תגית: קובי אוז

ויהיו הימים ההם ימי סליחות. אנשים יוצאים ובאים היו מבית הכנסת .רוחות של סתיו כבר החלו נושבות חרישית בחלקו השלישי של הלילה . בשעות בהן נדדו היושנים בשנת החלום ,זלגו רוחות הסתיו מבעד לחלונות העץ הישנים ושרקו להן חרישית תפילתן של קצוות תבל.

את רחובות העיירה האירו פנסי הרחוב צהובי המבט . הלך בודד או חתול עזוב חצו אחת לאשמורת את הכביש הישן . זוג חתולים בעונת היחום ייללו עצמם לדעת, על פח האשפה בקצה הרחוב. מבעד לתריסי העץ שבחלון, ניתן היה לשמוע את קול צעדיו ,וקריאותיו של גבאי בית הכנסת. "סליחות…סליחות…אדון אברהם קום..סליחות……אדון יוסף…עת סליחות הגיע …לקום ..לקום סליחות..".וכך הלך קולו והתרחק במעלה הרחוב.

אך מולו ביתו של כבוד הרב , האיר החלון את הדרך. בשעת לילה /בוקר מוקדמת זו עדיין האיר החדר. ובחדר שרוי היה זקן-איש בפלפולי הלכות…אותן כרה ככורה פחם מתוך הטקסט…"אבל כבוד הרב…בטקסט כתוב ש.." פנה אליו עוזרו….." הס ידידי.." ענה לו זקן-איש…"מה שחשוב הוא מה שלא כתוב…"

קריאות הגבאי קטעו את חוט מחשבתם ,וזקן-איש הניח הספר מידיו…"בא ידידי הגיע זמן סליחות"…הם לגמו את שאריות התה החם ,בטרם העמיסו את כלי התפילה בדרכם אל בית הכנסת.

שבת אחרונה של חודש אוגוסט..ובשבוע הקרוב ישובו תלמידי הארץ המובטחת אל ספסל הלימודים , מי באמת , מי כאילו ,ומי בזום…כל אחד בדרכו. ופינתנו מעלה על נס את פועלו של יהודי יקר , אשר לצערינו חדל לעשן לפני ארבע שנים ,קבלו בבקשה את …..השחקן….ז'רום זילברמן.

אני מניח כי רבים מכם וגם הותיקים שביננו ,מרימים גבה…" מי זה לעזאזל ז'רום זילברמן ?.."…אז נתחיל.

ב-11 ליוני 1933 נולד למשפחת זילברמן היהודית ממילווקי וויסקונסין , בן ג'ינגי וחמוד. הוריו החליטו כי שמו יהיה זרום אנחנו מכירים אותו כ..ג'ין ווילדר.

ג'ין נחשב לאחד השחקנים /במאים /מפיקים המצחיקים יותר בקולנוע האמריקאי . לא רבים יודעים כי ההומור החל אצלו ככלי הישרדותי. אימו חלתה במחלת השיגרון , וזרום הילד ניסה כל הזמן בעזרת הומור להסיח את דעתה ממחלתה ,על מנת להקל עליה. הוא נהג להמציא ולנגן סצנות מצחיקות. בהדרגה, זרום הבין שהוא רוצה להיות שחקן. בגיל ההתבגרות הוא היה מעורב בבית הספר לאמנות דרמטית. אז הוא החליט לקחת שם בדוי, שכן תלמידים אחרים צחקו על שם משפחתו, כי הבמאי שחקן לעתיד התגלה כיהודי היחיד בקבוצה.

עוד כסטודנט, ז'רום התחיל לשחק במחזות .בתחילת שנות השישים השתתף בכמה מחזות מצולמים לטלוויזיה, וב-1966 השתתף בעיבוד טלוויזיוני למחזהו של ארתור מילר, "מותו של סוכן". את הקריירה הקולנועית שלו החל בגדול בסרטים "בוני וקלייד" ב-1967 עם פיי דאנווי וורן ביטי הגדולים, ( ג'ין ויילדר גילם בצורה מבריקה את דמותו של קברן מבוהל. העלילה דרשה מאופיו להיראות מפוחד, אבל השחקן, לעומת זאת, ניסה לתאר את היעדר הפחד.ובהצלחה ) וכן בסרט "המפיקים" בגרסתו מ-1968, בו גילם את דמותו של לאו בלום. הסרט נדחה במשך חמש שנים בשל בעיות כלכליות. ג'יין התעקש להוציאו ולא וויתר , כשיצא, הפך ויילדר לכוכב אמיתי. בקומדיה זו, הקומיקאי גילם את דמותו של בלום רואה חשבון עצבני, אשר נאלץ להציל את העסק של מפיק ברודווי מן ההתמוטטות. סרט זה בוים על ידי מל ברוקס, שוויילדר חבר אליו לסרטים נוספים – "פרנקנשטיין הצעיר" ו"אוכפים לוהטים".

ווילדר לא הסתפק רק בקריירת המשחק הוא אף כתב הפיק וביים סרטים , מהפורסמים שבהם הקומדיה המתוקה "האשה באדום " שיצא בשנת 1984 על גבר החווה את משבר גיל ה-40 לאחר שנתקל ביפהיפייה מדהימה ( השחקנית קלי לה ברוק ) המגיעה למשרד הפרסום בו הוא עובד…ומאותו רגע כל עולמו מתהפך..חדי הזכרון זוכרים את שיר הנושא של סטיבי וונדר ( "רק צלצלתי לאמר שאני אוהב אותך")…בסרט מופיעה איתו גם הקומיקאית גילדה רדנר.

מותה של רדנר ב-1989 מסרטן השחלות הפך את ויילדר לפעיל בתחום מניעת הסרטן והוא הקים בלוס אנג'לס את "מרכז גילדה רדנר" לגילוי מוקדם של סרטן השחלות.

סרט הקולנוע האחרון בו השתתף היה "המיליונר הזה הוא עני", בשנת 1991. שלוש שנים אחר כך כיכב בסדרת טלוויזיה קומית בת 15 פרקים. ב-1999 כיכב בשני סרטי טלוויזיה בלשיים. באותה שנה השתתף בהפקה הטלוויזיונית המושקעת של "אליס בארץ הפלאות".

בסה'כ השתתף ג'ין ב-24 !!!! סרטים בניהם :"בוני וקלייד" , "המפיקים" ,"פרנקנשטיין הצעיר"," אוכפים לוהטים"," שגעון על תנאי" , "רבי אברהם במערב הפרוע"," האשה באדום " ,"ירח דבש מכושף", "אליס בארץ הפלאות "…ועוד רבים ומצחיקים.

הוא אף היה מועמד פעמיים לאוסקר על תפקידו בסרטים :" המפיקים" , "פרנקנשטיין הצעיר" , ופעמיים היה מועמד לגלובוס הזהב ( "וילי וונקה ומפעל השוקולד", "קו הכסף") , וזכה בפרס אמי לבידור בפריים טיים בשנת 2003.

גם בכתיבה ווילדר שלח את ידו . הוא כתב בסה'כ ארבע ספרים , והאחרון בהם, "מה זה הדבר הזה, אהבה?" יצא לאור ב-2010.

ב-29 באוגוסט 2016 נפטר השקן הנהדר מסיבוכים של מחלת האלצהיימר.

וזה לוקח אותנו במוסיקה אל ..להקת טיפקס…הלהקה כבר הופיעה בהרחבה באחת הפינות בעבר ,ולכן נציין רק כמה עובדות בקצרה.

טיפקס, שהוקמה בסוף שנות השמונים, הייתה שיתוף פעולה ראשון בין שדרות לקיבוצי שער הנגב.

בשנת 1988 נפגש קובי אוז, שהיה אז מוזיקאי מתחיל וניגן כאורגניסט בלהקת שפתיים משדרות , עם גל פרמן, כשזה עוד טרם עסק במוזיקה. השניים צירפו אליהם מספר חברים מקיבוצים מאזור שדרות, ושינו את הרכבם תדירות, בעיקר עקב גיוס של חברים בלהקה לצה"ל. שם הלהקה המקורי היה "ההוצאה לפועל". לאחר שהלהקה עברה מהדרום לתל אביב שונה שמה ל"טיפקס". השם נבחר מכיוון שרצו חברי הלהקה "למחוק" את הגבולות בין האנשים בישראל. הלהקה שינתה את שמה באנגלית ל-"Tea Packs" (שקיות תה) ב-1995 כדי להבדיל בין המוצר ללהקה.

בשנת 1992 הוציאה הלהקה אלבום ראשון בחברת "הד ארצי", בשם "שביל קליפות הגרעינים" (השם הוא פרפראזה על הספר "שביל קליפות התפוזים"). מילות חלק מהשירים עסקו במחאה לצד שירים פשוטים יותר. האלבום זכה להצלחה מזערית עם צאתו, והתפרסם מתוכו הלהיט, "הרבי ג'ו כפרה", שכתב אוז יחד עם רכט, שיר נוסף שגם זכה להצלחה מועטה מהאלבום הוא "ריקוד הפסדובלה".

המהפך הגדול של הלהקה הגיע בשנת 1995, עם הוצאת האלבום "החיים שלך בלאפה". הפעם השתתפו בהקלטות אורי מילס, נוריאל עמר ושרון בן צדוק. בין השירים הבולטים באלבום נכללו "התחנה הישנה", "מה עשית", "יש לי חברה" ו"והפעם שיר אהבה" עם הזמרת רונית בן שמעון.

טיפקס נבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון 2007 שהתקיימה בהלסינקי. באירוע הקדם-אירוויזיון הציגה "טיפקס" ארבעה שירים בעלי מסר נוקב: "12 נקודות", שהביע לגלוג על אופיה המסחרי והלא אמנותי של התחרות; "סלאם סלאמי", שעסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני; "ללחוץ על הכפתור" (‎Push the Button‏") שעסק במאבקי הכוח ואיומי ההשמדה של מדינות כלפי מדינות אחרות; ו-"Voulez-vous" (בצרפתית: "האם אתם רוצים") שמביע לגלוג על התיירים בישראל ועל הישראלים עצמם ביחסם אליהם. השיר "ללחוץ על הכפתור נבחר לתחרות.,ועורר גלי מחאה על כך שהוא עוסק בבעיות של ישראל עם אירן ואינו ראוי ( לא השתנה הרבה מאז..)..לבסוף הוא כן השתתף בתחרות ,וזכינו במקום ה-24..כנראה שהומור זה דבר יחסי.

. עד לפירוקה בשנת 2008 הוציאה הלהקה תשעה אלבומי אולפן. הרכב הלהקה השתנה פעמים רבות לאורך שנות פעילותה, אך חלק ממקימיה, ובהם אוז, נותרו בה לאורך כל התקופה. אוז היה סולן הלהקה כמעט בכל שיריה, וכתב והלחין כמעט את כולם. רבים משירי הלהקה הפכו ללהיטים וזכו להצלחה במצעדי הפזמונים, מה שהתבטא בין היתר בשלוש זכיות שלה בתואר "להקת השנה" במצעדי הפזמונים השנתיים של רשת ג', ובזכייתו של השיר "יושבים בבית קפה" שכתב והלחין אוז בתואר "שיר השנה" בגלי צה"ל בשנת 2001.

ב-22 באפריל 2013 הודיע סולן הלהקה, קובי אוז, כי הלהקה תחזור לפעילות, וכי חברי הלהקה מתחילים לנגן יחד לצורך כך, כעבור קצת יותר משנה, ב-26 ביוני 2014 נערכה הופעת האיחוד בתל אביב. להופעה וגם לכמה הופעות נוספות בקיץ 2014 נמכרו כל הכרטיסים.הלהקה ממשיכה להופיעה עד ימינו אלה אם כי במינון לא גדול במיוחד.

שירי הלהקה מתאפיינים לעיתים כשירים עם מילים בעלות מסר חברתי נוקב, שבאות לידי ביטוי בטקסט שכתב קובי אוז ללהקה. לעיתים משתמשת הלהקה בתדמיתה כלהקת "חפלות" על מנת ליצור שירים פארודיים על התרבות המזרחית. דוגמה בולטת לשיר שכזה הוא "ריקודי עמבה", שהפך ללהיט בתחנות הרדיו בישראל, בעוד הוא בעצם שיר מחאה נוקב שמבקר את אותם האנשים שרוקדים לצליליו. כמו כן מוטיב החוזר בכל עטיפות אלבומיה של הלהקה ובמהלך ההופעות הוא סמלה – סמל החמסה הנפוץ בעיקר בקרב יוצאי ארצות ערב במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

אז כיצד הדברים מתחברים ?

היום מלאו 4 שנים לפטירתו של גי'ן ווילדר , אחד השחקנים הקומים היותר מצחיקים שהנפיק "עם הספר"..ואחד מסרטיו הנהדרים ( לחובבי הז'אנר) היה "עלילות רבי אברהם במערב הפרוע ". והשבוע כאשר אנו בתחילתו של חודש הסליחות, כל ערוצי התקשורת ,רדיו טלויזיה ועיתונות עסקו בדבר אחד…"פסטיבל החסידים הנוסעים לאומן"…יהיה או לא יהיה…וחשבתי לעצמי שהחיים נראים לעיתים כמו קטע מסרט קומי לחלוטין …מנותק מהמציאות …המוני חסידים רוצים לנסוע לקברו של רב שלא חי מזה שנים רבות…מנגד מע' הבריאות והמדינה מנסים לעוצרם בגלל הקורונה..ההולכת ומתפשטת..קשה שלא להרהר שאולי זו עוד סצנה מתוך אחד מסרטיו של ג'ין ווילדר.

האמונה הפכה לעסק , התערבבה לה עם פוליטיקה ,ומניעים שאינם על טהרת הדת מחד ושיקולי בריאות מאידך הם אלו המנחים את הצדדים בנושא ממש כמו בשירם של טיפקס…"רבי ג'ו כפרה "..ששילבה בו ביקורת חברתית עם הומור על תרבות הרבנים , הקמעות והחסידים.

אז שיהיה לכולם חודש סליחות מוצלח , שייענו הבקשות לסליחה לכל המבקשים , ונבקש מחילה ,ובאמת לא נשוב לעשות את שאינו ראוי..ובכלל שתגמר שנה זו ותחל שנה מוצלחת יותר לכולנו..ובעיקר לאלו השבים אל ספסל הלימודים..או מסכי הזום.

בין הרים ובין סלעים
חי צדיק מלאך בחסד
מכונית ושני בתים
השכינה אצלו זה עסק
תור ארוך כל העדה
מבקשים ברכה או שתיים
גם בריאות גם עבודה
הרבי ג'ו כפרה

אדוני מגינם הוא
טו טו קראת
מעפר ירים מלך
טוטו קראת
עוד אבינו חי או מת
טוטו קראת
אין גדול אין כמוך
טוטו קראת

כל עיוור עכשיו רואה
להיכן זורם הכסף
כל כבשה צריכה רועה
שנואם יפה ברצף
הוא שואל ויש תשובה
מטלפן אל השמיים
הוא נותן לך תקווה
הקדוש ג'ו כפרה

לאחר כמעט שעה של נסיעה מונוטונית איטית ,בחום המעיק של חודש אוגוסט ,אימץ נהג האוטובוס את שרירי ידיו וסובב את ההגה לצד שמאל   . האוטובוס על שלל ריחותיו ואגלי הזיעה הרבים שניגרו ממצחיהם של הנוסעים  ,פנו שמאלה ,מרחוב הרכבת אל רחוב סלומון בואכה נווה שאנן , וכמו בסרטי מדע בדיוני נפרשו בפניו מראות ,רעשים קולות וריחות מעולמות אחרים .כמו כל חייל ,לבישת המדים בבוקר יום א הפילה עליו עייפות ,אשר כמו במטה קסם נמוגה עת נכנס האוטובוס,למתחם הסובות הענק. חיי המושב השקטים עד כדי שעמום התחלפו באחת עם צלילי קסטות מזרחיות , ריחות פלאפל , קריאות הבסטיונרים , ותמונות העירום מעל אולם הקולנוע המפורסם. ועל כולם כמו תבלין מיוחד מארצות רחוקות נמסך ריח אדי הדלק והפיח של שלל האוטובוסים …"תחנה מרכזית " ,הכריז הנהג כמו רצה כבר לסיים את משמרתו ולשוב אל ביתו . הוא הביט מבעד לחלון נפעם כל פעם מחדש ממרק הדגים האנושי שנע בקצב קייץ תל אביבי בינות לסובות האוטובוסים. הוא אסף את התיק הירוק ,הניח את רצועת הנשק מעבר לכתפו ונפלט החוצה  , "צעד קטן לי , מרחק עצום מהמושב ".

חיילצ'יק פנה אליו בחור צעיר עם זקן , תפילין כבר הנחת היום ? , הוא חייך במבוכה וסימן שהוא חייב להגיע לתחנה לחיפה ." ישמור עליך אלוהים ,פופאי" , תודה הוא ענה ..ובדרך לסובה של הקו לחיפה הספיק עוד לקנות " מקבורגר" …זה היה חדש עבורו .. מן לחמניה עגולה עם קציצה ,ולחיילים אפילו כוס מיץ פטל חינם . .הוא הספיק לשמוע את זוהר ארגוב שר על נכון להיום , וחיים משה ששר על לינדה בטרם טיפס לאוטובוס הנוסע לחיפה …הרחק הרחק ממרק הדגים המהביל דוחה/מושך/מסקרן הזה….בעוד כמה דק' יתחלף הנוף במראה הים וכביש החוף…

 

 

 

 במקום הכי נמוך בתל אביב
אסור לך להפנות את הגב
השקט מאיים להתלקח
מישהו יפסיד עצמו בקרב. 

בחמש נגמר הלילה
בחוץ ודאי השמש כבר עולה
ואני איתך הלילה
כי נגמרו לי השמיים
ושכחתי איך להתחיל מהתחלה
ומעבר לזה כל הזמן אוהבת אותך.(אסתר שמיר-1981)

שמש אביבית של חודש מרץ ,אירופה מפשירה מגל הקור שפקד אותה וכעת מכה בחוף המזרחי של ארה'ב ,ופינתנו לעומתם לוקחת בנדנה , מנגב זיעה ,וכוס מיץ פטל עולה על קו 411 ונוסעת אל העיר הגדולה …אל תל אביב …לתוככי התחנה המרכזית.

 

חידון קטן לפתיחה ?…מי מכיר את פירוש המושג "תמח'ת " ??…נכון למי שענה..התחנה המרכזית החדשה של תל אביב …זקני צפת ודאי יודעים במה מדובר וצעירי העדה ודאי מדמיינים מבנה זכוכית גבוה , עם אורת לד בשלל צבעים , מוסיקת מעליות וכרוז דיגיטלי שמודיע על שכיחת תיקים בטרמינל 3….אז זה לא כך..המציאות קצת שונה.

 

אבן הפינה של התחנה המרכזית החדשה הונחה למעשה כבר לפני 51 שנה ב-1967, והקמת השלד הושלמה צ'יק צא'ק תוך ….רק 9 שנים ב-1976. אולם בשנה זו הוקפאה הבנייה מסיבות כלכליות , עד שהקבלן מרדכי יונה (מבעלי חפציבה  , שמחזיק עד היום 53% מהבעלות על התחנה) רכש את המבנה   ,המשיך את הבניה , והביא לפתיחתו בשנת-1993. התחנה יושבת על מגרש בשטח 44 אלף מ"ר, והיא כוללת 230 אלף מ"ר שטח בנוי בשבעה מפלסים – מה שמזכה אותה בתואר תחנת האוטובוסים המרכזית הגדולה בעולם….מי אמר שאנחנו לא מנצחים אף פעם ?

רעיון בנייתה של תחנה מרכזית חדשה וגדולה הועלה לראשונה על ידי אריה פילץ ב-1963. בתכנון התחנה עסק האדריכל רם כרמי יחד עם האדריכלים צבי קומט ויעל רוטשילד. הבנייה החלה ב-14 בדצמבר 1967, ומומנה ממכירתן של שבע מאות וחמישים חנויות בתחנה העתידה לקום לציבור הרחב, שקיווה למסחר פורח, בדומה לזה שהיה בתחנה המרכזית שפעלה באותה עת (וקרויה כיום התחנה המרכזית הישנה).

כמו שצייננו קודם ,הבנייה חודשה רק ב-1983, עם רכישת הפרויקט על ידי הקבלן מרדכי יונה (באמצעות חברת חפציבה שבשליטתו) בשותפות עם הקואופרטיבים אגד ודן. יונה המשיך בבניית התחנה, וכעבור עשור נוסף ב-17 לאוגוסט שנת 93  ,כ-26 שנה לאחר תחילת בנייתה ,נפתחה התחנה לקהל הרחב עם המון שמחה ותקווה . המבנה נועד להיות גם מרכז קניות ענק, מעבר לתפקודו התחבורתי. מספר שנים לאחר פתיחת התחנה נעשה ניסיון למתג את מרכז הקניות שלה תחת השם "קניון תל אביב", ונעשו ניסיונות שונים לשפר את חזות המבנה ולהפכו למסביר פנים יותר למבקרים, בעיקר על ידי שילוט הכוונה מסיבי. אולם הניסיונות לא הביאו לשינוי של ממש באופי המבנה המגושם וברמת השירותים שהוא מציע, והמיתוג החדש לא הביא לשיפור משמעותי.

במקור, נבנתה התחנה עם שישה מפלסים פתוחים לציבור – קומות 1–6. והקומה השביעית שימשה בתור קומת הגג של התחנה וחניון לאוטובוסים, ולכן לא הייתה פתוחה לציבור. אולם לאחר שהתברר שבקומות 1 ו-2 שורר זיהום אוויר כבד מאוד בשל חוסר באוורור, ב-2 ביוני 2002 נפתחה קומה 7 לציבור בתור אולם נוסעים. ומאז 2004 אין גישה לקומות 1-2 שננטשו והפכו למפלסי רפאים. אך בזה לא תמה בעיות התחנה…הן רק התחילו.

הקומות הנטושות הפכו עד מהרה למקום מקלט ,לחסרי בית ,זנות וסמים . וזה גרם לרבים מתוך המעטים שנהגו לפקוד את התחנה ,להדיר את רגליהם משם. וכך מבנה גרנדיוזי הפך במהרה לפיל לבן .

 

התחנה כוללת מערכת סבוכה למדי של גשרים, כבישים ומחלפים שנועדו לסייע לאוטובוסים להגיע מגובה כביש הכניסה אל הקומות השונות. מערכות כבישים אלו כמו גם עצם בניית התחנה, גרמו נזק סביבתי גדול לתושבים הגרים סביב התחנה, נזק שנמדד במיליוני שקלים, ללא חישוב הנזק החברתי הכרוך בו. מחאת התושבים החלה עם בניית הגשר שהוביל את האוטובוסים אל הקומה השישית של המבנה בצמוד לבתיהם ( מרחק הושט ידך וגע בם). התושבים התאגדו ופנו בתלונה אל היועץ המשפטי לממשלה בזמנו , אהרון ברק, שקבע כי יש לפצות את התושבים. ברק הטיל על הגורמים השונים שבנו את התחנה להחליט ביניהם על מי ייפול עול הפיצויים. בינתיים נפסקה בניית התחנה ונרגעו הרוחות. כאשר חודשה בניית התחנה הובטח לתושבים שבעייתם תיפתר, אלא שהדבר לא קרה בפועל. ב-1995  שנתיים לאחר פתיחתה הוגשה תביעת נזיקין על ידי כמה תושבים על ירידת ערך דירותיהם, כמו גם על המטרדים הרבים שהביאה עימה התחנה. התביעה הסתבכה והגיעה עד לבית המשפט העליון, עד שלבסוף הושגה הכרעה. כעת הוחזר התיק לבית המשפט העליון לשם סיכומו.

גורמים במשטרה אישרו בעבר כי "מאז הקמתה, התחנה המרכזית הלכה והידרדרה. כך גם כל השכונה מסביבה. כמו כן הוסיפו כי " אנו עדים להתקהלויות רבות של נוער במצוקה,שמגיע לתחנה המרכזית החדשה מכל רחבי הארץ. אלה נערים ונערות שנפלטו מבתיהם, חלקם בפנימיות וחלקם כבר נפלטו מכל מסגרת אחרת. הם מגיעים לתחנה המרכזית החדשה ומשם הדרך לסמים ולרחוב היא קצרה". לדברי אותם גורמים, כמות השוטרים שמופקדת על אזור התחנה המרכזית הינה מעל לתקן. ישנו רובע שלם במשטרת מחוז תל אביב שאמון רק על אזור התחנה המרכזית.

עם הזמן ותלונות התושבים נעשו מאמצים כאלו ואחרים על מנת לשפר את המצב , וב2010 אמר מנהל התחנה באותם ימים  חיים אביגל  כי אכן מדובר במתחם מורכב מאוד. "אין כזה מקום בארץ, עוברים בתחנה כמאה אלף בני אדם מדי יום, לצד 750 בתי עסק ". והוסיף " רישתנו את התחנה ב-80 מצלמות הפרוסות ברחבי המתחם – מצלמות המשדרות למוקד ביטחון שמתצפת על המתרחש בכל רגע נתון. זאת בנוסף ל-300 מאבטחים הפועלים במתחם. הורדנו את מפלס האלימות, הפרצות והפריצות בתחנה המרכזית בצורה דרסטית".

אדריכלים ומומחי בניה שונים שבחנו את הפרויקט ,העלו מספר בעיות עיקריות שהביאו לכשלון הפרויקט הענק : ריחוק ופיזור הרציפים על פני מספר מפלסים דבר שמאריך את זמן המעבר בין קוי אוטובוס , ריחוק התחנה מקוי הרכבת ,יעילות קוי נסיעה אלטרנטיבית גבוהה יותר (מוניות שירות ,קוי אוטובוס ממסופים אחרים) , שילוט בעייתי והיתמצאות לא נוחה ברחבי התחנה , משך הזמן הארוך בין התחלת הבניה ועד להשמשת התחנה יצר אלטרנטיבות לנוסעים ,ולכשנפתחה התחנה כבר ירדה הרלוונטיות שלה , ועוד כהנה וכהנה סיבות.

למרות מאמצי ניהול שונים ורעיונות כאלו ואחרים גם כיום ,התחנה אינה מקום סימפטי לשהות בו אחר רדת החשיכה ,ובשנים האחרונות מנסה עיריית תל אביב למרות בעיית הבעלויות המורכבת של התחנה ,להביא להריסתה ובניית שתי מסופי נוסעים נפרדים במקומה ,ולהפוך את השטח למגורים ופארק עירוני.

"התחנה החדשה" והרצון למחוק את טעויות העבר מוליך אותנו באופן טבעי אל  להקה ישראלית, שמשלבת השפעות ים תיכוניות ומוזיקת רוק , להקה שהוקמה ע'י בחור חביב תושב שדרות וחבר מהקיבוץ השכן ….להקת Tea packs

בשנת 1988 נפגש קובי אוז  , מוזיקאי מתחיל ומאוד מוכשר משדרות , עם גל פרמן נגן גיטרה חובב מקיבוץ אור הנר הסמוך. השניים צירפו אליהם ללהקה מספר חברים מקיבוצים מאזור שדרות, ושינו את הרכבם תדירות, בעיקר עקב גיוס של חברים בלהקה לצה"ל. שם הלהקה המקורי היה "ההוצאה לפועל", לאחר שהלהקה עברה מהדרום לתל אביב שונה שמה ל"טיפקס". השם נבחר מכיוון שרצו חברי הלהקה "למחוק" את הגבולות בין האנשים בישראל. הלהקה שינתה את שמה באנגלית ל"Tea Packs" (שקיות תה) ב-1995 כדי להבדיל בין המוצר ללהקה.

שנת 1992 הוציאה הלהקה אלבום ראשון בחברת "הד ארצי", בשם "שביל קליפות הגרעינים". האלבום כלל מוזיקה מעורבת: פופ עם השפעות של רוק ומוזיקה מזרחית. מילות השירים עסקו במחאה לצד שירים פשוטים יותר. האלבום זכה להצלחה מזערית עם צאתו, והתפרסם מתוכו שיר אחד בלבד, "הרבי ג'ו כפרה", שכתב אוז יחד עם רכט , שיר נהדר עם הומור המדבר על כל תעשיית הקמעות/ברכות שכל כך רווחת בדרום .

בתחילת 1993 הקליטה הלהקה את אלבומה השני, "האחרון בעשירון התחתון".השיר המפורסם ביותר באלבום היה לאחד מלהיטיה הגדולים של הלהקה: "בתוך נייר עיתון", שכתב אוז על פי לחן מרוקאי עממי. אוז כתב והלחין את יתר השירים באלבום, ביניהם "זמנים קטנים" ו"עננה". האלבום זכה לפרסום רב יותר מקודמו, ואף להצלחה מסחרית.

הלהקה המשיכה להוציא אלבומים- 5 במספר , ולהופיע בהצלחה ברחבי הארץ  ואפילו באירויזיון עד פירוקה בשנת 2009 , ופרישת קובי אוז לקריירת סולו , אולם היא שבה והתאחדה בשנת 2013 ומופיעה עד לימים אלו בהצלחה רבה.

אחד הדברים האהובים בטיפקס זה שאם יש להם אמירות חברתיות או מחאה מסוימת, זה תמיד נעשה  בעדינות, בהומור,  לא משהו בוטה מידי. כמו 'אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון' בתחילת הדרך, שזה שיר בלחן מרוקאי טוניסאי עממי שאומר דברים קשים אך בצורה נעימה, ולא בוטה. או 'התחנה הישנה' שמבחינת המוסיקה שלו נשמע שיר געוגועים כזה, סשה ארגוב. כך שהאמירות שלהם מאוד קלות לעיכול.

אגב יש לא מעט שרואים באוז מעין גירסא עדכנית לסנדרסון , השילוב של יכולת הלחנה נהדרת ,כתיבה שנונה , ושילוב לא מעט הומור בשירים מזכירים בהחלט את סנדרסון . ובפרט העובדה שקובי גם כותב ספרים ( מצחיקים ומומלצים – "משה חוואטו והעורב "," עבריין צעצוע" ) .

ואיך מתחברים הדברים ? השבוע בראיון שנערך עימו בערוץ הראשון  סיפר קובי אוז , על כתיבת השיר "התחנה הישנה" ובו סיפר על חווית הירידה בתחנה המרכזית הישנה , זו שהוחלפה ע'י נשוא פינתנו. תיאוריו את התחנה המרכזית הישנה השיבו אותי שנים רבות לאחור , ומילות השיר המתארות את חווית המעבר בתחנה המהבילה של קייץ תל אביבי של שנות ה60-90 ,על שלל צבעיה ,ריחותיה בעיותיה ומאידך הדברים החמים שבה, מזכרירים לרבים מאיתנו את תקופת השירות הצבאי ,או הילדות בה הייתה התחנה מעין מנהרת זמן המעבירה אותנו ממקום אחד למשנהו ,ובדיוק השבוע סיים הבכור טירונות וחשבתי שזה מדהים שהדור הנוכחי לא מכיר כלל את החוויה של לרדת בתחנה הישנה…זו שהוחלפה ע'י החדשה…שתוחלף בקרוב באחרת….כמו התחנות כך גם אצלנו ..חילופי דורות… וכמו שאמרה מזי כהן בשירו של קובי ערן :" הוא חוזר אל הדרך. ואת תחנה בזמן." לחובבי הנוסטלגיה שימו אוזניות ,ותקשיבו למילים ,ולסרטון הנהדר לשיר שערכו יחד קובי עוז ….ועימנואל הלפרין הגדול…

שבת נעימה לכולם

הירידה הזו לרחוב החם
היתה בשבילי נתיב לעולם
של שיכור מוכר מלבי קר
עם בוטנים וסירופ אדום של סוכר
חגורה בעשר וקלטת מתנה
מיץ ענבים ועיתון להמתנה
קולנוע שמקרין סרטים של זימה
וכובע של פרסי עם רקמה

הייתי יורד בתחנה הישנה
והיא הייתה לי מדינה אחרת
מדינה של מציאות בהמתנה
כשגשם יורד וכשהשמש בוערת

פתאום אני שייך ולפעמים אני אחר
בתוך עולם צפוף וממהר
בשדרות הנעליים הזולות
בדוכני פלאפל עם כל התוספות
שירותים ציבוריים שריחם למרחוק
נהגי מוניות שלא למדו לשתוק
שיכור ועיוור מסתכלים על העולם
אברכים מרוויחים מצוות חינם