איזה כייף חשבה לעצמה ,עם הישמע הצלצול הגואל,סוף סוף מגיע החופש.היא ארזה את ספרי הלימוד מעם השולחן ,ליקטה את כלי הכתיבה שהיו פזורים לאורכו של שולחן הלימוד ומסביבו ,הניחתם בתוך קלמר הבד שקנה לה אביה . משני עברי השולחן אצו רצו בני כיתתה אל עבר דלת הכניסה ,חיוך גדול נסוך על פניהם ..החופש הגיע..אל בית הספר נשוב רק בגמר החופשה הארוכה . אף היא חייכה לעצמה המחק הורוד ,והעפרון הצהוב נדחקו אל כיסו הקטן עם הרוכסן של הקלמר.
הי פסעה נמרצות אל עבר הדלת ששאבה את בני כיתתה כמו שואב אבק דמיוני…לאחר נסיעה קצרה באוטובוס ההסעה ירדה במורד המדרגות אל החצר ..רעש חזק נשמע מצידה הימני היא לא הספיקה להטות ראשה לעבר מקור הרעש בטרם חשך כל עולמה…
בוקר שבת סתווי מאיר את השמיים באור בגווני חצב וחלב ,רוח קרירה מנשבת , סוכות החג שנותרו דולקות ,עדיין מהבהבות בשלל צבעים מבעד לסכך ופינתנו יוצאת למסע קצר תחילה מזרחה ולאחריו מערבה.
בתחילה נמריא לכיוון הרפובליקה האסלאמית של פקיסטן .
פקיסטן היא מדינה בדרום-מרכז אסיה, הגובלת באיראן ממערב , אפגניסטן, הרפובליקה העממית של סין, והודו ממזרח , ובים הערבי מדרום. עם יותר מ-200 מיליון תושבים, פקיסטן היא המדינה השישית בעולם מבחינת גודל אוכלוסייתה, והמדינה המוסלמית השנייה בגודלה.
שם בעיר מינגורה שבמחוז סוואט נולדה ב12/7/97 נערה בשם מלאלה ( "מוכת יגון"- בפקיסטנית) ,ממש כמו בכתבי עגנון בו השם מעיד על העתיד ,שמה המלא היה מלאלה יוספזי ע'ש השבט אליו הישתייכה שחי לו בעמק הסוואט.
בגיל צעיר חשבה מלאלה להיות רופאה , אך בהמשך בהשפעת קורות חייה ואביה שהיה משורר ובעל רשת בתי ספר ,החליטה על פוליטיקה.
פקיסטן של אותם ימים סבלה מעול שלטון האימים של הטאליבן ,לוחמי דת אכזריים אשר כפו את שלטונם וחוקי הדת הנוקשים להחריד שלהם על האוכלוסיה המקומית . ( זכור וודאי לכולם ספרו של חאלד חוסני –"רודף העפיפונים") .
הטאליבן ראו בעין קשה את נושא החינוך המערבי , וכן את זכויות הנשים ( לשיטתם-אין דבר כזה ).
בתחילת 2009, בהיותה בת 11, התפרסמה יוספזאי בזכות בלוג שכתבה עבור רשת השידור BBC בו היא מתארת את חייה תחת שלטון הטאליבן, נסיונותיהם להשתלט על העמק ודעותיה אודות חינוך לנערות. בקיץ שלאחר מכן ערך הניו יורק טיימס סרטון תיעודי על חייה עת השתלט הטאליבן על האזור, השתלטות שהגיעה לשיאה בקרב השני של סוואט. יוספזאי החלה להיות מוכרת ונתנה ראיונות בטלוויזיה וכתבי עת. היא הייתה מועמדת לפרס השלום הבינלאומי לילדים וזכתה בפרס השלום הלאומי לנוער, שנקרא מאוחר יותר על שמה.
השבוע לפני חמש שנים ,ב–9 באוקטובר 2012 נורתה יוספזאי על ידי איש טאליבן חמוש עת חזרה לביתה באוטובוס מבית הספר כדור אחד פגע בראשה, בצווארה ובכתפה. במהלך הימים הראשונים לאחר הפגיעה היא הייתה מחוסרת הכרה ובמצב קשה. ב-15 באוקטובר הוטסה לבריטניה להמשך הטיפול. היא החלימה במהירות ושבה לפעילות.
ב-2013 זכתה באזרחות כבוד של קנדה, וב-2014 ,בגיל 17 -זכתה בפרס נובל לשלום בשיתוף עם קאילש סאטיארת'י. יוספזאי היא האדם הצעיר ביותר שזכה בפרס מעולם.
הדעות בקשר למלאלה יוספזאי בפקיסטן שיקפו את חילוקי הדעות במדינה. היו שראו בה גיבורה לאומית והיו כאלה שהתנגדו לפעילותה. התומכים כמובן ראו באור חיובי את השאיפה לשיוויון והפצת החינוך גם בקרב נשים ,והחלשת כוח הטאליבן , והמתנגדים טענו לפגיעה בשמה של פקיסטן בעולם וכן בצביעות המערב ששוכח את שאר הנפגעים הרבים במלחמה בפקיסטן.
וממלאלה אנו נעים מערבה במוסיקה אל דרום החוף המזרחי של ארה'ב אל פלורידה ,שם נולד ב20/10/1950 , נער מוכשר בשם תומס ארל פטי ,אשר הפך לימים לאחד מענקי הרוק האמריקאים האהובים ביותר.
לצד האיכויות הנפלאות שלו ככותב שירים, כמספר סיפורים בארבע דקות וכמנהיג להקה, פטי היה אחד הווקאליסטים הלא שגרתיים הכי טובים ברוק האמריקאי. הוא עשה שני דברים שזמר לא אמור לעשות: הוא שר בפה קפוץ והוא שר מהאף. ( מזכיר לכם מישהו בארץ ??…יעלה ויבוא )
הוא לא היה הראשון שעשה את זה. מייסד האסכולה של השירה המאנפפת בפה קפוץ הוא בוב דילן-מורו ורבו של פטי. יש בצורת השירה הזו מעין אמירה של : "אני בא להעביר לכם מסר בשיר ולא לעוט עליכם ולהיות אובר נחמד ". השירה בפה קפוץ שיקפה, כך נדמה, את הרצון שלו לשמור על מרחק מסוים, ולא להתנפל על המאזין, טום שם את השירים שידברו עבורו ,הוא לא נהג לצרוח ולצעוק בהופעות כי אם שר שירה רגועה ומאופקת, מעין רוק מאופק ,אם ניתן לכנות זאת כך.
ופטי עשה זאת במשך ארבעים שנה,עם להיטים כמו learning to fly , into the wide open ,free falling , your so bad ,love is a long road ועוד רבים וטובים, ולמלא איצטדיונים במשך כמעט ארבעים שנה עם סגנון שירה , שהוא ההיפך מהשירה מתפרצת המתבקשת ברוק איצטדיונים, זה דבר גדול באמת שמעטים אם בכלל יכלו או יוכלו לעשות.
את מרבית חייו המוסיקלים העביר ביחד עם להקתו הניצחית " הארטברייקרס " ( שוברי הלבבות) עימם ניגן ושר החל משנות ה-70 ועד שבוע שעבר.
ביום שני האחרון במלאת לו 67 השיב טום את נישמתו לבורא באותו שקט מאפיין עת נפטר מהתקף לב.
ואיך הכל קשור ?
אז השבוע ימלאו 5 שנים לנסיון ההתנקשות במלאלה יוספזי ע'י הטליבאן אשר ניסה לעצור ולהגביל את רצונה ללמוד ולהיפתח לידע ,ולמערב ולחופש לחיות כאדם שווה בין שאר בני האדם . וזה בחג הסוכות שלנו בו אנו מציינים באמצעות ישיבה בסוכה תחת כיפת השמים את ארעיות החיים ( הסוכה כבית ארעי ולא קבע ) מחד ,ואת החופש של יציאת מצרים מאידך…וטום פטי שניפטר השבוע בשירו : INTO THE WIDE OPEN ,שר על זה שכאשר נפתחות בפני אדם האפשריות ויש חופש ,אז רק השמיים הם הגבול גם למהפכן ללא כל רמז, ממש כמו בסיפור של מלאלה המהפכנית שברגע שניפתחה האפשרות שום דבר לא עצר אותה ,…מנערה מדוכאת בעיר שמרנית נידחת בפקיסטן…דרך כמעט מוות …ואז החלמה ..לוחמת זכויות.. ומובילה חברתית..ועד לפרס נובל לשלום….THE SKY IS THE LIMIT .
Eddie waited til he finished high school
He went to Hollywood, got a tattoo
He met a girl out there with a tattoo too
The future was wide open
They moved into a place they both could afford
He found a night club he could work at the door
She had a guitar and she taught him some chords
The sky was the limit
Into the great wide open
Under them skies of blue
Out in the great wide open
A rebel without a clue
The papers said Ed always played from the heart
He got an agent and a roadie named Bart
They made a record and it went in the chart
The sky was the limit
His leather jacket had chains that would jingle
They both met movie stars, partied and mingled
Their A&R man said, "I don't hear a single."
The future was wide open
נאחל לכולנו חג שמח פריצת גבולות והגעה הכי רחוק שנרצה…לתוך מרחב האפשרויות הפתוח…
במחשבה שניה 