שקט מעיק יושב על בתי היישוב .אם יוצאים לחצר,בצהרי היום, ניתן לשמוע את איוושת העצים הנעים חרש ברוח החמה. יונה מגרגרת על גג רעפים אדום ,חתול מצטנף לו בפינה מוצלת , וכלב משוטט עוצר לגרד את אחורי אוזנו.
על הכביש הראשי ממעטות מכוניות לנסוע ,ניתן לחוש את המועקה המכבידה עמוק עמוק מעבר לכיס החולצה. הרצון לצחוק, ולא להיות עצוב מלווה ברגשות אשמה ,המותר הוא הצחוק , או אם אסור ?..שהרי יום זיכרון הוא זה ,וכיצד אמורים אנו אם בכלל לצחוק ביום שכזה ? , האין בכך פגיעה בזכרם של אלו שאינם יכולים עוד לצחוק ? הפוגעים אנו בזיכרם ? , או שמא מורשתם אחרת היא ? . אולי ציוו הם אותנו :" חייכו , ציחקו ,חיו את החיים כל עוד ניתן,עשו את שאנו לא הספקנו "? ..אולי מביטים הם מלמעלה , ותמהים מדוע אין אנו החיים פה למטה חיים באמת ??…,אבל אז מקנן הספק שמא כועסים הם על אלו שלא זוכרים אותם לרגע ?..הייתכן שרצו שאהוביהם וכל החברות והחברים יוותרו עצובים ??…אין איש יודע ,כל אחד ותפיסותיו ,איש איש ואמונתו …
.והמועקה מעל , מכסה את הכל. אדי אויר חמים נישאים אל על שולחים תחושות של מטה לעולם של מעלה.
שבת אחרונה של סוף חודש אפריל נותרו כ-250 יום לסיומה של שנה זו , הקורונה פה מסביבנו משנה סדרי עולם .חיבוקים ומגע אנושי הפכו מדע בדיוני דווקא בימים בהם נידרשים הם יותר מכל. בימים שבין זיכרון השואה בשבוע שחלף ,לבין יום הזכרון לחללי צה'ל שיחול השבוע ומייד לאחריו ..יום העצמאות.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, המכונה לעיתים בקיצור גם "יום הזיכרון", הוא יום אבל לאומי במדינת ישראל להנצחת זכרם של חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה לאורך כל שנות היישוב החדש בארץ ישראל. מועד זה חל בתאריך ד' באייר, יום לפני יום העצמאות, באופן שנועד על פי ההשקפה הפופולרית להזכיר את מחיר הקמת המדינה ושמירת קיומה.
החל משנת 1951 שימש יום זה להנצחת זכרם של חללי מערכות ישראל.
ובשנת 1963 נקבע ייעודו זה ב"חוק יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות וצה"ל".
באותה שנה חוקקה הכנסת החמישית את "חוק יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות וצבא-הגנה לישראל", והוסדרו בו מנהגיו ומועדו. הסיבה הנפוצה שנחקקה בתודעה הלאומית בקביעת תאריך יום הזיכרון לפני יום העצמאות היא לתזכורת גבורת הנופלים שנתנו את נפשם למען הארץ. נקבע הדבר על ידי הכנסת בחוק, שבתחילתו נאמר:
"ד' באייר הוא יום זיכרון גבורה ללוחמי צבא-הגנה לישראל שנתנו נפשם על הבטחת קיומה של מדינת ישראל וללוחמי מערכות ישראל שנפלו למען תקומת ישראל, להתייחדות עם זכרם ולהעלאת מעשי גבורתם".
בשנת 1998 החליטה ממשלת ישראל להוסיף ליום הזיכרון את הנצחת חללי פעולות האיבה.
קשה למצוא ישראלי שלא מדקלם כבר בעל פה את המונולוגים הידועים בדבר החיבור ההיסטורי החשוב בין יום הזיכרון ליום העצמאות את המעבר הסמלי מדמעות לשמחה, את העוצמה של הטקס הרשמי בהר הרצל המתחיל בדקת דומייה ובקריאת יזכור ומסתיים בזיקוקי דינור.
הפרופסור אסא כשר (מחבר הקוד האתי הצהל'י )כותב במאמרו-"בין יום זיכרון לעצמאות" , כי למדינת ישראל ארבע סמלים : הדגל , ההמנון , מנורת שבעת הקנים…ויום הזכרון הצמוד ליום העצמאות..הצימוד במועדים כאחד מסמליה של מדינת ישראל ,נתפש בעיניו כסממן האולטימטיבי של מדינת ישראל..הוא מוסיף כי יוכל לדמיין דגל קצת שונה..הימנון קצת שונה ..מנורה קצת אחרת..אך לא שינוי בצימוד הכל כך קשה של הימים הללו.
אך הקונצנזוס אינו שלם ,והדעות על כך אינן אחידות , יש הסוברים כי צימוד זה איננו נכון , והסימליות שבעניין לא מחוייבת מציאות. האם המסר של "סיבה ותוצאה" שמשתמע מהחיבור הלא-טבעי, שבלעדי השכול לא יכולנו ליהנות מהחגיגה הוא לא מיושן? האם החשיבות של זיכרון הנופלים בצמוד לחגיגות העצמאות היא עליונה?
הרב יואב אנדי (בוגר תואר הראשון בפילוסופיה יהודית ותואר שני ביישוב סכסוכים. גר בקיבוץ חנתון ומנהל את המכינה ביישוב ) טוען אחרת .
לתפיסתו הסמליות לא תאבד כהוא זה מעוצמתה אם תהיה יממה אשר תפריד בין הימים, אלא תאפשר לנו כחברה לראות לא רק את הסמל אלא גם את האדם הניצב מאחוריו ומאפשר לו להתקיים…יתרה מכך , מה שכן נאבד זה את החזרות ליום העצמאות שמתקיימות בתוך יום הזיכרון, את המרכולים והסופרמרקטים (בעיצומו של יום הזיכרון) שמלאים באנשים המגיעים לקנות אוכל ושתיה למסיבת העל האש המסורתית.
החפיפה הנוצרת בין הימים יוצרת אבסורד בה באותם בקרים בהם פוקדות המשפחות את הקברים והטקסים לכבוד יום הזיכרון הם אותם בקרים בהם הבמות נבנות לקראת חגיגות בכל רחבי הארץ ואנשים מתכננים את הלוגיסטיקה, עושים חזרות לחגיגות העצמאות אליהם ייצאו בערב – כלומר הפוקוס של הזיכרון באותו יום מתמסמס פעמים רבות…ולא לזה נתכוונו הוגי הרעיון.
הנושא עלה בשנים האחרונות ע'י גופים שונים וכן ע'י קבוצה של משפחות שכולות שביקשו להקדים את יום הזיכרון ביממה אחת במטרה להעניק, לדבריהם, את הכבוד הראוי לזיכרון הנופלים ולאפשר לבני המשפחות השכולות לקחת חלק בשמחת יום העצמאות באופן מלא ושלם.
מאחורי היוזמה שהחלה ב-2010 עמדו בזמנו עו"ד יוסף תמיר ושמואל תמיר-שורקי, בנו ונכדו של שר המשפטים לשעבר, שמואל תמיר. אחיו של יוסף (ודודו של שמואל), דוד תמיר ז"ל, נהרג בשנת 1971 בפעילות מבצעית בסיני במהלך שירותו הצבאי כטייס בחיל האוויר.
העצומה אותה יזמו השניים הופצה באמצעות רשת האינטרנט ופורומים של משפחות שכולות וזכתה לתמיכה של כמה אלפים. הישג משמעותי שכבר רשמו השניים הוא אישור הסוגייה לדיון מחודש במועצה להנצחת החייל שהיא הגוף הסטטוטורי האחראי על העברת ההמלצה לשינוי החוק בממשלה.
אז אולי השבוע בחסות הקורונה נישאר בבתים ונחווה את צמידותם של הימים כמעט ללא כל סממן טקסי ,אך בהחלט יתכן כי בעתיד נחווה אירועים אילו כשני ימים נפרדים.
ואיזכור צמידות הימים לוקח אותנו במוסיקה אל שירו של עוזי חיטמן ז'ל "מי ידע שכך יהיה".
ואצטט מתוך כתבה שנערכה עימו באוקטובר 2003 במלאת 30 שנה למלחמת יום כיפור , בו הוא מספר על כתיבת השיר :
"השתחררתי ביולי, חודשים ספורים לפני המלחמה, והשיר נכתב כפועל יוצא לשחרור. המילים היו שונות במקור, כתבתי: 'נכון זה נגמר, נכון זה עבר, לא היה לי כוח להמשיך, זה היה יותר מדי'. היתה לי תקופה מרתקת בצבא, אבל הרגשתי שמיציתי. להבדיל מאנשי להקות אחרות, שני שליש מהשירות הצבאי הייתי ביחידות קרביות. גם סוף השיר שונה מהמקור בו כתבתי: 'מי ידע שכך יהיה, שבכמה לילות ללא אמא, תלך לימים אחרים ותראה שדבר לא זז קדימה'. רציתי לומר ששלוש שנים אחרי הגיוס אני חוזר לנקודת ההתחלה.
"כך בועז הקליט את השיר, אבל כשפרצה המלחמה ברדיו לא ששו לשדר אותו מתוך טענה שהוא גורם לדמורליזציה בקרב החיילים. הייתי ברפידים בעיצומה של המלחמה, ושלמה צח, שהפיק את השיר, צלצל וביקש שאשנה את המילים למשהו יותר אופטימי, כי לא מוכנים לשדר אותו ברדיו. משיר שעשה חשבון נפש לשירות הצבאי שלי, זה הפך לשיר של כמיהה לשלום. השיר הוא לא תוצר של המלחמה, אבל עם זאת אני חושב שיש משהו שקושר בין כל השירים שנולדו במלחמה ההיא ושקיים גם בו. חטפנו סטירת לחי מצלצלת שהכריחה אותנו לעשות חשבון נפש. כשאדם עושה חשבון נפש הוא יותר מאופק, פחות רמבו כל יכול. יש בשירים יותר הצטמצמות, הקטנה, מינימליסטיות ופחות אקסטרווגנטיות, פחות החצנה.
"קשה לי מאד לשכוח את המלחמה ההיא, זו היתה מהפיכה בהלך המחשבה שלי. פתאום הבנתי שאנחנו לא לעולם חוסן, שצריך לקבל את דברי ההנהגה לפעמים בערבון מוגבל ושאני צריך ללכת עם צו הלב שלי, שלרוב צודק."
עוזי מוסיף ואומר בראיון :""מה שמדהים אותי בשיר הזה ומלמד לא מעט עלינו, הישראלים, הוא הכמיהה של חייל שמשתחרר מהצבא בגיל 21. ועלינו אומרים שאנו עם של שוחרי מלחמה? אני לא חושב שיש בעולם עם שכותב מסה שכזו של שירי כמיהה לשלום".
המציאות הישראלית מזמנת לנו בשבוע אחד ,הוריקן של רגשות ,מחשבות ומיני תהיות על השילוב המאוד יחודי של שואה ,תקומה ,שכול ועצמאות..מעין רכבת הרים ריגשית העולה ויורדת ואנו עליה מניפים ידיים אל על או מכסים את הפנים הדומעות…מעלה ומטה, מעלה ומטה עד שובנו לשיגרה.
והצימוד ליום העצמאות שנראה כל כך מנוגד להגיון ולרגש מזכיר לנו אולי ניגוד נוסף. הניגוד אשר אנו חיים בתוכו..בו מיטב הנוער בגיל ההכי יפה בחייו ,עוטה מדים והולך לשרת את מדינתו ולעיתים לא שב הבייתה ,כאשר ביקום מקביל וקצת יותר הגיוני הם יוצאים לחיים , לומדים ,יכירו או תכירנה את אהבת חייהם , וביחד יקימו משפחה…
וכמו גם הניגוד בסיפור מאחורי השיר שהופך ברגע אחד משיר שמח של סיכום שירות , לשיר עצוב על מלחמה עם תקווה לשלום , כי גם אנחנו ברגע אחד מבכים את ההולכים ולאחריו שמחים על הקיים ועל שנבנה ..ומקווים לשלום..כי הרי מי ידע שכך יהיה ?.
שבוע קל עצוב ושמח לכולם…יום יבוא ונפגוש את היונה עם עלה הזית .
זה לא חלום
עוד יבוא היום
יום לו חיכינו
אלפיים שנה
המלחמה האחרונה.
עוזבים את הבית
עוזבים את החברים
לובשים מדי זית
והולכים לימים אחרים.
מי ידע שכך יהיה
שבכמה לילות ללא אמא
תהפוך מנער ותהיה
לבחור מסתער קדימה
….
….
ימים ללא בית
ימים ללא חברים
במקום דשא רק שייט
גבעות עמקים והרים.
מי ידע שכך יהיה
שבכמה לילות ללא אמא
תקבל עליך תואר שכזה
שתצעק: "אחרי וקדימה!".
נחזור אל הבית
נחזור אל החברים
נפשוט מדי זית
ונחזור לימים כלפנים.
מי יתן וכך יהיה
שבכמה לילות ללא בית
נלך לימים אחרים ונראה
יונה עם עלה של זית
במחשבה שניה 