תגית: מלחמת יום כיפור

אָתָאנוּ לְחַלּוֹת פָּנֶיךָ
כִּי חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ
נָא אַל תְּבִישֵׁנוּ
נָא אַל תְּשִׁיבֵנוּ
רֵיקָם מִלְּפָנֶיךָ
סְלַח לָנוּ
וּשְׁלַח לָנוּ
יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִמְּעוֹנֶךָ…"

כך קרא החזן בבגדיו הלבנים מעל דוכן התפילה . כילד בן חמש הוא הביט באיש הלבוש לבן בהדרת כבוד . קולו המשתבר ,זקנו הלבן ,גובהו הרם , ושופר קרן האייל המסולסל שהונח בסמוך,כמו נסכו באיש כח מגי חסר מעצורים , כך לפחות חשב הילד.

נערים ונערות שנכנסו בפתח בית הכנסת הישן ,הביאו עימם מגבות ,עבור קטע התפילה ,בו כרעו המתפללים על פניהם כמנהג שנהגו אהרון ובניו הכהנים בעת קריאת תפילת " ברוך שם". הוא הביט בהם בחיוך סמוי ,הוא כבר הביא את המגבת בבוקר ,כך שחסך מעצמו הליכה הביתה ,דבר שאינו קל כלל ועיקר ,ובטח לא ביום צום חם שכזה.

חברו לכיתה וקרוב משפחתו שהיה בן גילו ,לעס בהנאה עוגיות בצורת שמונה . פירורים מתוקים בריח הל , עיטרו את שולי חולצתו ,והוא חפץ היה לטעום מהם ,הצום העיק עליו…"רוצה אולי פאלרום ? " ( חטיף קוצ'יני טעים ) , שאל אותו החבר ,עוד מעט שתיים עשרה ,ואמא שלי אמרה שלצום עד תפילת "ברוך שם" זה מספיק לגיל שלנו…הוא מיהר להסכים, חייך  והושיט את ידו לקחת פלארום קראנצי וריחני ,וגם עוגיית שמונה קיבל . הוא הגיש את החטיף הריחני אל פיו ונגס בו בהנאה …צלילו  של החטיף המתפצח בשיניו ,התערבב לפתע עם יללה מחרישת אוזניים….המתפללים הסבו מבטם אל החלון .."מי זה שעושה כזה רעש ביום כיפור ?" …מרחוק בכביש המתפתל ניתן כבר היה להבחין ברכבים שועטים במהירות ,סירנות ויללת צופרים התערבבו להם עם קול החזן שהמשיך לקרוא " ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך"…כמה גברים בקהל הניחו טליתותיהם ואצו אל עתיד לא ידוע.

שבת ראשונה של חודש אוקטובר ,שמש נעימה בצמרות העצים מבשרת על עוד בוקר שגרתי של חודש תשרי . ראש השנה מאחורינו ובעוד שלושה ימים יגיע לפתחינו "יום הכיפורים"…יום הדין …דין וחשבון.

בצהרי ה-6 לאוקטובר שנת 73 ,שבת ויום הכיפורים ,כמה דקות לפני השעה 12 בצהריים פרצה ברגע אחד המלחמה המשמעותית ביותר ( נכון לעכשיו) בחייה של אומתינו .בו זמנית תקפו הכוחות  מצרים בדרום , וסוריה בצפון את העם היושב שאנן ובוטח בציון. אליהם נוספו כוחות עזר ירדניים וכוחות סיוע מעירק. בימי הלחימה הראשונים שטפו כוחות מצרים וסוריה את גבולות המדינה ,ניתצו את קווי ההגנה הישראלים .סוריה חדרה לעומקו של רמת הגולן והחרמון נכבש באחת , ובדרום צלחו כוחות מיצריים את התעלת סואץ והשתלטו על כל קו התעלה למעט שני מוצבים עיקשים שהחזיקו מעמד  . ברגע אחד מצאה מדינת ישראל את עצמה באחד מרגעיה הקשים שאותו הגדיר שר הביטחון דאז משה דיין "חורבן הבית השלישי".

צה'ל "הגדול והחזק" לא היה ערוך לסדר הגודל של הלחימה שנחתה עליו במפתיע ( ברגע הראשון הייתה מחשבה שאלו רק התקפות ספורדיות בסגנון מלחמת ההתשה ) .קרבות קשים ואכזריים נערכו בשני החזיתות ומספר האבידות היה גבוה לאין ערוך..2,656 הרוגים ,7,251 פצועים , 294 שבויים…אלפי הלומי קרב ובנוסף על כך שבר חברתי עמוק ,אובדן האמון בקברניטי המדינה, וניפוץ פולחן הסגידה לגנרלים ולכח הבלתי מוגבל.

בהמשך גוייסו בחופזה כוחות המילואים ,שהגיעו אל הקווים ,ולחמו בציפורניים ובשיניים בקרבות הירואיים ,תוך הקרבה ,ואינספור גילויי אומץ לב ,ואט אט תוך ספיגת אבדות מסיבית ,הצליחו כוחות צה'ל להפוך ממגנים לתוקפים , אך מחיר המהפך היה יקר מנשוא.

בעקבות מלחמה זו נכתבו מאות מאמרים ,עשרות רבות של ספרים , פרשנים וגנרלים שונים ניסו לנתח אותה לאורך ולרוחב . מאפייניה , הסיבות לפריצתה , המהלכים שנעשו בה , מחירה, ושאלת השאלות …האם ניתן היה למנעה.

יעקב חסדאי, מי שהיה סא"ל ביחידות הצנחנים , חזר משדה הקרב והוזמן לשמש כחוקר צבאי של "ועדת אגרנט" , ועדה שמונתה לחקור את אירועי מלחמת יום הכיפורים. בין השאר נתבקשה הוועדה לחקור , האם זו הייתה רק הפתעה צבאית ? האם היה זה  מחדל מודיעיני או אולי כישלון של הנהגת המדינה , הצבאית והאזרחית , שהיו שאננים ובוטחים בעצמם מאז הניצחון במלחמת ששת הימים ?.

את מסקנותיו לא שמר חסדאי לעצמו אלה ריכזן והגישן במכתב לשר הבטחון דאז משה דיין. מאוחר יותר דיין מסר אותן לפרסום  בקובץ פנימי של גיליון "מערכות" שהיה מיועד לקצונה הבכירה בצה"ל.

חלפו כבר 46 שנים מאותו יום כיפור מר ונמהר ,אך דבריו של חסדאי במכתבו עדיין ראויים ורלוונטים , נעלה פה רק שתי נקודות מתוך מכתבו :

= "הליקוי הראשון הבולט לעין בניתוח לקחי מלחמת יום הכיפורים הוא הירידה ברמת החשיבה הצבאית. מצב ההפתעה קבע יותר מכל גורם אחר את קשיינו. מצב זה משקף ליקוי מהותי במחשבה, שכן פירושה של הפתעה הוא התגלות מצב שלא נצפה מראש, ואילו "צפייה" היא תמיד עניין למחשבה ולא למעשה.
לא קשה גם להצביע על הסיבות לירידה ברמת החשיבה בצה"ל. החשובה והמרכזית שבהן היא תחושת העוצמה והביטחון העצמי אחרי מלחמת ששת הימים. בשעה שאני גורס את ירידתה של המחשבה הצבאית , אין אני בא לטעון שהפסיקו לחשוב בצבא , אלא שהמאמץ המחשבתי הוסט לאפיקים ארגוניים וטכניים והופסקו המאמצים בשלושה תחומים שהם ליבה ונשמתה של החשיבה:
החשיבה המופשטת, החשיבה הביקורתית והחשיבה היוצרת."(  במילים אחרות ,הפסקנו להיות יצירתיים במחשבה על מה יעשה האוייב  ?, למה, מה המוטיבציה שלו  ? , וריכזנו את היצירתיות שלנו בעיקר בדרכים איך נבלום אותו כאשר יעשה כפי שאנו צופים שיעשה ,כלומר החלטנו מה יעשה מראש, וחיפשנו דרכים למענה….אך מה אם כוונותיו אחרות ??–כשלון הקונספציה המפורסמת).

עוד מוסיף חסדאי במכתבו " חשיבה יוצרת היא חשיבה המביאה לעולם יצירות ורעיונות שלא היו בו קודם. בעולם התרבות מבחינים בצורה בולטת בין כשרון רגיל לבין כושר יצירה. המבקר הספרותי עשוי להיות מוכשר יותר מן הסופר, אף על פי כן מייחד את הסופר הכוח היוצר. חשיבה יוצרת זקוקה לטיפוח. צריך לחפש את האנשים היוצרים וצריך לעודד כל גילוי של יצירה. מטבע הדברים הוא , שיצירה בהיותה חדשה , נתקלת בעולם זר ועויין וקל מאד להחניקה ולהעלימה. רק עוצמתה של יצירה חזקה , או תנאי סביבה נוחים , מאפשרים ליוצר וליצירה לפרוח.
דברים אלה , היפים לעולם התרבות בכללו , יפים גם לצבא. אנשים כוינגייט (המפקד אורד וינגייט ) , עשויים להיחנק במימסד צבאי בוטח בעצמו ומאובן. גדולתו של צה"ל בעבר הייתה יכולתו להעלות מתוך עצמו פתרונות מקוריים ששיקפו מחשבה יוצרת בתחום הצבאי , ואופיו – שנתן מרחב מחיה לאנשים יוצרים. אולם יכולת זו שהייתה מן הקווים המאפיינים של צה"ל בעבר , הלכה ודעכה. חיפושי דרכים חדשות פינו את מקומם להליכה בדרכים סלולות ומפקדים "מקוריים" הפכו למיטרד ולאבן-נגף."

בצה'ל של אותם ימים של טרום המלחמה רווחה התפיסה ( הקונספציה ) כי המצרים לא יצאו למלחמה קרקעית ללא מטריה אווירית. בטח לא  לאחר תבוסתם המוחלטת במלחמת ששת הימים ,ולכן גם סוריה לא תתקוף לבדה…משמע ..הסיכוי לפריצת מלחמה נמוך  ( למרות שבדיעבד היו סימנים ענקיים מול העיניים ועל הקיר) . וכאשר זו הייתה הקונספציה , עסקה מערכת הבטחון בעיקר בלבצר את הקו בדרום.

.

ראוי לזכור כי ישראל של אותם ימים  הייתה מדינה די  ענייה. ובכל זאת המדינה הזאת השקיעה בקו בר לב. לאורך 70-80 ק"מ, נבנו 32 מעוזים, שנחפרו באדמה, תחת דם ואש של מלחמת ההתשה (שהיו בה לבדה 500 הרוגים) . כל הברזל במדינה הלך לשם כדי לבנות בונקרים מתחת לאדמה, נסללו כבישים, פוזרו מיליוני מוקשים, ובו בעת המצרים ירו על בוני המעוזים. מה עושים ? הבולדוזרים  הקימו חומת מפגע לאורך התעלה בגובה 6-7 מ'…אין שינוי בחשיבה..

ואז מגיעה המלחמה בצהרי יום כיפור של שנת 73 ,ומנפצת באחת את כל התפיסות . המצרים צולחים את התעלה בכוחות אדירים של שתי ארמיות, שכללו כ-2,000 טנקים, כמות גדולה של קני ארטילריה, מטוסים וטילים נגד טנקים ו-5 דיוויזיות חי"ר, שבתוכן כוחות קומנדו וחטיבת נחיתה שפתחה ראשי גשר לחציית התעלה. מול הכוחות הללו היו לצה"ל כ-300 טנקים וכוחות חי"ר מעטים. חי'ר עם טילי נ'ט שמסב אבידות כבדות לשריון הישראלי וטילי הקרקע אויר פוגעים קשות בחיל באויר בצפון ובדרום…וההמשך העצוב והכואב ידוע לכולנו.

אז למה השבוע מלחמת כיפור ? יהיה כמעט מיותר לשאול , כי השבוע ימלאו 46 לאותה מלחמה ולפעמים עולה השאלה ,האם למדנו מלקחי אותה מלחמה ? . האם היום אנחנו חושבים בצורה פחות  או יותר יצירתית ? . האם איננו נעולים על פתרונות מסוג מסוים לדילמות שיש לנו בחיי היום יום ,למשל כמו בנושא אירן , או אולי הנושא הפלשתינאי ? ,ואפילו נושאים חברתיים וכלכליים בתוכנו פנימה ? ואפילו בחיי היום יום בדילמות בין אדם לחברו….או שאולי אנו צריכים וזקוקים לחשיבה אחרת . במקום להתבצר ולהתגונן איש איש בעמדתו ובתפיסתו כמו בבונקר ,אולי אנחנו צריכים לצאת החוצה מהקופסא ולחשוב יצירתית על פתרונות אחרים …גם אם לעיתים הם יראו לנו הזויים…חולמניים…או אפילו מטופשים..קשה לדעת ..רק הזמן או הנסיון יתנו פתרון לשאלות.

באחד מפרקי הסדרה התעודית  " תקומה "ששידרה בזמנו רשות השידור ( מי שלימים תהיה תאגיד "כאן 11" ) ,מציין הקריין כי כמה שבועות טרם המלחמה בראיון שנערך עם ראש הממשלה גולדה מאיר כאשר נשאלה לגבי מצב האומה ענתה :" מעולם לא היה מצבנו טוב יותר "….זמן קצר אחרי.. פרצה המלחמה.

ובמוסיקה זה לוקח אותנו אל שירה של נעמי שמר " שבחי מעוז " …

בתוכניתו של שמעון פרנס "העונג השישי" משנת 2018 בו ארח את עופר גביש בפינתו "איך שיר נולד" סיפרו :

"זה היה בחנוכה, דצמבר 1969, ממש  לפני 49  שנה. ימי מלחמת ההתשה שבין ששת הימים ויום כיפור. נעמי שמר קיבלה הזמנה, כנראה מעיתון כלשהו, לסייר בסיני, בקו המעוזים, ולפגוש חיילים. היא הגיעה ממש עד התעלה. החיילים מספרים שהאזור היה תחת הפגזות תכופות וירי של צלפים והמשוררת, ואת זה אנחנו יודעים ממקומות נוספים, הסתובבה שם והגיעה אל המקומות הכי מסוכנים.

את האורחת  לא עניין הנושא הצבאי, והיא שאלה אותם רק מה שהם קוראים, "שאלות של קיבוצניקית": איפה אתם ישנים? מה אתם אוכלים? איך מעבירים את הזמן? הם ענו לה מה שענו והראו מה שהראו, אבל מאחר והביקור היה בחנוכה הם הוסיפו עוד פרט אחד. הם סיפרו לה איך אספו תרמילי פגזים ריקים, והקימו חנוכיית ענק, ממש אל מול התעלה. וערב ערב הם מדליקים שלהבות גדולות מול פני המצרים, ושרים בקולי קולות "מעוז צור ישועתי". "שישמעו המיצרים עד מעבר לתעלה", אמרו.

ואצל המשוררת זה מיד הדליק איזשהו כפל לשון. במעוז, שרים "מעוז צור." היא לקחה את הפיוט המסורתי ונתנה לו משמעות חדשה. אם במקור, צור ישראל הוא הנותן לנו עוז, הרי עכשיו המעוז הוא המביא את הישועה. אם במקור "לך נאה לשבח" מכוון לקדוש ברוך הוא, הרי בשיר, לך המעוז, נאה לשבח. ואף קראה לשירה, שלא תהיה טעות, "שבחי מעוז".

אז אולי כל אחד ביום הדין שלנו  יתן רגע דרור למחשבותיו . מאחל לכולנו שנחדל להתבצר מאחורי ובתוך התפיסות שלנו ונפתח בשנה הבאה עלינו לטובה את הראש לרעיונות , פיתרונות וחשיבה אחרות לגמרי והמנוגדות לתפיסות הישנות …מי יודע אולי משם יגיע צור ישועתינו…ולא נהיה שוב בפתח המעוז עם המכנסיים למטה.

גמר חתימה טובה לכולם.

מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח
הרחק הרחק ליד ביתי הפרדסים נתנו ריח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
צופה בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי, מבצר עיקש וקישח
עצי שקד ליד ביתי עומדים בלובן פורח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
מביט בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי, בקרב אין קץ ינצח
אלי איילת אחותי חיוך עייף תשלח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
אורב לי מבקש נפשי

רחש  צמרות עצי הדקל קטע את השקט שנפרש לעת ערב על הכפר השוכן במרכזה של הדלתא הירוקה.רוחות צפון מערביות מכיוון הים השיאו עננים כבדים המבשרים על החורף ההולך וקרב ואור ברקים רחוקים האיר את שמי הערב חליפות .קרירות נעימה הזדחלה לה אל בין הסימטאות  הצרים של הכפר מית אבו אל קום , וסילקה את שאריות השרב מצהרי היום. מבעד לחלונות ניתן היה לשמוע את שדרן הרדיו בקולו הרשמי מדבר על כך שלדעת פרשנים וחוגים המקורבים לשלטון המלחמה הגדולה מתקרבת אל סופה.

רעש צעדים נמרצים על מדרכת האבן ,העיר חמור מנומנם מרבצו , הוא פער עיניו למראה יסמין ,המיילדת הכפרית אשר אצה אל הבית בסמוך לחנות האופנועים. אם היה מדבר ודאי היה אומר שכנראה בעלת הבית עומדת ללדת , לא כולם בכפר התלהבו מנישואי אב הבית לאשה ממוצא סודני . החמור לא יכול היה לדבר ואת מחשבותיו שמר לעצמו…שעה מאוחר יותר נשמע קול בכי חרישי של תינוק שזה אך נולד….לחופש נולד ? או שמא למלחמה ? …שנים מאוחר יותר יכתוב הילד הנולד את ספרו " סיפור חיי"…ושם תימצאנה התשובות.

(מית אבו אל קום 25/12/1918-שלהי מלחמת העולם הראשונה ,לפנות ערב )

שבת ראשונה של חודש אוקטובר , חצבים בצידי דרכים ובגינות מבשרים כי הסתיו כבר פה ,הימים מתקצרים והלילות מתארכים ופינתנו מעלה על נס את זכרו של איש מיוחד ,מי שנחשב בזמנו לגודל אויביה של מדינת ישראל ,ולימים לאיש שלום אמיץ וחכם ,זוכה פרס נובל לשלום , נשיאה לשעבר של מצרים..מֻחַמַּד אַנְוַר אלסַאדַאת.

סאדאת נולד ב-25/10/1918 בכפר מית אבו אל קום , כפר קטן במרכזה של הדלתא הפוריה בשפכו של הנילוס אל ים התיכון. אמצע הדרך בין אלכסנדריה שעל החוף ובין בירת מצרים קהיר. בן לאב מיצרי ואם ממוצא סודני.

בגיל 20 הצטרף סאדאת לאקדמיה הצבאית ,ובמהלך מלחמת העולם השנייה הוא ראה בגרמניה בת ברית ראויה ,השלטונות הבריטים במצרים שלחו אותו למאסר בן שלוש שנים על כך, כשנשאל על זה שנים מאוחר יותר אמר כי לא הסכים עם הגישה הפשיסטית של גרמניה ,אלה ראה בה אויבת של אויבו…בריטניה ,ולכן צידד בה.

סאדאת נמנה עם חבורת "הקצינים החופשיים" בראשות גמאל עבדול נאצר ,שהשתתפו ב"מהפכת הקצינים החופשיים" או כפי שכונתה "מהפכת ה-23 ביולי " שהורידה מהשלטון את המלך פארוק בשנת 1952, והעלתה  לשלטון את מוחמד נגיב , ובכך תם השלטון המלוכני במצרים  שהפכה כעת לרפובליקה,סאדאת גם היה איש הקשר בין קבוצת הקצינים לבין תנועת האחים המוסלמים במצרים.

בשנת 1957 הפך סאדאת למזכ"ל האיחוד הלאומי – המפלגה הממלכתית היחידה במצרים.בשנים 1959–1969 בתפקיד שימש יו"ר האספה הלאומית (בדומה ליו'ר הכנסת). בתפקיד זה שימש גם במלחמת ששת הימים .מלחמה אשר תוצאותיה הקשות עבור ארצו היוו אבן דרך מאוד חשובה ומרכזית בתפיסתו המדינית כפי שהעיד: "הוכיתי בתדהמה מוחלטת מהתבוסה שלנו… לא חדלתי מלחיות אותה יומם וליל" .תוצאות המלחמה הביאו את סאדאת להחלטה הנחושה להשיב את הכבוד האבוד ואת האדמות שנכבשו ממצרים .בדרכי שלום… ואם יהיה צורך ,גם במלחמה.

בשנת 69 מתמנה סאדאת לסגנו של נשיא מצרים נאצר .שנה מאוחר יותר מת נאצר שהיה נשיא נערץ במצרים , מהתקף לב וסאדאת סגנו תופס את מקומו ,ומתמנה לנשיא.שלטונו התאפיין ב"גם וגם" ,מחד יד חזקה ושלטון נוקשה ומאידך ליברליות ושיתוף ,הוא פתח את מצרים להשקעות מהמערב בעיקר לארה'ב ,אך גם לרוסיה ,נלחם בקנאות של קיצוני  האחים המוסלמים , אך פעל במקביל להאדרת האיסלם…כאשר בכל זמן הזה מלווה אותו תחושת המפלה במלחמת ששת הימים.

בסיום מלחמת ההתשה ב-71 ,הגיש סאדאת לשליח האו"ם גונאר יארינג את תנאי השלום המצריים.הייתה זו הפעם הראשונה בה הצהיר נשיא מצרים כי הוא מוכן להכיר בישראל ולהגיע עמה לשלום , תנאי הפתיחה שהציב לא היו מקובלים על הצד הישראלי בראשות גולדה ויארינג פרש מהתיווך.בהמשך ניסה סאדאת דרך ארה'ב וקיסנג'ר מספר פעמים לייצור קשר למשא ומתן עם ישראל ,אך הגישה הישראלית שהייתה יהירה מאוד ,ודחתה זאת כל העת מתוך תחושה של "אנחנו החזקים ובתנאים כאלה אין מה לדבר"…בהמשך נאותה ישראל לעסקה שהציעה ארה'ב אך סאדאת סירב..וחוזר חלילה..עד ל-6 באוק' 73…מלחמת יום כיפור.

בצהרי ה -6 לאוק' -1973, פתח  סאדאת, ביחד עם סוריה, במלחמת יום הכיפורים נגד מדינת ישראל. המלחמה באה על ישראל בהפתעה, בזכות מאמץ מצרי להסוואתה ועקב כישלון "הקונספציה" הישראלית שגרסה כי אין סיכוי שמצרים תפתח במלחמה כוללת, לאחר שצה״ל הפגין את עליונותו במלחמת ששת הימים.( הררי מילים וספרים נכתבו על מלחמה זאת ,סיבותיה,והגורמים לכישלונה/נצחונה ,ולא נכנס לעומקה).

מטרתו של סאדאת במלחמה זו לא הייתה ניצחון מוחץ-כפי שנדמה היה לנו, אלא השגת מטרות צבאיות מוגבלות ופגיעה בישראל, שתביא להפשרת הקיפאון המדיני הממושך, וכן תשקם את המוניטין של מצרים לאחר תבוסתה במלחמת ששת הימים. מבחינה זאת תוצאות המלחמה היוו הישג למצרים, על אף שמבחינה צבאית, רוב מטרותיה של מצרים, מעבר לימי הלחימה הראשונים, לא הושגו.

המלחמה היוותה את המנוף שיוציא את עגלת המו'מ המדיני מהקפאון בו היה נתון.סאדאת לא קפה על שמריו ,ומייד בתום המלחמה החל בגישושי שלום , במהלך דצ' 74 כבר החל להעביר מברקים דרך תיווכו של השאח הפרסי  לרבין ,בדבר הנכונות למו'מ לשלום בין ישראל למצרים.

שנה מאוחר יותר ,סאדאת הפתיע, כשהצהיר כי על מנת להשיג שלום, הוא מוכן אף להגיע לביקור בישראל. ראש הממשלה דאז מנחם בגין קיבל את הצעתו, והזמין את סאדאת לביקור רשמי בישראל.

הביקור עצמו כמעט ולא התקיים. בערב ה-18 בנובמבר,יום לפני מועד ההגעה, איתר המודיעין הישראלי תנועת כוחות מצריים בגדה המזרחית של תעלת סואץ,  בהתייעצות שכונסה, המליץ יגאל ידין שלא לקחת סיכון ולגייס מילואים – צעד שהיה מוביל, מטבע הדברים, למתיחות רבה ולביטול הביקור – אך למזלנו בגין דחה את המלצתו,וכל השאר היסטוריה.

ב-19 בנובמבר 1977 נחת סאדאת בנמל תעופה בן-גוריון ובכך היה למנהיג הערבי הראשון שבא לביקור בישראל, ופתח תקופה חדשה בהיסטוריה של המזרח התיכון.

המו'מ שנערך בחסות נשיא ארה'ב ג'ימי קרטר היה ארוך ומייגע ונערך בעיקרו בקמפ דיוויד ,וב 26/3/79 נחתם הסכם קמפ דייויד המפורסם שהביא בהמשך לשלום השורר ביננו למצרים כבר 45 שנה..

ההסכם התקבל בזעם בעולם הערבי , וגם בתוך מצרים  הייתה התנגדות קשה מצד ארגונים מוסלמים מילטנטים. וכך 8 שנים לאחר מלחמת יום כיפור ,ב- 6 באוקטובר 1981, בעת שצפה במצעד השנתי שציין את הניצחון של מצרים במלחמת יום כיפור, נרצח סאדאת על ידי אנשי הג'יהאד המצרי ("הג'יהאד החדש") אשר השתתפו במצעד כשהם לובשים מדי צבא.סגנו חוסני מובארק הצליח להינצל ,והחליפו על כס הנשיאות.

חצי שנה מאוחר יותר ,ב־25 באפריל 1982 השלימה ישראל את נסיגתה מסיני, ובכך הושלם יישומו של הסכם השלום ההיסטורי. דווקא באותו יום בחר בגין לשלוח מכתב אישי, בשמו ובשם אשתו עליזה, לג'יהאן, אלמנתו של סאדאת.
"ליבנו, מאדאם, יוצא ביום זה אלייך ואל ילדייך ונכדייך", כתב בגין באותו מכתב, "אנואר סאדאת, זכרו לברכה, היה צריך להיות איתנו כדי לראות את התהילה של מאמציו להשכין שלום ולהשיג פיוס בין העמים הטובים של מצרים וישראל.
"כדי להוכיח שהזיכרון שלו לא מת, אלא יחיה לנצח בליבם של נשים וגברים בעלי רצון טוב, עלינו לעבוד למען המטרה הקדושה – 'לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים, שלום, סלאם, שלום בינינו העמים'. אנחנו מחבקים אותך, חברה יקרה שלנו. עליזה ומנחם בגין".

ואנשים אמיצים אלו  לוקחים  אותנו מוסיקלית אל ההרכב  הותיק " האחים והאחיות".

הלהקה הוקמה בשנת 1971 על ידי גידי קורן, אז סטודנט לרפואה. השם "האחים והאחיות" נהגה על ידי האמרגן איתן גפני, מתוך השפעה ישירה מהלהקה האמריקאית המצליחה האמהות והאבות (The Mamas & The Papas). תחילה נקראה הלהקה "סטודניק", אך היא לא זכתה להצלחה. לאחר תקופה בה לא זכה ההרכב להצלחה מיוחדת, הוחלפו כל חברי הלהקה פרט לשבי קציר, והלהקה החלה לייצר להיטים ראשונים (ביניהם "מעות קטנות"), אותם הפיק שלמה ארצי.

לאורך שנות פעילותה, שינתה הלהקה מספר פעמים את הרכבה. הרכב הלהקה המקורי כלל את שפירית אברך (שפי), שולי ארז (כיום בריסקין), שבי קציר, ופלטי יעקבי אליהם הצטרף איציק כהן. שנה לאחר מכן פורק ההרכב ולקציר צורפו מוני ארנון, סוזי מילר ונעמי רותם (בוגרת להקת פיקוד צפון).למרות שינויי ההרכב הרבים, הוקפד שמספר חברי הלהקה לא יעלה על ארבעה, שני בנים ("אחים") ושתי בנות ("אחיות"), דבר שהוביל לכינוי "להקת אבבא הישראלית".

השנים הרבות בהן פעלה הלהקה, שינוי ההרכבים הרב והעובדה כי פנו לילדים ולמבוגרים כאחד, כל אלה מקשים על ציון סגנון מוזיקלי אחד ללהקה. יחד עם זאת, לאחים ולאחיות צליל ייחודי אשר מתאפיין בעיקר בהרמוניות הקוליות. כל חברי הלהקה שרים ומנגנים, וההרכב המכיל שני קולות גבריים ושני קולות נשיים ויוצר קול יחסית ייחודי בזמר העברי.

הלהקה שרה שירים מפרי עיטם של מיטב היוצרים והכותבים כגון נתן יונתן ("אם זר קוצים כואב" ,"אניטה וחואן" ,"אם העולם ") ,זאב ז'בוטינסקי ("עיר שלום") ,גידי קורן (" שובי דובי" ,"זלמן", ") וכן משירי חברי הלהקה עצמם ,מוני ארנון -"תמונה שבורה" ,ועוד…

כיום פנו חברי הלהקה לקרירות עצמאיות בתחומים שונים ,סוזי ומוני עדיין שרים ומופעים.

ואיך הדברים מתחברים , השבוע אמר לי מישהו (בהקשר אחר ) שארבע ועוד ארבע הם שמונה . הוא הוסיף ואמר  ש ..8 שזה סימונו של האינסוף..

והיום זה ה-6 לאוקטובר יום פריצת מלחמת יום כיפור על פי תוכניתו של סאדאת…ארבע שנים לאחרייה נחת מטוסו של סאדאת בישראל ..וארבע שנים לאחר מכן ב 6/10/81 .., נרצח סאדאת וזיכרונו נאסף אל האינסוף לאחר 8 שנים…האויב המר שהפך לידיד  ,שכרת עימנו ברית שלום אמיצה ,נאסף אל הנצח…היום לפני 37 שנים.

ונתן יהונתן בשירו בכל מקום ,כתב על כך ש" בסוף הדרך, בסוף הדרך
יש תהום לאמיצים." ,ואכן לעיתים לאנשים אמיצים מחכה בסוף הדרך ..תהום..נקווה שבעזרת הפינה לא יהה זה תהום השיכחה..

את השיר הלחין גידי קורן וביצעו אותו "האחים והאחיות"..

שימו לב למילות השיר.

שבת נעימה לכולם ..ושלום עושים עם אויבים אז   אולי עוד יבוא שלום עלינו..

בכל מקום
יש תהום לאמיצים
וצל לעייפים
ומעין שקרירותו נגרת.

בסוף הדרך, בסוף הדרך
יש תהום לאמיצים.

בכל שחרית
יש טל לרועדים
ואור לאוהבים
ואבנים קרות ועשב פרא.

בכל ערבית
יש קץ לסוערים
ועץ לערירים
וסלע לשוכבים בסוף הדרך