ישראל של פעם…דמותך הולכת ומתרחקת כאן אני אל מול ביתך

אלו היו ימי קייץ חמים ומהבילים , את סופם כבר יכולנו לחוש בכניסתו המוקדמת של הערב לחיינו ,ימים בהם לא הראנו כל סימן של דאגה או טרדה.

ימי החופש הגדול עברו עלינו בנעימים. קמים היינו מדי בוקר ,וחושבים מה לעשות . לשחק ,לראות "איים אבודים" עם טוני מארק ודיויד ,אנה וסו יאנג….. או לעבוד במושב במטעים או בגינון .

שלושת השבועות הראשונים של החופש עברו עלינו בקייטנות . בשעה שמונה התיצבנו כולנו ,ונערכנו לצעידה לכיוון יער בורמה ,שם היה מאהל הקייטנה שבנינו יחד עם המדצ'ים. ההליכה לשם חלפה דרך שדה המלפפונים ששתלו ארבע ראשי כרוב ( שזה כבר סיפור בפני עצמו ) . לא פעם תלשנו מלפפון ירוק ועסיסי ונגסנו בו את שארית הדרך למאהל . היו לנו גם ימי ים , בהם נסענו באוטובוס מהמושב אל הים הגדול ,עם כובע של קש וחולצה ממש…..את בגד הים לבשנו כבר ביום שלפני..ואת מצב הגלים הקפדנו לבדוק כל בוקר ע'י האזנה לרחשים העולים מקונכיה גדולה שהייתה מונחת בכל סלון ממוצע במושב.

זכורה לי ביותר הציפייה למשאית בצבעי כחול ירוק של תנובה ,שבישרה על בואו של השוקו…הלחמניות כבר הגיעו הרבה לפני , עם עלות השחר במשאית המקרטעת של לחם אנג'ל.

את אחר הצהרים בילינו במשחקי תופסת ,מחבואים ,או תיפסוני לאחר העבודה בלול . סנדלים מאובקות , שרידי זבל עופות בסוליה, ביצים שנשברו לעיתים על הבגדים ,ריח התערובת שנצמד לשערות האף..הכל בכייף.

היו אלו ימים נפלאים חסרי דאגות ( פרט למצב הים …זה מהקונכיה ) , השמש הכתה בנו ללא רחם וצלתה את מוחנו וול דאן ,אך אותנו זה לא הטריד…אבל גולת הכותרת של ימי הקייץ היו ימי שלישי וחמישי בשעה ארבע אחרי הצהריים…שם נפגשנו כדרך קבע עם מוני , דליק , בראבא , ששון גבאי , גידי ,מתי סרי ,ודובל'ה……מה אני אגיד לכם ?…זהו…זה היה זהו זה.

פיקיוויקי – מאגר תמונות שיתופי לשימוש חופשי – עבודת תלמידים בלול ...

שבת שלישית של חודש אוגוסט , ימי קייץ מהבילים מסמלים את סופו הקרב של החופש הגדול , ובקרוב נראה חצבים על אם הדרך. השנה בניגוד לשנים קודמות , היה החופש חוויה מכוננת להורים והן לילדים בעטיה של הקורונה ( אשם יקום דמה ) , ורבים מאיתנו מייחלים לימים שקטים ורגועים יותר, ופינתנו נוסעת אל העבר ההווה…המתערבבים להם בתוכנית הטלוויזיה ..זהו זה.

התוכנית החלה את דרכה ,כשהיינו בכיתה ד', ב-2 ביולי 1978 כמגזין נוער בטלוויזיה החינוכית הישראלית. יוזמת ועורכת הסדרה הייתה רישה טירמן. המנחים הראשונים היו מוני מושונוב, שלמה בראבא ודליק ווליניץ. הייתה זו תוכנית מגזין ואוסף של קטעי משחק שקישרו בין פינות שונות. את התסריטים הראשונים כתבו אפרים סידון, ב. מיכאל וקובי ניב. בתחילת שנות השמונים הפכה לתוכנית נושא שבה כל פרק סבב סביב נושא מסוים עם קו עלילתי מנחה. התוכנית, שארכה כשעה לערך, שודרה בשנים הראשונות בשידור חי בימי ראשון, שלישי וחמישי בשעה ארבע אחר הצהריים, והשידור החוזר היה למחרת בשעה אחת ושלושים בצהריים. לאחר מכן עברה לפעמיים בשבוע בלבד בחופש הגדול, ובמהלך שנת הלימודים לפעם בשבוע בלבד, בימי חמישי.

קובץ:זהו זה המנחים - גוב מושונוב בר-אבא ווליניץ.jpg – ויקיפדיה

בתוכנית היו שלל נושאים , מוסיקה בהנחיית יואב קוטנר האגדי , קולנוע ותיאטרון , חידות בלשיות , ידיעת הארץ , עברית ועוד שלל מיני תופינים לבני הנוער…שזיכו את הפותרים נכונה על החידות בחולצה ותקליט ( כן..זה לפני הדיסק) …בתנאי שצילצלו ל -414155…וענו נכונה.

את הצד המוזיקלי של התוכנית סיפקה במשך שנים רבות להקת ברוש , הגיטריסט שמוליק בודגוב, נגן הבס יוסי מנחם, המתופף איקי לוי, והכנר טוני בראוור.(שהחלה את דרכה כלהקת הליווי של הזמר אריאל זילבר).

את שיר הפתיחה המפורסם שרץ עד ימינו אלה, של התוכנית כתב אהוד מנור ללחן של בני נגרי. הביצוע היה של יהודה תמיר (..הגבוה עם הבלורית מ"חלב ודבש"), חני בודגוב (מ"סקסטה"), עירית בולקא, ואיציק בן מלך.

השחקנים הקבועים מספרים שלכל פרק הייתה עלילה מוגדרת ותסריט, אך הם הורשו לאלתר במקום בהתאם לסיטואציה, מה שאפשר להם להביע את נטיותיהם האמנותיות ולהעשיר את התוכנית בקטעים שהם סטנד-אפ בחלקם, כמו גם, מצד שני, רגעים של בלק-אאוט שבהם נאלצו לסמוך על בן-זוגם לקטע שיציל אותם ממבוכה בשידור חי.

החל מקיץ 1988, במלאת עשור ל"זהו זה!", החלו מצולמים פרקי התוכנית בנוכחות קהל, ומאז השידור החי מלווה בפרצי צחוק, וגם במחיאות כפיים בסוף כל תוכנית, ובהמשך הזמן גם בסוף כל קטע.

File:זהו זה מלחמת המפרץ - גליקמן מוני וגידי עיראקים במלחמה.jpg ...

בתחילת שנות התשעים , בתקופת מלחמת המפרץ התוכנית חזרה לפורמט של קטעים קצרים שסבבו סביב הווי המלחמה – החדרים האטומים, מסיכות האב"כ, השמועות השונות ואי-הסדר הישראלי הטיפוסי, כמו אזעקות-השווא ("שווא! שווא! סליחה חולון. סליחה רחובות"). במהלך התוכניות הללו קמו ועלו מספר דמויות כמו "שלושת הזקנים" (מושונוב, גוב וקושניר) ושלוש נשותיהם הפולניות, החיילים העיראקים, האישה שהסתובבה עם בעלה ארווין, היקה ה"עצבן", ובכל מקום אליו נכנסה הצהירה "אני עם ארווין פה", הטבח (דובלה), שמכין "טחינה ללא טחינה; דיאטטי!", בובי (מושונוב) ודובי (קושניר). אך הדמות הבולטת ביותר היא דמותו של הבבא בובה, אותו עוזר של הבבא של ריקודי העם, שזכה לפיתוח דמותו על ידי מושונוב (בשילוב קושניר כמנחה תוכנית אירוח) וניבא, את התפתחות המלחמה, באמצעות הגימטריה.

File:זהו זה מלחמת המפרץ-ברל, שמרל והשלישי.jpg - Wikimedia Commons

תוכניות מלחמת המפרץ ניסו לשקף את האווירה הישראלית במהלך המלחמה – משפחתיות כפויה, חוסר ודאות, ופנייה לגורמים אזוטריים כמו מקובלים. דוגמה לכך, היא למשל קטע בו ניתח הבבא בובה את המילה "עריק", מילה טעונה בחברה הישראלית באותו פרק זמן, בה השתמש ראש עיריית תל אביב דאז שלמה להט כדי לבוז לאותם אנשים שעזבו את העיר מפחד הטילים העיראקיים. מושונוב, בתפקיד הבבא בובה, פתח והסביר שהוא יקח את המילה הלא-יפה ויעשה ממנה מילה יפה ("ערק, שזה מה ששתה, ראש-העיר, כשהוא דיבר, את המילה, 'עריק'").

לרגל יום סיום המלחמה, שבמקרה "נפל" בדיוק, על חג הפורים, הפיקו אנשי "זהו זה!" תוכנית סיום-עונה חגיגית ומיוחדת, בה חגגו, יחדיו, כל הדמויות כולן – שלושת הזקנים, שלוש נשותיהם הפולניות, הבאבא בובה, השבשב ירקון נגב ( עם השקע …החמקמק).. ועוד.

זהו זה

בסוף שנת 1993 השתנתה מפת הערוצים בישראל עם תחילת השידורים המסחריים של ערוץ 2. הטלוויזיה החינוכית חיפשה דרך לשלב את תוכנית הדגל שלה בערוץ החדש וליהנות מהכנסות הפרסומות. תחילה הועברה "זהו-זה!" לשידור במסגרת השעות שקיבלה הטלוויזיה החינוכית בערוץ 2, בימי שישי בשעה 17:30 ובשידור חוזר בהמשך השבוע…הפורמט החדש ניסה צורות שונות אולם לאחר חמש שנים שלא צלחו הורדה התוכנית ב1998.

חלפו 22 שנה ואז הגיע הקורונה…

במרץ 2020 פורסם כי תאגיד השידור הישראלי פתח במגעים להפקת עונה חדשה של "זהו זה!" עקב התפרצות נגיף הקורונה, ובין השאר נעשתה פנייה לכוכבי התוכנית: שלמה בראבא, מוני מושונוב, אבי קושניר, דב גליקמן וגידי גוב. התוכנית שובצה לשידור בעונה החדשה החל מיום חמישי, 26 במרץ, ב-21:30 בערוץ כאן 11.

בפרק ראשון הופיעו כל חברי הצוות שביצעו מספר מערכונים עם הדמויות הוותיקות (באבא בובה, יאצק ושלושת הזקנים) ודמויות חדשות.

לאחר מכן צולמו ושודרו עוד מספר פרקים בהשתתפות דמויות מהעבר כגון הפולניות ומערכונים הקשורים למגפת הקורונה. לעונה זו צולמו 14 פרקים. בפרק האחרון של העונה הראשונה הם ביצעו יחד עם שלמה גרוניך, בפינה המוזיקלית, ביצוע מחודש ומותאם למצב לשיר "צריך להזיע". הרעיון של ביצוע משותף של כל חברי זהו זה לשיר היה מוצלח להפליא ומרגש וכך בעונת 2020 מסתיים כל פרק בביצוע לשיר …וכל ביצוע ..פנינה.

בעקבות הצלחת העונה הראשונה, יצאה עונה נוספת החל מ-23 ביולי.

וזהו זה לוקחים אותנו במוסיקה אל הזמרת־יוצרת, פזמונאית, מלחינה, מוזיקאית, מעבדת מוזיקלית ומורה לפיתוח קול ישראלית. כלת פרס אקו"ם (2008) ופרס מפעל חיים של אקו"ם (2016)….הלא היא אביבה עוזרי.

אהובה עוזרי- קדימה בגאווה

אהובה עוזרי נולדה וגדלה בשכונת כרם התימנים שבתל אביב. אביה יחיא עלה לארץ ישראל מתימן, ואימה חנה, גם היא ממוצא יהודי־תימני, עלתה מאתיופיה. עוזרי הייתה בת הזקונים, ולה שמונה אחים ועוד שניים מאשתו הראשונה של אביה. שמה המקורי היה אביבה, אך הכינוי אהובה, שנתן לה האב, דבק בה , ובשם זה הוא מוכרת.

אהובה הייתה מגיל צעיר מאוד חרוצה ,כבר כילדה קטנה הייתה עוזרי פועלת כמקוננת בטקסי אזכרה לנפטרי השכונה.

בשנת 1968 למדה ממוזיקאי יהודי־הודי שהיה המתופף של ראווי שנקר לנגן בבולבול טרנג- כלי פריטה הודי, והייתה מהמעטים בישראל שידעו לנגן בו.

בשנת 1975 יצא לאור אלבומה הראשון, "היכן החייל", שכלל שירים העוסקים באהבה ובקינה ושירים בעל גוון מסורתי, אך זכה לעיקר תשומת הלב בזכות שיר הנושא שלו, שנכתב בהשראת שכנתה בכרם התימנים, שקוננה על שכנהּ החייל, עדי, שנעדר במלחמת יום כיפור. האלבום הצליח מאוד מבחינה מסחרית , ועוזרי זכתה לשם בקרב אוהדי הזמר המזרחי והפכה לסמל .

כל משואה מלמיליאן - ידיעות אחרונות

ביוני שנת 76 בית'ר ירושלים עם אורי מלמילאן ,יוסי מזרחי ויצחק ג'אנו ,דני נוימן, ויקטור לוי ..זוכים לראשונה בגביע המדינה במשחק היסטורי מול מכבי תל אביב..ואהובה עוזרי חיברה את השיר "ירושלים של בית"ר". השיר היה חדשני יחסית, כי שולבה בו הקלטה של דקות מתוך שידור משחק גמר הגביע.

עקב התחושה שההתעסקות בשירי שכול ועצב מביאה עליה רוחות רעות, פרשה עוזרי מהופעות בשנת 1982 למשך כ־17 שנה, אך המשיכה להקליט כמה אלבומים. בתקופה זו שבה לעבודת נעוריה כטבחית במסעדת "גמליאל" בכרם התימנים, ובין השאר גם לימדה מוזיקה ופיתוח קול. אחד מתלמידיה היה הזמר זוהר ארגוב.

בספטמבר 1999 הוציאה עוזרי את האלבום "צלצולי פעמונים" , שנחשב לאלבומה המצליח ביותר. שיר הנושא של האלבום זכה בהמשך לעשרות גרסאות כיסוי (בהן של יואב יצחק, של איה כורם ושל "התבלינים" בגרסת רוק), ופרט לו בלטו גם השירים "קום ולך", "גן הוורדים", "אור הגנוז" ו"אמי אמי".

בחודש אוקטובר 2000 אובחן אצל עוזרי סרטן במיתרי הקול, והיא עברה ניתוח לכריתתם ב־15 באוקטובר אותה שנה. מאז היא כמעט לא יכלה לשיר וקולה הפך צרוד וחלש מאוד, אך היא המשיכה ליצור והעמיקה בנגינה על הבולבול טרנג ובשיתופי פעולה עם אומנים.

היא אמרה לי שיש בה כעס עלינו הגברים

בשנת 2016 הלחינה עוזרי את הפסקול לסרט ״ישמח חתני״ , והוציאה את הסינגל "בי נשבעתי", שהיה שירה האחרון.

מחלת הסרטן שבה ותקפה את עוזרי ב־2014. באותה שנה הוסר גידול סרטני מגרונה. היא נפטרה ב־13 בדצמבר 2016 במרכז הרפואי שיבא תל השומר בעקבות סיבוכים של המחלה, והובאה למנוחות באותו יום בבית העלמין קריית שאול. לפני כשנתיים בשנת 2018 החליטה עיריית יבנה לקרוא רחוב על שמה.

אז למה זהו זה ולמה אהובה עוזרי ?

אז בימים אלו , בהם הקורונה משבשת את חיינו ,יחד עם שאר העולם ,המעט שנותר בלמצוא נחמה ועדנה הוא ההתרפקות על נוסטלגיה וימים עברו . והתוכנית זהו זה שמציינת השנה 42 !!!!! שנים של שידור ( עם הפסקות)…עדיין חיה ובועטת.ומותחת קו של זכרונות מימי הקייץ של שנת 78 ומלווה את חיינו מימי הילדות , דרך שנותינו בצבא ,חתונות…ילדים…גיוס ילדינו..ועדיין רלוונטית ,מצחיקה ומעודנת…והשבוע בסיום הפרק השבועי של התוכנית הם שרו שיר מחווה ליוצרת הנהדרת אהובה עוזרי ז'ל…והביצוע הרטיט כל נים בנשמתו של מי שאוהב מוסיקה…

שיהיה אחלה שבוע ושבת נהדרת לכולם…

תמיד ממליץ על אוזניות וכן גם הפעם…עיצמו עיניים והאזינו לביצוע הנהדר

צלצולי פעמונים
בתוך ליבי מהדהדים
על אם הדרך בי פוגש
ליבי הומה ומתרגש
עודני כאן למענך

דמותך הולכת ומתרחקת
כאן אני אל מול ביתך

עיני זלגו דמעות של אושר
חיי היו ימים של בוסר

היינו יחד זוג תמימים
קצת שובבים, מעט שונים
חיוך, גומה, בוער בי אש
מלטף קצת, מתבייש
הולך הדם, הזמן חולף

ולפעמים שריד של ריח ,או צליל מוכר או קצה מילה..(אהוד מנור-חלומות שמורים)

הבזק של אור ואז יורד השקט , ומתוכו עולה זכרון ילדות רחוק. צהרי קייץ חמים, מסתיים לו עוד יום בגן, השנה היא שנת 72 ,,אולי 73 . אנו נחפזים אל הקיר הסמוך לדלת הכניסה של הגן, לאורכו תלויים שורה של ווי תליה, עליהם רובצים מאז ארוחת הבוקר התיקים שלנו. כל אחד ואחת מאיתנו נוטל מעם הוו את תיקו ויוצאים אל השביל המוליך אל השער. שם עמד לו "נחמיה החזן" הגבוה כארז ( כך לפחות היה נדמה לנו באותם הימים),שהיה בבוקר השומר בגן ובשאר היום חזן. ולאחריו אל שער גן הילדים.

…וכשאנו מגיעים לשער, אנו מבחינים בדבר שלא מוכר לנו ,…דרך העפר הצהובה, זו המתפתלת בין בתי המושב…הפכה שחורה…והיא גם מעלה אדים…היינו כחולמים .חנה הגננת ריכזה את כולנו לצד נחש העקלתון השחור והמפחיד, וכולנו בהינו בו בתימהון….אליהו חי ז'ל , אביה של ריקי שראה אותנו , הסביר שלנחש השחור יש שם…קוראים לו כביש, הוא כרגע חם ,כי זה לא מכבר סללו אותו, ועליו קל יותר לנוע…ההסבר נראה לי באותה עת קסום והגיוני לאור האדים העולים מהכביש החם…..ואז פלאש בהיר התמונות נעלמות ומראות אחרים עולים לפריים…

כשמתפזרים להם אדי האספלט עולה תמונה אחרת , גיל 7 או אולי 8 , אחר הצהריים של יום קייץ ואנו משחקים ליד הלולים הישנים ( שכבר אינם) אלו הסמוכים לבתי הסוכנות הישנים..שגם כמעט ואינם….ומתוך הזכרון עולה קולו של אחד הילדים שטוען שראה שועל…או אולי זאב…או אולי בע'ח כזה , עם זנב שרץ מהר לכיוון היער שעל ההר ….היער המדובר הוא כיום ההרחבה של היישוב. באותה עת היה זה יער עבות ( לפחות בעינינו ) ,עמוס עצים , שיחים, רקפות, מחילות וסלעים…בדיוק מה ששועל נמלט , או זכרון עמום זקוקים לו…ואנו כילדים לכששמענו את הידיעה על השועל ,מייד נמלכנו בדעתנו כי יש לתפסו..איך ולמה ?? לאלוקים פתרונים , אבל מייד אצנו רצנו .  ניסנו להכין חץ וקשת מענפים עקומים וגומיות מאולתרות , חלקנו הסתפק בענפים עקומים…וכך חמושים מכף רגל ועד ראש יצאנו ללכוד את המה שזה לא יהיה…..שוטטנו בגבעה במשך שעה ארוכה ,השמש החלה לשקוע..אך לא דובים ולא שועל…אפילו לא קצה זנבו..אך לפתע שמענו קול קורא….מה זה היה ?? אולי זה הוא .?? נו …השועל..???………..לא היה זה קולה של אמא שקורא לחזור הבייתה ,להתקלח ולאכול ארוחת ערב..עוד "כמעט הרפתקאה " התאדתה לה אל תהום השכחה,ואנו שבנו הבייתה…למציאות.

 

שבת ראשונה של חודש נובמבר, גשמי השבוע שעבר נשכחו כלא היו, ואת מקומם תפסו רוחות מזרחיות יבשות שמחקו כל זכר לרטיבות שהפיכה בנו תקוות לחורף….ופינתנו פונה לשוב הבייתה…אל הנוסטלגיה.

היום נהוג לראות בנוסטלגיה משהו סנטימנטלי ואפילו כמעט רומנטי,אך המושג נוסטלגיה מגיע מצירוף המילים היווניות Nostos – שיבה או חזרה, ו-Algos – כאב. ..למה כאב ???מאחר והוא הוצע לראשונה במאה ה-17 על ידי הרופא השוויצרי יוהנס הופר. הופר שעבד עם חיילים במצבים קשים, קיבל השראה מהמיתולוגיה היוונית, ובעיקר מהמשלים של הומרוס. הוא ייחס סימפטומים גופניים של כאב,  ונפשיים של געגועים של החיילים אותם פגש  לכמיהה שלהם לחזור הביתה. כמו אודיסאוס  במיתולוגיה היוונית שסירב להצעתה של הנימפה היפה קליפסו להישאר עימה  באי אוֹגִיגִיָה ולקבל חיי נצח, בגלל געגועיו עד כדי כאב לאשתו פנלופה.

תוצאת תמונה עבור אודיסאוס והנימפה

לא תמיד נתפסה נוסטלגיה כחוויה חיובית. הופר  כאמור התייחס לנוסטלגיה כאל מחלה רפואית, ובכך קיבע את האופן שבו התייחסו אליה עד סוף המאה ה-19. (תאמינו או לא, הגורמים או ההסברים שניתנו ל"מחלת הנוסטלגיה" היו שונים ומשונים למשל שדים שמצאו את ביתם במוחו האמצעי של האדם הנוסטלגי , או גם שינויים קיצוניים בלחץ האטמוספרי שמשפיעים על המוח…אך הגדיל לעשות הסבר יצירתי אחר שדיבר על  הדהוד בלתי פוסק של פעמוני פרות מהרי האלפים השוויצרים שפגעו בעוד התוף..והם שגרמו לרגשות נוסטלגים..שביאו דיכאון וכאב).

המאה ה-20,הביאה שינוי גישה והחלו להתייחס אל התופעה כאל הפרעה פסיכיאטרית שכללה סימפטומים של חרדה, עצבות ואינסומניה (נדודי שינה ). לקראת אמצע המאה גישות פסיכו-דינאמיות התייחסו לנוסטלגיה כאל תשוקה לא מודעת לחזור לשלב מוקדם בחיים והיא קוטלגה כהפרעה כפייתית מדכאת, אך בהמשך קיבלה התייחסות כאל גרסה של דיכאון כתוצאה מאבל ואובדן.

רק בעשורים המאוחרים של המאה ה-20 נוסטלגיה נפרדה מהגעגועים הביתה . מחקרים מאותה תקופה הראו שאנשים מקשרים מילים כמו חום ילדות וכמיהה, לנוסטלגיה יותר מאשר לגעגועים הביתה. בעוד שהמחקר בנוגע לגעגועים התמקד בעיקר  בקשיים פסיכולוגיים (כגון חרדת היפרדות) שעשויים להתעורר אצל צעירים בעת מעבר מסביבת הבית שלהם, נוסטלגיה נמצאה כחוצת קבוצות  גיל.

תוצאת תמונה עבור נוסטלגיה

וכך עם הזמן התבססה ההגדרה העכשווית לפיה נוסטלגיה היא למעשה כמיהה סנטימנטלית בעלת אפקט חמוץ מתוק, וחוזרת על עצמה לעבר.   מתוק כי היא מאפשרת לנו להחיות רגעים טובים, ומריר בגלל ההכרה שאותם רגעים לא יחזרו עוד. וכך למרות שנוסטלגיה החלה דרכה כמחלה…היא קיבלה עם הזמן אופי חיובי בסה'כ.

אי שם עמוק בתוך תוכנו
טמונים קולות וזכרונות
מראות רבים שכבר שכחנו
ספרי פלאים ומנגינות

במחקרים שנעשו ,דיווחו אנשים על תחושות נוסטלגיות חזקות יותר ברגעי משבר או בדידות ,ומאידך דיווחו הנשאלים על שיפור בתחושת המועקה ברגע שהוצפו בתחושות נוסטלגיות…היינו שהגעגועים לנק' זמן בעבר עודדו אותם…

אך מה מעורר נוסטלגיה ???…כבמטה קסם לנוסטלגיה מעוררים שונים . פעם תהיה זו שיחה להעלאת זכרונות ופעם אחרת יהיה זה  שיר ישן שמתנגן …לעיתים יהיה זה מראה של מקום מעברנו…ולעיתים יהיו אלה ריחות וניחוחות שונים המפעילים את תאי הזכרון הרדומים… כפי שהיטיב לתאר אהוד מנור בשירו "חלומות שמורים" שעוסק בדיוק באותן תחושות נוסטלגיות.

ולפעמים שריד של ריח
או צליל מוכר או קצה מילה
משיב אליך גן פורח
מחזיר אל קו ההתחלה

ושוב אתה חולם כילד
ושוב אתה תמים כאז
אתה נזכר בכל התכלת
הכל נשמר דבר לא גז.

נחקרים אף הוסיפו לתאר, כי לנוסטלגיה אפקט נוסף של……חמימות…מדיווחי הנשאלים עולה כי תחושת חמימות הציפה אותם, והדבר קיבל יתר ביטוי באם הם  היו במקום קר…היינו שלתחושות הנוסטלגיות הייתה גם השפעה על מחזור הדם…שהביאה לתחושת חמימות…

אך אחד הדברים הנפלאים עליהם דיברו הנחקרים היא ,על תחושות של אהבה ,שייכות , ואמפטיה לאדם האחר ..וגם אופטימיות יתרה שנסכו בהם אותן תחושות נוסטלגיות.

אותן זכרונות נוסטלגיים, נתנו לאלו שחשו בהן פרספקטיבה קצת יותר רחבה למצב בו היו נתונים ונסכה בהם אופטימיות, שהקושי בו הם נתונים באותו רגע עוד יחלוף , והם יתגברו , כי יש בשביל מי.. (דמות אהובה), ויש גם דרך (זה קרה בעבר וצלחנו את הקושי)…ובעיקר כי זה לא סוף העולם..זה קרה ,זה קורה..וכנראה עוד יקרה בעתיד…הנוסטלגיה נותנת לנו לעיתים פרספקטיבה רחבה יותר של החוויה בהאנו מצויים.

אז בפעם הבאה שמישהו (סבתא או סבא, או חבר נודניק) יספר לכם על חוויותיו מהעבר, נסו לא לפהק בשעמום ,זה אולי טוב  לו אך יכול להועיל גם לכם.

ונוסטלגיה לוקחת אותנו במוסיקה אל הזמר והיוצר ,האיש והגיטרה…דיויד ברוזה.

תוצאת תמונה עבור דויד ברוזה

ברוזה נולד בשם דויד סיימון ברוויק ברוזה בעיר חיפה שעל רכס הכרמל. אמו היא הזמרת שרונה אהרון. סבו היה ממקימי נווה שלום..כאן ממש סמוך אלינו. נעוריו עברו עליו בספרד, שם שימש אביו בשליחות, והוא הושפע רבות מהמוזיקה והתרבות הספרדית. בנעוריו למד בפנימיה באנגליה,שב לספרד לתיכון , וב-1974 חזר לישראל כדי להתגייס.

לאחר שחרורו מהצבא החל ברוזה ביחד עם הגיטרה את דרכו העצמאית כזמר בהופעות קטנות בפאבים ומועדונים.למזלו ולמזלנו הטוב יהונתן גפן אשר הופיע באותה עת ,הבחין בו וצירף אותו למופעו "שיחות סלון" כחלק מ"להקה טובה" יחד עם יעל לוי ויצחק קלפטר. כעבור מספר שבועות עזב קלפטר את המופע, וברוזה תפס את מקומו. אלבום המופע, שיצא ב-1978, כלל את ביצועיו של ברוזה עם יעל לוי ל"שיר אהבה בדואי" ,שכתב יצחק קלפטר, ו"עד עולם אחכה", וכן את השיר הראשון המשותף של ברוזה וגפן, "יהיה טוב", שנכתב במהלך המופע לכבוד ביקורו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת (נשוא פינתנו מלפני שלושה שבועות), בישראל, והפך ללהיטו הגדול ואולי המזוהה עימו ביותר.

שיתוף הפעולה בין ברוזה לגפן המשיך גם הלאה, באלבום והמופע לילדים "הכבש השישה עשר", שם הלחין וביצע ברוזה את השיר "ברקים ורעמים". ברוזה וגפן המשיכו בשיתוף פעולה  שהתבטא בתרומה הרבה של גפן לקריירה של ברוזה, בכתיבת חלק משיריו ובתרגום שירים מספרדית עבורו. לימים העיד ברוזה כי גפן הפך לחברו הטוב, והוא הושפע ממנו רבות הן כמבצע והן כאדם.

בהמשך הקריירה הפיק וביצע ברוזה שירים שונים לסרטים ולמופעי ילדים ומבוגרים ,ואף ניסה קרירה בחו'ל.-1980 יצא אלבום הבכורה שלו- "דויד ברוזה".  האלבום כלל שיר מתוך "שיחות סלון: "שיר אהבה בדואי", ביצוע חדש לשיר "יהיה טוב" (שכלל בית נוסף שלא נכלל בביצוע המקורי) וכן שירים חדשים, שבהם ניכרת השפעת המוזיקה הספרדית כמו "סניוריטה".בהמשך השנה יצא תקליט המופע "דויד ויהונתן" ובשנת 82 יצא התקליט השני "קלף " שלווה במסע הופעות, אולם סיבוב ההופעות שליווה את האלבום נקטע עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה.

תוצאת תמונה עבור דויד ברוזה

הפריצה הגדולה הגיעה בשנת 83..ב-1983 הוציא ברוזה את האלבום "האשה שאיתי", שהכיל שירים ספרדיים מתורגמים לעברית, כחלק מההשפעות הספרדיות שספג בנעוריו. את השירים תרגם חברו יהונתן גפן והפיק ועיבד לואי להב. רבים מהשירים באלבום, כמו "האשה שאיתי", "בליבך" וכמובן , כמובן "סיגליות", הפכו ללהיטים גדולים. באלבום נכלל גם שיר אחד מקורי שהלחין ברוזה בעצמו למילים של גפן, בשם "הרומבה". אלבום זה הוא אחד האלבומים הנמכרים ביותר בישראל עד היום, הוא נמכר בלמעלה מ-200,000 עותקים!!!!! (פלטינה מחומשת). גם סיבוב ההופעות שנלווה לאלבום הצליח מאוד. בעקבות הצלחת האלבום נבחר ברוזה לזמר השנה של קול ישראל במצעד הפזמונים לשנת תשמ"ג.

בשיא הצלחת "האשה שאיתי" נסע ברוזה לניו יורק, ומאז הוא מתגורר בארצות הברית ומחלק את זמנו בין אמריקה לבין ישראל. לדבריו, עזב "כדי לחפש משהו אחר, בשביל להרחיב אופקים". הוא הוציא מספר אלבומים באנגלית וכן הוציא ב-2000 ו-2005 שני אלבומים בספרדית, שזכו לביקורות משבחות בספרד ובאמריקה הלטינית.

תוצאת תמונה עבור דיויד ברוזה

ב-1991 יצא אלבומו "נשיקה גנובה".  שניים מהלהיטים הבולטים של האלבום היו לחנים של ברוזה לשירים של מאיר אריאל: "מתחת לשמיים" ו"בצהרי יום". שיר נוסף מהאלבום שזכה להצלחה הוא "ביקור מולדת", שהלחין ברוזה למילים של יהונתן גפן.

מאז ועד היום הוציא ברוזה מספר תקליטים , והוא מרבה להופיע ברחבי הארץ וכן בחו'ל . דיויד ידוע כאומן שמרבה להופיעה בפני חיילים ,ובמהלך מרבית מלחמות ישראל ,החל במלחמת לבנון הראשונה ועד למלחמת "צוק איתן", הוא נוהג להופיע בהתנדבות לחיילים ולאזרחים במקלטים.

ב-28 באוקטובר 2008 החליט מלך ספרד חואן קרלוס להעניק לדויד ברוזה עיטור כבוד עבור פועלו הרב במוזיקה הספרדית ופועלו למען השלום. העיטור הוענק ב-5 באוגוסט 2009 מידי הממונה על שגרירות ספרד בישראל.

 

בסה'כ הוציא ברוזה 17 אלבומים בעברית ו-12 באנגלית וספרדית.

אז כיצד הדברים מתחברים ??

פינתנו נוגעת לא מעט פעמים בנקודות עבר ,מחשבות על עתיד ,וטובלת לעיתים בשירים נוסטלגים..ומה מתאר  יותר נוסטלגיה משירו הנהדר של ברוזה "ביקור מולדת"..נניח למילים לצלילים להסביר…שבת נפלאה לכולם…."עוד יהיה טוב..יהיה טוב..כן"

 

חזרתי הביתה אחרי עשרים שנה
במבט ראשון דבר לא השתנה
שני סוסים קשורים לעץ התאנה
קרטון על הבטון עם "חץ לחתונה"

רקפות עוטפות זרי סלעים כהים
שלוליות מקרקרות את שיר הצפרדעים
הזקנים יושבים בחוץ ומדברים
ספלים סדוקים של תה, בסקוויטים עם חורים

אבל לאן נעלמו הילדים
ששיחקתי איתם
איפה כל הילדים
איפה הם כולם
מי לקח לי אותם