"החול יזכור את הגלים,אבל לקצף אין זוכר.זולת ההם אשר עברו,עם רוח לילה מאחר" (נתן יהונתן-החול יזכור)

קר ..קר היה על מגרש המסדרים.  רוח באה מן הים והסיעה אויר צונן של חודש ינואר .האויר קר נשא בתוכו אדי מי ים מלוחים מקפריסין ואולי מכריתים,או אולי מאחת ממדינות הים האגאי. קשה היה לנחש את מקור אותם אדי מים צוננים שניתכו על חולצותינו הלבנות להפליא, אשר למרות הקור היו החוצץ היחיד בין חלום למציאות , בכל זאת בני 20 חסרי מורא ושכל  ,אך עם המון גאוה.

כובעי הקסקט הקשיחים המעוטרים בפס הזהב נצצו באור יקרות אל מול קהל אוהד ושקט . על בימת הכבוד ישבו יחד מפקד החיל ,והרמטכ'ל .  מעל רמקולים מנומסים הקריא מושיק טימור בעברית צחה וקול דרמתי ,דברי שבח והלל על הקורס בכלל ועל בוגרי מחזור ס'ד המסיימים דרך ארוכה באותו היום בפרט. ואנו מלאי עזוז של בני 20 , עם תמימות וציונות של 30 שנה אחורה,והרבה אמונה בצדקת הדרך ויושרת ההנהגה , צעדנו שמאל

ימין ..ימין ושמאל לקול תרועת המנגינה ,ולצליל מחיאות הכפיים של הקהל …הכתף שק ,דגל שק ,…לימין הצדע ,ולימין שור..זה אותן פקודות ששמענו אינספור פעמים בשבוע האחרון ולשמחתינו הרבה כעת זו הפעם האחרונה…הספינות שחלפו מאחור בים הפרוש אל מול הרחבה  האירו את שמי חודש ינואר האפלים בשלל זיקוקים ומיני מרעישין ומרעין בישין. מעגל מחזור המסיימים התכנס לעיגול  בינות שורוות שאר מחזורי הקורס…שאגת "עלי ים" נשמע שלוש פעמים ובסופה צעקנו.ים …ים..ים…כובעים בלבן וזהב נזרקו אלעל,עימם נזרקו מעלה כנראה  גם הנאיביות …אימהות מודאגות עם סוודרים ודמעות אצו רצו לכסות את הילדים..

(טקס סיום מחזור ס'ד ינואר 1989).

שמים בהירים של בוקר. בצידם האחד עולה השמש ומנגד שוקע לו הירח ,שבת אחרונה של חודש ינואר עושה את דרכה ,ופינתנו נוסעת אחורה בזמן אל שלהי שנת 1968 .אופוריית ששת הימים עוד חורכת לה בשקט כל פינת צניעות אחרונה ובמימיו הקרים של מערב הים התיכון משרכת דרכה צ-77 בדרכה אל הארץ המובטחת….או שלא.

צ-77 היה שמה הצבאי של הצוללת אח'י (אוניית חיל ים ) דקר .

1dakarportsmt9168.jpg

הדקר הייתה למעשה צוללת בריטית  מדגם T.סה'כ בנה הצי הבריטי 55 צוללות מסוג זה ,הדקר הושקה בבריטניה בספט 43 מעט לפני תום מלחמת העולם השניה ,בשלבים אלו היה הצי הגרמני בשלבי גסיסה אחרונים ועיקר משימותייה היו משימות סיור ואיסוף מודיעין. בגמר המלחמה לא היה לצי הבריטי צורך בכל כך הרבה צוללות .אלה שנשארו בשירות, ובהן "טוטם", יועדו למשימות מעקב ולחימה בצוללות סובייטיות. לצורך כך, עברה הצוללת שיפוצים נרחבים בשנות ה-50 במספנות צ'טהם. השיפוצים כללו הארכת גוף הלחץ, הסרת תותח הסיפון, הסרת צינורות טורפדו חיצוניים, הוספת מצברים, התקנת שני מנועי דיזל חדשים, ועיצוב חדש של גשר הצוללת.

 

ב-1964 נחתמת עסקה בין ישראל לבין בריטניה, שבמסגרתה נרכשו שתי צוללות מדגם T, אה"מ "טרפין" (Turpin) ו"אה'מ טוטם".( אה'מ-אוניית הוד מלכותה). בהמשך צורפה לעסקה צוללת שלישית, אה"מ "טרנצ'ן" (Truncheon). טרפין וטוטם שופצו במספנת הצי הבריטי בעיר פורטסמות', ושמן שונה לאח"י לווייתן ואח"י דקר, בהתאמה. הצוללת השלישית שופצה בישראל ושמה שונה לאח"י דולפין.

הפיקוד על 'אח"י דקר' נמסר לידי רס"ן יעקב רענן, בוגר קורס חובלים מחזור ד'.השיפוץ הושלם במלואו, וכלל ניסויי ים בפורטסמות'. בגמר השיפוץ נמסרה דקר לידיים ישראליות. נס השירות הפעיל הונף על דקר ב-10 בנובמבר שנת  1967.

רס'ן יעקב רענן ביום היציאה לים ב9/1/68

הצוללת הפליגה מפורטסמות' לבסיס השייטת הבריטית בנמל Faslane בקרבת גלזגו שבסקוטלנד שם קיימה סדרת אימוני היבנות(אימונים הבונים את הצוות לפעול המצבי לחימה וחירום שונים) בפיקוח בריטי. בחינת הסיום של אימוני ההיבנות כללה תרגול של 36 שעות בנוכחות מפקד הבסיס הבריטי ומפקד שייטת הצוללות הדר קמחי. הצוללת וצוותה עמדו היטב במבחן ושבו לפורטסמות'.

ב-9 לינואר 68 יצאה הדקר מנמל פורטסמות בדרכה לישראל כשעל סיפונה 69 אנשי צוות. עפ'י תוכנית ההפלגה הייתה אמורה הצוללת להיכנס לג'יברלטר  לתידלוק ומשם להמשיך בשייט /צלילה לישראל בכוונה להגיעה לישראל ב4/2 היישר לטקס החגיגי של סיום קורס חובלים שישתלב בטקס הגעת הצוללת.

תוצאת תמונה עבור הדקר

הקשר עם הצוללת לאורך ההפלגה היה אלחוטי, בקוד מורס ישירות למפקדת חיל הים. על הצוללת היה לשלוח דו"ח מצב הכולל את מקומה הגאוגרפי ויתרת הדלק אחת ל-24 שעות. כחידוש לעומת הפקודה של אח"י לויתן, נדרשה דקר לשלוח גם הודעות ביקורת קשר כל 6 שעות, שהמפקדה הייתה צריכה לאשר את קבלתן. עוד קבע התדריך, כי במקרה שהצוללת אינה מצליחה ליצור קשר עד 8 שעות משידור הביקורת הקודם, עליה לעלות על פני המים ולא לחזור לצלילה עד השגת הקשר.

ב־24 בינואר, ארבעה ימים לפני העגינה המתוכננת בישראל, נשלח מהצוללת דיווח כי היא ליד כרתים, ובחצות נשלח השדר האחרון. למחרת בבוקר, 25 בינואר, לא שידרה הצוללת דבר, ובחיל הים שיערו כי יש בעיית קשר בשל מזג אוויר סוער במיוחד ששרר בים התיכון. החיפושים החלו יום לאחר ההיעלמות ומטוסי חיל האוויר הוזנקו לאזור. במקביל הגיעו לעזרה ארבע משחתות אמריקניות וספינה בריטית. אח"י דולפין, (צוללת שלישית שנרכשה בסודיות )שהיתה בדרכה לישראל, הצטרפה לאחר שלושה ימים . ב־31 בינואר פרשו ארה"ב ובריטניה מהחיפושים, ואילו ישראל המשיכה לנסות לאתר את הדקר ארבעה ימים נוספים עד שהחזירה את המטוסים והספינות.

צילום מגשר המשחתת אח"י יפו של מצב הים הסוער בעת החיפושים אחר דקר, ינואר 1968.

ביום רביעי 6 במרץ 1968, הכריז שר הביטחון משה דיין בכנסת כי "דקר" ואנשי צוותה נחשבים אבודים. הוכרז יום אבל לאומי ודגלי הלאום ברחבי המדינה הורדו לחצי התורן. בסיום דבריו אמר דיין:

"גילוי הצוללת על קרקע הים אפשרי מבחינה תאורטית אבל אין לנו אמצעים ומכשירים לבצע זאת בכוחות ישראלים …
אם יהיו בידי צה"ל האמצעים הדרושים לכך, נבחן את האפשרות של עריכת חיפושים כאלה, וכן נמשיך לעקוב אחר כל סימן העלול להצביע על מקום ונסיבות טביעתה של דקר …
נתמיד במשימת חייהם ונחשל את זרועה הימית של ישראל."

שנה לאחר היעלמה ,מצא בדואי בחוף הים של אל עריש חפץ בלתי מזוהה . החפץ התגלה כמצוף האיתות של הדקר.( בכל צוללת ישנו מצוף עם משדר המחובר לגוף הצוללת ,ובמצב טביעה הוא משתחרר בצורה אוטומטית ועולה אל פני הים ומשדר את שם הצוללת ומיקומו. הבעיה הייתה שהכבל ניתק מן הצוללת).

תמונה קשורה

מצוף החירום הובא מייד לישראל ונשלח למעבדות שונות בארץ ובעולם לשם ניתוחו. על פי המימצאים שהיו עליו (שרידי צדפות , שאריות מי ים בבקבוקני הציפה, וכו') עלתה המסקנה כי המצוף שהה בעומקים שבין 35-300 מטר טרם שנקרע הכבל המחבר אותו לצוללת. לאור מסקנה זו נערכו חיפושים מדוקדקים בנתיב השייט המתוכנן של הצוללת בו העומק היה מתאים…אך ללא כל תוצאות.

 

 

במשך 30 השנים הבאות נערכו אינספור חיפושים  .כל שביב מידע שהגיע נבדק. משלחות חיפושים שונות ומשונות גדולות וקטנות , נשלחו לחפש על פי כל פיסת מידע שהגיעה.כל שמועה נבדקה  ספינות דייג שטענו שהתנגשו בכלי שייט נחקרו , מפקד ספינה רוסית שדיווח על הטבעת כלי שייט בלתי מזוהה ,מפקד ספינה מצרית שהתגאה בהטבעת צוללת בעברו, נעשו ניתוחים פסיכולוגים של מפקד הצוללת  ז'ל רס'ן יעקב רענן בדבר אפשרות שינוי נתיב ,כל דבר ודבר נבדק  אך גם כל אלו לא הביאו לגילוי הצוללת.

עם גמר המלחמה הקרה ניאותה ארצות הברית להעמיד את יכולות החיפוש והאיתור במים עמוקים שפותחו על ידי צי ארצות הברית, לטובת מציאת הצוללת. החיפושים חזרו והתמקדו בקטע שבו אבד הקשר, לאורך נתיבה המתוכנן של הצוללת לנמל חיפה. ב-28 במאי 1999, 31 שנים וארבעה חודשים לאחר היעלמה, נמצאו שרידיה של "דקר" על ידי אוניית החיפוש של חברת נאוטיקוס. השרידים נמצאו בעומק 3 ק"מ !!! על הנתיב המתוכנן לחיפה, במרחק של בסה'כ…  485 ק"מ מיעדה..מנמל חיפה.

תוצאת תמונה עבור מיכלאנג'לו ציורים

באתר הטביעה בוצע תיעוד מקיף של שרידי הצוללת וסביבתם, אולם שום שרידים מהצוות לא אותרו. הממצא היחיד שנמצא והשתייך לצוות הוא חליפת מדי א' ועליה דרגות רב"ט. כיוון שהחליפה הייתה עטופה במעיל סערה ושקית פלסטית, היא השתמרה במצב טוב. על פי המספר המוטבע על סמל הצוללן זוהו מדים אלו כשייכים לרב"ט יוסף אלמוג (סוויסה), מכונאי מצוות הדקר. לאחר תהליך שימור הועברו המדים לידי בני משפחתו ואלה העבירו אותם לתצוגה לקהל במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה.

תוצאת תמונה עבור הדקר

גוף הצוללת לא נשלה בגלל סבירות גבוהה להתפרקות בשל נזקים כבדים. גשר הצוללת נמשה מן הים ב-1999 ומוצג במוזיאון ההעפלה וחיל הים. המחקר בעניין הצוללת הסתיים בעקבות פנייתו של מפקד חיל הים, ידידיה יערי, לבני המשפחות והסכמתם הסכמה רחבה לסיומו….אגב..סיבת טביעתה נותרה עלומה עד ימינו אלה.

וזה לוקח אותנו בקצרה אל שירה הנפלא של אלישבע (שמה האמיתי -יליזבטה איוואנובנה ז'ירקובה ביחובסקי ),אותו הלחין  שייקה פייקוב ….."שיר הבוקר " את השיר ביצעה בזמנו הזמרת נאווה ברוכין ,מי שהייתה חברת להקת הנשמות הטהורות (עליהם שחנו בעבר באחת הפינות).

וכיצד מתחברים הדברים ? מעגלים וזמנים והתחושה שסיפור הדקר מקיף את חיי כמו הים .

ב 25/1 , אתמול לפני 51 שנה הייתה אמורה הדקר לשדר את אותו שידור שלא הגיע..אל טקס הסיום של ה 4/1/68 היא כבר לא הגיע..שבועיים לאחר מכן נולדתי..

ובגיל 18 איתרע גורלי וקיבלתי זימון לקורס חובלים .מושבניק כפרי ליד ירושלים שכמותי מה לו ולים ?? ,ובעיתות שכאלה פונים למדריכת הנוער במושב…הגרעינרית..ענת היה שמה. היא מייד אמרה כי צריך וכדאי ללכת לשם ,אל הים ..(אביה של ענת הסתבר היה אחד הקצינים בדקר)..וכך קרה .

ובמהלך שירותי ניזדמנה לי האפשרות לצאת אל אחד החיפושים באיזור האי רודס (לא רחוק מהיכן שנמצאה לבסוף).ואנוכי בוגר מחזור סד' (כפי שהבנתם מהפתיח, שהסתיים  לפני 30 שנה ב4/1/89 ..21 שנה בדיוק מהטקס אליו לא הגיע הדקר), מצאתי עצמי  בין המחפשים את הצוללת .שמפקדה היה בוגר מחזור..ד'. הגעתי לים בגלל אביה של ענת שהיה בדקר, ואותה יצאתי לחפש במהלך שירותי .והמעגל הזה נסגר 10 שנים מגמר  הקורס בשנת 99 עם מציאת שרידיה.

ואותו הבוקר עם השידור שלא הגיע , וכבר לא יגיע לעולם ,והנסיעה על גבי הסירה, מעבר לימים אל הכפר הירוק…ממש כמילות  שירה של אלישבע- "שיר הבוקר" כל כך הולמים את הסיפור העצוב .

שתהייה שבת שקטה ונעימה ..ושכל הספינות תשובנה  בשלום לנמל האם.

 

 

בשמיים גיל וצחוק
אור הבוקר מתוק
בא צלצול פעמונים
מן הכפר הרחוק

כסות אדים כחלחלים
במרחק כגלים
בלי ים תעלומות
לעיני מתגלים

לי הים ולי סירה
כה קלה, מהירה
תשאני למרחק
על גלי השירה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עד 120…עוד נשוב נפגש על המים..

בוקר טוב אמיר
אז בוא נשיר ביחד שיר
נשיר באהבה לאמא שהביאה לנו אור
נגיד לאמא שאוהבים אותה……

בים הוא שקט פתאום הוא סוער
שמש גדולה ולילה קודר
יש אהבות
ויש מלחמות
פעם זה כך ופעם זה כך

(בוקר טוב אמיר-מילים אריק איינשטין….לחן יצחק קלפטר)

צהרי יום שלישי חמים של ה-15 לחודש מאי שנת 2018 ,מסייע למנחם לסדר דברים בתא המטען של הטנדר הלבן , מכיוון הכיס האחורי נשמע צליל הודעה. אני שולח ידי לאחור ושולף את המכשיר . על המסך הודעה מקבוצת " ס'ד -הגל השקט"….זה אודי…ובפיו בשורת איוב…"חברינו בן המחזור בקורס אמיר רובינשטין..נפטר"…..וברגע אחד הזמן נעצר לזמן ארוך….הצבע נעלם מהפנים …השקט משתלט במהירות על המולת הרחוב…והמח מסרב להאמין..אמיר ?…יפה התואר ?ירוק העיניים? האיש החכם האופטימי והמצחיק של החבורה ?….הכאב החד מתפשט בגוף במהירות מעוות ומפתל כל עצב חשוף ,הולם ברקה עד כי ניתן לחוש את הלמות הלב בראש. זה לא יתכן אני ממלמל לעצמי,,,,כאילו שזה יכול לשנות משהו.."זה לא הגיוני" ,אני ממשיך למלמל…אבל השמש לא משנה ממהלכה ונעה אט אט כלפי מערב..היא והתקווה ישקעו מעבר לים.

 

FB_IMG_1526403998941

את אמיר הכרתי לפני בדיוק 30 שנה , יותר מהזמן שאני מכיר את זוגתי שתחיה . התגייסנו יחד לקורס חובלים  בפברואר שנת 87 , ונפגשנו לראשונה בבקו'ם בתל אביב . מושבניק בן רשפון ,רזה וגבוה. בתחילה היה שקט ובלט בעיקר עם בלורית זהובה והירוק העמוק  שבעיניים . עם חיוך ממזרי ולב רחב .לכל מי שרק זקוק לעזרה ,עצה או עידוד. יחד ירדנו דרומה על האוטובוס הצבאי לקציעות אל בסיס הטירונות של גבעתי שם עשינו טירונות חי'ר קצרה בנגב הצחיח .יחד רצנו, וביחד סחבנו אלונוקות . ירינו ,קפצנו זחלנו וטיפסנו ,הגרנו זיעה כעס ולא מעט קללות על מדים ירוקים ,וכובעים רחבי שוליים . טירונים שזה אך ניתקו עצמם מבית הספר. יחד עלינו ג'בלאות וירדנו מורדות, חלקנו צלחו אחרים נשרו…חלק שתקו ואחרים קיטרו… ,ואמיר ?? אמיר…גם כשקשה אמיר  תמיד מחייך…

20170904_143709

עוברים לעכו ,טירונות ים ,שוב סוחבים  שוב מסעות,הולכים ,רצים מנווטים. שוחים צוללים ומטלפים וגם לומדים. ריצות אלונקה על שפת הים-הספורט החביב עלינו (שלא מרצון) , המדים שוב נרטבים מזיעה ומי ים אך הלב מתרונן .  בדיסקוטק הסמוך של מלון חוף התמרים ניתן לשמוע מדי לילה את השיר הצרפתי VOYAGE VOYAGE (מסע ,מסע) הם רוקדים ואנחנו רצים  .  מפליגים במפרשיות ובסירות גומי ,סוחבים ,וגם מקיאים…ואמיר..??..נו טוב הוא מחייך….ואפילו יש לו הומור. ולעיתים גם כמה בדיחות לספר…

IMG-20180518-WA0010

והימים חולפים ,עוד שלב עובר , עולים על ספינות הבט'ש-הדבורים . סיורים ,לימודים, בט'ש והמון הקאות והפיטר פן הזה ..אמיר..העקשן ..מחייך.  הקורס מתקדם הלימודים מתרבים ועוברים לכלים הגדולים יותר -אל ספינות הטילים האחריות גדלה והמשימות קשות ומעיקות יותר  ..ואמיר ??..לא משתנה הוא תמיד מחייך…והימים חולפים ושנתיים רצות להן , וכבר מגיע טקס הסיום.  אמיר הגבוה כשמו ,בראש הצועדים ,חיוך רחב , מצטיין   ,זורק את הקסקט אל על ,שמחה גדולה וקטרזיס גדול זיקוקים וכובעים לבנים מרקדים בשמי הלילה הקר  של ינואר 89 בנמל חייפה …הזיקוקים כבים והמסך יורד על מערכה ראשונה.

FB_IMG_1526403586192

-2 בוגרי מחזור סד חובלים

 

אמיר רביעי משמאל שורה אחורית

מערכה שניההשירות בספינות .4 שנים ארוכות ושירות שוחק,איש איש וספינתו ,איש איש ומשימותיו ואנשי הצוות שלו  . הפלגות אימון והפלגות מבצעיות. כמעט שלא נפגשים למעט בתדריכים ובתחקירים ,איש איש וספינתו ,ספינה ספינה ומשימותיה . וכך אימון רודף מבצע , ומבצע רודף אימון ,בקושי רואים את החברים מהקורס ,,,אבל שכבר יוצא  ונפגשים באיזה פאב בחיפה …אמיר הוא תמיד  הכוכב..שנון וחד עם שלל חוויות ובדיחות ,וחיקויים,וזכרונות  . אך גם תובנות מסקנות ולקחים מתערבבים בכל מפגש ושיחה…והחיוך אותו חיוך..והימים חולפים והשנים רצות  החברים משתחררים איש איש לדרכו ולביתו ואמיר נשאר בצבא ..דווקא הוא שכל הזמן רצה לעזוב נשאר,המשיך לפיקוד ,תחילה על גף סיורי ים , ובהמשך סיים תואר שני בכלכלה ושירת באגף תקציבים עד לפרישתו לפנסיה לפני 4 שנים ..האורות כבים מערכה ב הגיעה לסיומה.

FB_IMG_1526404015793

מערכה שלישיתשחרור אל האזרחות שב אמיר  עם שמחה גדולה ורצון עז להשלים חוסרים .הוא חגג את חיי האזרחות  בכל דקה ורגע פנויים . חיבתו העזה לידע בכלל ,ולשירה עיברית והיסטוריה בפרט הביאו אותו לחקור ולנבור בסיפורים שמאחרי השירים והמשוררים שכתבו אותם.הוא הכיר כל משורר עיברי וכל מלחין או מנצח יהודי מאז תחילת המאה שעברה ועד ימינו אלה ,אנציקלופדיה מחייכת של השירה העיברית. את תובנותיו פירסם במאות פוסטים נפלאים בדף הפייסבוק שלו  שתמיד נפתחו במילים " פינתנו הדלה מציינת היום…"מאות חברים מכל רחבי הארץ ומחוצה לה רוו נחת מפינותיו הנפלאות ,מהידע הרב ,מאהבת השירה העברית ,מחדוות השפה מהשנינות וגם..מההומור .

את חיי האזרחות ניצל אמיר גם על מנת להשלים את חיי המשפחה שגרעו ימיו בצבא ,אבא למופת היה , וכל רגע פנוי בילה עם טלי והילדים בטיולים , צלילות , ובתחרויות הספורט.  שוטט ימים רבים עם עלמה -ביתו הקטנה ברחבי המושב לימדה כל פרח וצמח ,כל ציפור או חיה שפגשו ובמסיבות בבית הספר ובגן, אבא של שבת ושל חג ,ומדליק הנרות הקבוע בכל טקסי שבת ,חנוכה פורים ופסח.  אמיר שלח ידו גם בבישולים נפלאים ובעשיית חמוצים וכבושים וריבות תוצרת בית  . וגם ביישוב סייע לרבים מבני המושב הוותיקים לנבור בארכיונים בארץ ובחו'ל ולאתר את שרידי משפחותיהם ,או את שרידי בתיהם באירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה.ארגן והוביל את כל טקסי הזכרון והמורשת של המושב בהנאה וחדווה ..והעתיד..הוא לרגע קצר  נראה ורוד  .

אבל אז יום בהיר אחד,לפני כשנה רק  חודש לאחר מפגש מחזור שערכנו לציון 28 שנים  לגיוס ,אמיר חלה. תחילה בשקט ,בהמשך שיתף באומץ את כולנו והמליץ לנו ללכת להיבדק..כי מה לעשות הגענו לגיל.. הוא נאבק כארי במחלה ,למד בדק וחקר כל פן שלה ,שמר על אופטימיות מחד ועל רציונליות מאידך . וגם כשכאב ודאב ,המשיך לשדר שהכל בסדר ואף נהג לסייע במידע שצבר לחולי המחלקה האונקולוגית בה טופל . רק בשבוע שעבר הגיע לארץ דיויד ,בן מחזור שלנו  שגר בארה'ב . החברים ערכו פגישה מצומצמת ,בדיעבד זה היה רגע של פרידה ..אף אחד מאיתנו לא שיער שתהה זו הפגישה האחרונה..ביום שלישי האחרון כשבוע לאחר המפגש, נפטר אמיר …והאורות כבים והמסך יורד על המערכה אחרונה….

FB_IMG_1526404405524

 

אפילוג– תסלחו לי על הנימה האישית כל כך של הפינה , חשבתי השבוע לדבר על נושאים אחרים (סכר שלוש הערוצים בסין  , או אולי לורנס איש ערב,שהיום זה יום מיוחד עבורם ) אך  אירועי השבוע ופטירתו של אמיר  רעי הטוב ואביה הרוחני של פינתנו השבועית הביאוני לסטות מדרך הישר.

אמיר  מורי ורבי…( האדמו'ר…נהגנו לקרוא לך )..השבוע מציינת הפינה שכל כך הרבנו לדבר עליה , את הפוסט ה-120 שלה….ואנו בדרך כלל , כשאנו רוצים לברך מישהו באריכות ימים אנו מאחלים לו עד 120…ודווקא אתמול ,יום שישי בצהרי היום  ..כל כך בטרם עת הבאנו אותך אמיר למנוחת עולמים.

IMG-20180518-WA0009

 

אז נוח לך בשלום אמיר אהובי וחברי היקר , נפלאה אהבתך לי ,ונעמו לי שיחותיך וחברתך,היכן שלא תהיה עכשיו ,על גבי עננים,בין אדוות הגלים  ,או בינות למשלחות של מלאכי מרום . נוח לך מהסבל והכאב ,חזור לחייך ושמור לנו מקום ליד כסא הכבוד,או ליד שולחן הפוקר, עם אותו חיוך ….וכמו שנהגנו לאמר עוד נשוב ניפגש על המים ….או אולי בשמיים ( אמיר רובינשטיין 1968-2018)

וזה מוליך אותנו במוסיקה בקצרה אל שיר שכבר העלתי בעבר שירו הנפלא של אברהם טל.."הימים עוברים"…ומילות השיר מבטאות יותר מכל את הצריך ביטוי….

מבקש את סליחתכם ,אם ציערתי אתכם ,נפגש שוב בשבוע הבא…ועד אז תזכרו שחיים רק פעם אחת ,ואין לחים חזרה גנרלית.זה ..זה.. ,אז חייכו ,אהבו וחבקו את היקרים לכם..כי הימים עוברים…והשנים חולפות….וביננו… מה פה חשוב באמת ??

שבת שלום.

אם תלכי לי
בשנייה עולמי יקרוס
ואם אלך לך תצטערי
על הזמנים בהם היינו יחד
ושתקנו

הימים עוברים והשנים רצות
ואיפה את ואני באמת
ילדים הולכים אמהות בוכות
תגידי, מה פה חשוב באמת?

כמה נתעסק עוד בכאב
וכמה נתעכב עוד על השונה
ואיפה לא היינו מי שאנחנו באמת

הימים עוברים והשנים רצות
ואיפה את ואני באמת
ילדים הולכים אמהות בוכות
תגידי, מה פה חשוב באמת?