כיום בריסקין), שבי קציר, ופלטי יעקבי אליהם הצטרף איציק כהן. שנה לאחר מכן פורק ההרכב ולקציר צורפו מוני ארנון, סוזי מילר ונעמי רותם (בוגרת להקת פיקוד צפון).למרות שינויי ההרכב הרבים, הוקפד שמספר חברי הלהקה לא יעלה על ארבעה, שני בנים ("אחים") ושתי בנות ("אחיות"), דבר שהוביל לכינוי "להקת אבבא הישראלית".

השנים הרבות בהן פעלה הלהקה, שינוי ההרכבים הרב והעובדה כי פנו לילדים ולמבוגרים כאחד, כל אלה מקשים על ציון סגנון מוזיקלי אחד ללהקה. יחד עם זאת, לאחים ולאחיות צליל ייחודי אשר מתאפיין בעיקר בהרמוניות הקוליות. כל חברי הלהקה שרים ומנגנים, וההרכב המכיל שני קולות גבריים ושני קולות נשיים ויוצר קול יחסית ייחודי בזמר העברי.

הלהקה שרה שירים מפרי עיטם של מיטב היוצרים והכותבים כגון נתן יונתן ("אם זר קוצים כואב" ,"אניטה וחואן" ,"אם העולם ") ,זאב ז'בוטינסקי ("עיר שלום") ,גידי קורן (" שובי דובי" ,"זלמן", ") וכן משירי חברי הלהקה עצמם ,מוני ארנון -"תמונה שבורה" ,ועוד…

כיום פנו חברי הלהקה לקרירות עצמאיות בתחומים שונים ,סוזי ומוני עדיין שרים ומופעים.

ואיך הדברים מתחברים , השבוע אמר לי מישהו (בהקשר אחר ) שארבע ועוד ארבע הם שמונה . הוא הוסיף ואמר  ש ..8 שזה סימונו של האינסוף..

והיום זה ה-6 לאוקטובר יום פריצת מלחמת יום כיפור על פי תוכניתו של סאדאת…ארבע שנים לאחרייה נחת מטוסו של סאדאת בישראל ..וארבע שנים לאחר מכן ב 6/10/81 .., נרצח סאדאת וזיכרונו נאסף אל האינסוף לאחר 8 שנים…האויב המר שהפך לידיד  ,שכרת עימנו ברית שלום אמיצה ,נאסף אל הנצח…היום לפני 37 שנים.

ונתן יהונתן בשירו בכל מקום ,כתב על כך ש" בסוף הדרך, בסוף הדרך
יש תהום לאמיצים." ,ואכן לעיתים לאנשים אמיצים מחכה בסוף הדרך ..תהום..נקווה שבעזרת הפינה לא יהה זה תהום השיכחה..

את השיר הלחין גידי קורן וביצעו אותו "האחים והאחיות"..

שימו לב למילות השיר.

שבת נעימה לכולם ..ושלום עושים עם אויבים אז   אולי עוד יבוא שלום עלינו..

 

 

בכל מקום
יש תהום לאמיצים
וצל לעייפים
ומעין שקרירותו נגרת.

בסוף הדרך, בסוף הדרך
יש תהום לאמיצים.

בכל שחרית
יש טל לרועדים
ואור לאוהבים
ואבנים קרות ועשב פרא.

בכל ערבית
יש קץ לסוערים
ועץ לערירים
וסלע לשוכבים בסוף הדרך