תגית: שבחי מעוז

אָתָאנוּ לְחַלּוֹת פָּנֶיךָ
כִּי חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ
נָא אַל תְּבִישֵׁנוּ
נָא אַל תְּשִׁיבֵנוּ
רֵיקָם מִלְּפָנֶיךָ
סְלַח לָנוּ
וּשְׁלַח לָנוּ
יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִמְּעוֹנֶךָ…"

כך קרא החזן בבגדיו הלבנים מעל דוכן התפילה . כילד בן חמש הוא הביט באיש הלבוש לבן בהדרת כבוד . קולו המשתבר ,זקנו הלבן ,גובהו הרם , ושופר קרן האייל המסולסל שהונח בסמוך,כמו נסכו באיש כח מגי חסר מעצורים , כך לפחות חשב הילד.

נערים ונערות שנכנסו בפתח בית הכנסת הישן ,הביאו עימם מגבות ,עבור קטע התפילה ,בו כרעו המתפללים על פניהם כמנהג שנהגו אהרון ובניו הכהנים בעת קריאת תפילת " ברוך שם". הוא הביט בהם בחיוך סמוי ,הוא כבר הביא את המגבת בבוקר ,כך שחסך מעצמו הליכה הביתה ,דבר שאינו קל כלל ועיקר ,ובטח לא ביום צום חם שכזה.

חברו לכיתה וקרוב משפחתו שהיה בן גילו ,לעס בהנאה עוגיות בצורת שמונה . פירורים מתוקים בריח הל , עיטרו את שולי חולצתו ,והוא חפץ היה לטעום מהם ,הצום העיק עליו…"רוצה אולי פאלרום ? " ( חטיף קוצ'יני טעים ) , שאל אותו החבר ,עוד מעט שתיים עשרה ,ואמא שלי אמרה שלצום עד תפילת "ברוך שם" זה מספיק לגיל שלנו…הוא מיהר להסכים, חייך  והושיט את ידו לקחת פלארום קראנצי וריחני ,וגם עוגיית שמונה קיבל . הוא הגיש את החטיף הריחני אל פיו ונגס בו בהנאה …צלילו  של החטיף המתפצח בשיניו ,התערבב לפתע עם יללה מחרישת אוזניים….המתפללים הסבו מבטם אל החלון .."מי זה שעושה כזה רעש ביום כיפור ?" …מרחוק בכביש המתפתל ניתן כבר היה להבחין ברכבים שועטים במהירות ,סירנות ויללת צופרים התערבבו להם עם קול החזן שהמשיך לקרוא " ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך"…כמה גברים בקהל הניחו טליתותיהם ואצו אל עתיד לא ידוע.

שבת ראשונה של חודש אוקטובר ,שמש נעימה בצמרות העצים מבשרת על עוד בוקר שגרתי של חודש תשרי . ראש השנה מאחורינו ובעוד שלושה ימים יגיע לפתחינו "יום הכיפורים"…יום הדין …דין וחשבון.

בצהרי ה-6 לאוקטובר שנת 73 ,שבת ויום הכיפורים ,כמה דקות לפני השעה 12 בצהריים פרצה ברגע אחד המלחמה המשמעותית ביותר ( נכון לעכשיו) בחייה של אומתינו .בו זמנית תקפו הכוחות  מצרים בדרום , וסוריה בצפון את העם היושב שאנן ובוטח בציון. אליהם נוספו כוחות עזר ירדניים וכוחות סיוע מעירק. בימי הלחימה הראשונים שטפו כוחות מצרים וסוריה את גבולות המדינה ,ניתצו את קווי ההגנה הישראלים .סוריה חדרה לעומקו של רמת הגולן והחרמון נכבש באחת , ובדרום צלחו כוחות מיצריים את התעלת סואץ והשתלטו על כל קו התעלה למעט שני מוצבים עיקשים שהחזיקו מעמד  . ברגע אחד מצאה מדינת ישראל את עצמה באחד מרגעיה הקשים שאותו הגדיר שר הביטחון דאז משה דיין "חורבן הבית השלישי".

 

 

צה'ל "הגדול והחזק" לא היה ערוך לסדר הגודל של הלחימה שנחתה עליו במפתיע ( ברגע הראשון הייתה מחשבה שאלו רק התקפות ספורדיות בסגנון מלחמת ההתשה ) .קרבות קשים ואכזריים נערכו בשני החזיתות ומספר האבידות היה גבוה לאין ערוך..2,656 הרוגים ,7,251 פצועים , 294 שבויים…אלפי הלומי קרב ובנוסף על כך שבר חברתי עמוק ,אובדן האמון בקברניטי המדינה, וניפוץ פולחן הסגידה לגנרלים ולכח הבלתי מוגבל.

 

בהמשך גוייסו בחופזה כוחות המילואים ,שהגיעו אל הקווים ,ולחמו בציפורניים ובשיניים בקרבות הירואיים ,תוך הקרבה ,ואינספור גילויי אומץ לב ,ואט אט תוך ספיגת אבדות מסיבית ,הצליחו כוחות צה'ל להפוך ממגנים לתוקפים , אך מחיר המהפך היה יקר מנשוא.

בעקבות מלחמה זו נכתבו מאות מאמרים ,עשרות רבות של ספרים , פרשנים וגנרלים שונים ניסו לנתח אותה לאורך ולרוחב . מאפייניה , הסיבות לפריצתה , המהלכים שנעשו בה , מחירה, ושאלת השאלות …האם ניתן היה למנעה.

יעקב חסדאי, מי שהיה סא"ל ביחידות הצנחנים , חזר משדה הקרב והוזמן לשמש כחוקר צבאי של "ועדת אגרנט" , ועדה שמונתה לחקור את אירועי מלחמת יום הכיפורים. בין השאר נתבקשה הוועדה לחקור , האם זו הייתה רק הפתעה צבאית ? האם היה זה  מחדל מודיעיני או אולי כישלון של הנהגת המדינה , הצבאית והאזרחית , שהיו שאננים ובוטחים בעצמם מאז הניצחון במלחמת ששת הימים ?.

 

את מסקנותיו לא שמר חסדאי לעצמו אלה ריכזן והגישן במכתב לשר הבטחון דאז משה דיין. מאוחר יותר דיין מסר אותן לפרסום  בקובץ פנימי של גיליון "מערכות" שהיה מיועד לקצונה הבכירה בצה"ל.

חלפו כבר 46 שנים מאותו יום כיפור מר ונמהר ,אך דבריו של חסדאי במכתבו עדיין ראויים ורלוונטים , נעלה פה רק שתי נקודות מתוך מכתבו :

= "הליקוי הראשון הבולט לעין בניתוח לקחי מלחמת יום הכיפורים הוא הירידה ברמת החשיבה הצבאית. מצב ההפתעה קבע יותר מכל גורם אחר את קשיינו. מצב זה משקף ליקוי מהותי במחשבה, שכן פירושה של הפתעה הוא התגלות מצב שלא נצפה מראש, ואילו "צפייה" היא תמיד עניין למחשבה ולא למעשה.
לא קשה גם להצביע על הסיבות לירידה ברמת החשיבה בצה"ל. החשובה והמרכזית שבהן היא תחושת העוצמה והביטחון העצמי אחרי מלחמת ששת הימים. בשעה שאני גורס את ירידתה של המחשבה הצבאית , אין אני בא לטעון שהפסיקו לחשוב בצבא , אלא שהמאמץ המחשבתי הוסט לאפיקים ארגוניים וטכניים והופסקו המאמצים בשלושה תחומים שהם ליבה ונשמתה של החשיבה:
החשיבה המופשטת, החשיבה הביקורתית והחשיבה היוצרת."(  במילים אחרות ,הפסקנו להיות יצירתיים במחשבה על מה יעשה האוייב  ?, למה, מה המוטיבציה שלו  ? , וריכזנו את היצירתיות שלנו בעיקר בדרכים איך נבלום אותו כאשר יעשה כפי שאנו צופים שיעשה ,כלומר החלטנו מה יעשה מראש, וחיפשנו דרכים למענה….אך מה אם כוונותיו אחרות ??–כשלון הקונספציה המפורסמת).

עוד מוסיף חסדאי במכתבו " חשיבה יוצרת היא חשיבה המביאה לעולם יצירות ורעיונות שלא היו בו קודם. בעולם התרבות מבחינים בצורה בולטת בין כשרון רגיל לבין כושר יצירה. המבקר הספרותי עשוי להיות מוכשר יותר מן הסופר, אף על פי כן מייחד את הסופר הכוח היוצר. חשיבה יוצרת זקוקה לטיפוח. צריך לחפש את האנשים היוצרים וצריך לעודד כל גילוי של יצירה. מטבע הדברים הוא , שיצירה בהיותה חדשה , נתקלת בעולם זר ועויין וקל מאד להחניקה ולהעלימה. רק עוצמתה של יצירה חזקה , או תנאי סביבה נוחים , מאפשרים ליוצר וליצירה לפרוח.
דברים אלה , היפים לעולם התרבות בכללו , יפים גם לצבא. אנשים כוינגייט (המפקד אורד וינגייט ) , עשויים להיחנק במימסד צבאי בוטח בעצמו ומאובן. גדולתו של צה"ל בעבר הייתה יכולתו להעלות מתוך עצמו פתרונות מקוריים ששיקפו מחשבה יוצרת בתחום הצבאי , ואופיו – שנתן מרחב מחיה לאנשים יוצרים. אולם יכולת זו שהייתה מן הקווים המאפיינים של צה"ל בעבר , הלכה ודעכה. חיפושי דרכים חדשות פינו את מקומם להליכה בדרכים סלולות ומפקדים "מקוריים" הפכו למיטרד ולאבן-נגף."

בצה'ל של אותם ימים של טרום המלחמה רווחה התפיסה ( הקונספציה ) כי המצרים לא יצאו למלחמה קרקעית ללא מטריה אווירית. בטח לא  לאחר תבוסתם המוחלטת במלחמת ששת הימים ,ולכן גם סוריה לא תתקוף לבדה…משמע ..הסיכוי לפריצת מלחמה נמוך  ( למרות שבדיעבד היו סימנים ענקיים מול העיניים ועל הקיר) . וכאשר זו הייתה הקונספציה , עסקה מערכת הבטחון בעיקר בלבצר את הקו בדרום.

.

ראוי לזכור כי ישראל של אותם ימים  הייתה מדינה די  ענייה. ובכל זאת המדינה הזאת השקיעה בקו בר לב. לאורך 70-80 ק"מ, נבנו 32 מעוזים, שנחפרו באדמה, תחת דם ואש של מלחמת ההתשה (שהיו בה לבדה 500 הרוגים) . כל הברזל במדינה הלך לשם כדי לבנות בונקרים מתחת לאדמה, נסללו כבישים, פוזרו מיליוני מוקשים, ובו בעת המצרים ירו על בוני המעוזים. מה עושים ? הבולדוזרים  הקימו חומת מפגע לאורך התעלה בגובה 6-7 מ'…אין שינוי בחשיבה..

ואז מגיעה המלחמה בצהרי יום כיפור של שנת 73 ,ומנפצת באחת את כל התפיסות . המצרים צולחים את התעלה בכוחות אדירים של שתי ארמיות, שכללו כ-2,000 טנקים, כמות גדולה של קני ארטילריה, מטוסים וטילים נגד טנקים ו-5 דיוויזיות חי"ר, שבתוכן כוחות קומנדו וחטיבת נחיתה שפתחה ראשי גשר לחציית התעלה. מול הכוחות הללו היו לצה"ל כ-300 טנקים וכוחות חי"ר מעטים. חי'ר עם טילי נ'ט שמסב אבידות כבדות לשריון הישראלי וטילי הקרקע אויר פוגעים קשות בחיל באויר בצפון ובדרום…וההמשך העצוב והכואב ידוע לכולנו.

אז למה השבוע מלחמת כיפור ? יהיה כמעט מיותר לשאול , כי השבוע ימלאו 46 לאותה מלחמה ולפעמים עולה השאלה ,האם למדנו מלקחי אותה מלחמה ? . האם היום אנחנו חושבים בצורה פחות  או יותר יצירתית ? . האם איננו נעולים על פתרונות מסוג מסוים לדילמות שיש לנו בחיי היום יום ,למשל כמו בנושא אירן , או אולי הנושא הפלשתינאי ? ,ואפילו נושאים חברתיים וכלכליים בתוכנו פנימה ? ואפילו בחיי היום יום בדילמות בין אדם לחברו….או שאולי אנו צריכים וזקוקים לחשיבה אחרת . במקום להתבצר ולהתגונן איש איש בעמדתו ובתפיסתו כמו בבונקר ,אולי אנחנו צריכים לצאת החוצה מהקופסא ולחשוב יצירתית על פתרונות אחרים …גם אם לעיתים הם יראו לנו הזויים…חולמניים…או אפילו מטופשים..קשה לדעת ..רק הזמן או הנסיון יתנו פתרון לשאלות.

באחד מפרקי הסדרה התעודית  " תקומה "ששידרה בזמנו רשות השידור ( מי שלימים תהיה תאגיד "כאן 11" ) ,מציין הקריין כי כמה שבועות טרם המלחמה בראיון שנערך עם ראש הממשלה גולדה מאיר כאשר נשאלה לגבי מצב האומה ענתה :" מעולם לא היה מצבנו טוב יותר "….זמן קצר אחרי.. פרצה המלחמה.

ובמוסיקה זה לוקח אותנו אל שירה של נעמי שמר " שבחי מעוז " …

בתוכניתו של שמעון פרנס "העונג השישי" משנת 2018 בו ארח את עופר גביש בפינתו "איך שיר נולד" סיפרו :

"זה היה בחנוכה, דצמבר 1969, ממש  לפני 49  שנה. ימי מלחמת ההתשה שבין ששת הימים ויום כיפור. נעמי שמר קיבלה הזמנה, כנראה מעיתון כלשהו, לסייר בסיני, בקו המעוזים, ולפגוש חיילים. היא הגיעה ממש עד התעלה. החיילים מספרים שהאזור היה תחת הפגזות תכופות וירי של צלפים והמשוררת, ואת זה אנחנו יודעים ממקומות נוספים, הסתובבה שם והגיעה אל המקומות הכי מסוכנים.

את האורחת  לא עניין הנושא הצבאי, והיא שאלה אותם רק מה שהם קוראים, "שאלות של קיבוצניקית": איפה אתם ישנים? מה אתם אוכלים? איך מעבירים את הזמן? הם ענו לה מה שענו והראו מה שהראו, אבל מאחר והביקור היה בחנוכה הם הוסיפו עוד פרט אחד. הם סיפרו לה איך אספו תרמילי פגזים ריקים, והקימו חנוכיית ענק, ממש אל מול התעלה. וערב ערב הם מדליקים שלהבות גדולות מול פני המצרים, ושרים בקולי קולות "מעוז צור ישועתי". "שישמעו המיצרים עד מעבר לתעלה", אמרו.

ואצל המשוררת זה מיד הדליק איזשהו כפל לשון. במעוז, שרים "מעוז צור." היא לקחה את הפיוט המסורתי ונתנה לו משמעות חדשה. אם במקור, צור ישראל הוא הנותן לנו עוז, הרי עכשיו המעוז הוא המביא את הישועה. אם במקור "לך נאה לשבח" מכוון לקדוש ברוך הוא, הרי בשיר, לך המעוז, נאה לשבח. ואף קראה לשירה, שלא תהיה טעות, "שבחי מעוז".

אז אולי כל אחד ביום הדין שלנו  יתן רגע דרור למחשבותיו . מאחל לכולנו שנחדל להתבצר מאחורי ובתוך התפיסות שלנו ונפתח בשנה הבאה עלינו לטובה את הראש לרעיונות , פיתרונות וחשיבה אחרות לגמרי והמנוגדות לתפיסות הישנות …מי יודע אולי משם יגיע צור ישועתינו…ולא נהיה שוב בפתח המעוז עם המכנסיים למטה.

גמר חתימה טובה לכולם.

מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח
הרחק הרחק ליד ביתי הפרדסים נתנו ריח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
צופה בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי, מבצר עיקש וקישח
עצי שקד ליד ביתי עומדים בלובן פורח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
מביט בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי, בקרב אין קץ ינצח
אלי איילת אחותי חיוך עייף תשלח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
אורב לי מבקש נפשי