ישראל של פעם…דמותך הולכת ומתרחקת כאן אני אל מול ביתך

אלו היו ימי קייץ חמים ומהבילים , את סופם כבר יכולנו לחוש בכניסתו המוקדמת של הערב לחיינו ,ימים בהם לא הראנו כל סימן של דאגה או טרדה.

ימי החופש הגדול עברו עלינו בנעימים. קמים היינו מדי בוקר ,וחושבים מה לעשות . לשחק ,לראות "איים אבודים" עם טוני מארק ודיויד ,אנה וסו יאנג….. או לעבוד במושב במטעים או בגינון .

שלושת השבועות הראשונים של החופש עברו עלינו בקייטנות . בשעה שמונה התיצבנו כולנו ,ונערכנו לצעידה לכיוון יער בורמה ,שם היה מאהל הקייטנה שבנינו יחד עם המדצ'ים. ההליכה לשם חלפה דרך שדה המלפפונים ששתלו ארבע ראשי כרוב ( שזה כבר סיפור בפני עצמו ) . לא פעם תלשנו מלפפון ירוק ועסיסי ונגסנו בו את שארית הדרך למאהל . היו לנו גם ימי ים , בהם נסענו באוטובוס מהמושב אל הים הגדול ,עם כובע של קש וחולצה ממש…..את בגד הים לבשנו כבר ביום שלפני..ואת מצב הגלים הקפדנו לבדוק כל בוקר ע'י האזנה לרחשים העולים מקונכיה גדולה שהייתה מונחת בכל סלון ממוצע במושב.

זכורה לי ביותר הציפייה למשאית בצבעי כחול ירוק של תנובה ,שבישרה על בואו של השוקו…הלחמניות כבר הגיעו הרבה לפני , עם עלות השחר במשאית המקרטעת של לחם אנג'ל.

את אחר הצהרים בילינו במשחקי תופסת ,מחבואים ,או תיפסוני לאחר העבודה בלול . סנדלים מאובקות , שרידי זבל עופות בסוליה, ביצים שנשברו לעיתים על הבגדים ,ריח התערובת שנצמד לשערות האף..הכל בכייף.

היו אלו ימים נפלאים חסרי דאגות ( פרט למצב הים …זה מהקונכיה ) , השמש הכתה בנו ללא רחם וצלתה את מוחנו וול דאן ,אך אותנו זה לא הטריד…אבל גולת הכותרת של ימי הקייץ היו ימי שלישי וחמישי בשעה ארבע אחרי הצהריים…שם נפגשנו כדרך קבע עם מוני , דליק , בראבא , ששון גבאי , גידי ,מתי סרי ,ודובל'ה……מה אני אגיד לכם ?…זהו…זה היה זהו זה.

פיקיוויקי – מאגר תמונות שיתופי לשימוש חופשי – עבודת תלמידים בלול ...

שבת שלישית של חודש אוגוסט , ימי קייץ מהבילים מסמלים את סופו הקרב של החופש הגדול , ובקרוב נראה חצבים על אם הדרך. השנה בניגוד לשנים קודמות , היה החופש חוויה מכוננת להורים והן לילדים בעטיה של הקורונה ( אשם יקום דמה ) , ורבים מאיתנו מייחלים לימים שקטים ורגועים יותר, ופינתנו נוסעת אל העבר ההווה…המתערבבים להם בתוכנית הטלוויזיה ..זהו זה.

התוכנית החלה את דרכה ,כשהיינו בכיתה ד', ב-2 ביולי 1978 כמגזין נוער בטלוויזיה החינוכית הישראלית. יוזמת ועורכת הסדרה הייתה רישה טירמן. המנחים הראשונים היו מוני מושונוב, שלמה בראבא ודליק ווליניץ. הייתה זו תוכנית מגזין ואוסף של קטעי משחק שקישרו בין פינות שונות. את התסריטים הראשונים כתבו אפרים סידון, ב. מיכאל וקובי ניב. בתחילת שנות השמונים הפכה לתוכנית נושא שבה כל פרק סבב סביב נושא מסוים עם קו עלילתי מנחה. התוכנית, שארכה כשעה לערך, שודרה בשנים הראשונות בשידור חי בימי ראשון, שלישי וחמישי בשעה ארבע אחר הצהריים, והשידור החוזר היה למחרת בשעה אחת ושלושים בצהריים. לאחר מכן עברה לפעמיים בשבוע בלבד בחופש הגדול, ובמהלך שנת הלימודים לפעם בשבוע בלבד, בימי חמישי.

קובץ:זהו זה המנחים - גוב מושונוב בר-אבא ווליניץ.jpg – ויקיפדיה

בתוכנית היו שלל נושאים , מוסיקה בהנחיית יואב קוטנר האגדי , קולנוע ותיאטרון , חידות בלשיות , ידיעת הארץ , עברית ועוד שלל מיני תופינים לבני הנוער…שזיכו את הפותרים נכונה על החידות בחולצה ותקליט ( כן..זה לפני הדיסק) …בתנאי שצילצלו ל -414155…וענו נכונה.

את הצד המוזיקלי של התוכנית סיפקה במשך שנים רבות להקת ברוש , הגיטריסט שמוליק בודגוב, נגן הבס יוסי מנחם, המתופף איקי לוי, והכנר טוני בראוור.(שהחלה את דרכה כלהקת הליווי של הזמר אריאל זילבר).

את שיר הפתיחה המפורסם שרץ עד ימינו אלה, של התוכנית כתב אהוד מנור ללחן של בני נגרי. הביצוע היה של יהודה תמיר (..הגבוה עם הבלורית מ"חלב ודבש"), חני בודגוב (מ"סקסטה"), עירית בולקא, ואיציק בן מלך.

השחקנים הקבועים מספרים שלכל פרק הייתה עלילה מוגדרת ותסריט, אך הם הורשו לאלתר במקום בהתאם לסיטואציה, מה שאפשר להם להביע את נטיותיהם האמנותיות ולהעשיר את התוכנית בקטעים שהם סטנד-אפ בחלקם, כמו גם, מצד שני, רגעים של בלק-אאוט שבהם נאלצו לסמוך על בן-זוגם לקטע שיציל אותם ממבוכה בשידור חי.

החל מקיץ 1988, במלאת עשור ל"זהו זה!", החלו מצולמים פרקי התוכנית בנוכחות קהל, ומאז השידור החי מלווה בפרצי צחוק, וגם במחיאות כפיים בסוף כל תוכנית, ובהמשך הזמן גם בסוף כל קטע.

File:זהו זה מלחמת המפרץ - גליקמן מוני וגידי עיראקים במלחמה.jpg ...

בתחילת שנות התשעים , בתקופת מלחמת המפרץ התוכנית חזרה לפורמט של קטעים קצרים שסבבו סביב הווי המלחמה – החדרים האטומים, מסיכות האב"כ, השמועות השונות ואי-הסדר הישראלי הטיפוסי, כמו אזעקות-השווא ("שווא! שווא! סליחה חולון. סליחה רחובות"). במהלך התוכניות הללו קמו ועלו מספר דמויות כמו "שלושת הזקנים" (מושונוב, גוב וקושניר) ושלוש נשותיהם הפולניות, החיילים העיראקים, האישה שהסתובבה עם בעלה ארווין, היקה ה"עצבן", ובכל מקום אליו נכנסה הצהירה "אני עם ארווין פה", הטבח (דובלה), שמכין "טחינה ללא טחינה; דיאטטי!", בובי (מושונוב) ודובי (קושניר). אך הדמות הבולטת ביותר היא דמותו של הבבא בובה, אותו עוזר של הבבא של ריקודי העם, שזכה לפיתוח דמותו על ידי מושונוב (בשילוב קושניר כמנחה תוכנית אירוח) וניבא, את התפתחות המלחמה, באמצעות הגימטריה.

File:זהו זה מלחמת המפרץ-ברל, שמרל והשלישי.jpg - Wikimedia Commons

תוכניות מלחמת המפרץ ניסו לשקף את האווירה הישראלית במהלך המלחמה – משפחתיות כפויה, חוסר ודאות, ופנייה לגורמים אזוטריים כמו מקובלים. דוגמה לכך, היא למשל קטע בו ניתח הבבא בובה את המילה "עריק", מילה טעונה בחברה הישראלית באותו פרק זמן, בה השתמש ראש עיריית תל אביב דאז שלמה להט כדי לבוז לאותם אנשים שעזבו את העיר מפחד הטילים העיראקיים. מושונוב, בתפקיד הבבא בובה, פתח והסביר שהוא יקח את המילה הלא-יפה ויעשה ממנה מילה יפה ("ערק, שזה מה ששתה, ראש-העיר, כשהוא דיבר, את המילה, 'עריק'").

לרגל יום סיום המלחמה, שבמקרה "נפל" בדיוק, על חג הפורים, הפיקו אנשי "זהו זה!" תוכנית סיום-עונה חגיגית ומיוחדת, בה חגגו, יחדיו, כל הדמויות כולן – שלושת הזקנים, שלוש נשותיהם הפולניות, הבאבא בובה, השבשב ירקון נגב ( עם השקע …החמקמק).. ועוד.

זהו זה

בסוף שנת 1993 השתנתה מפת הערוצים בישראל עם תחילת השידורים המסחריים של ערוץ 2. הטלוויזיה החינוכית חיפשה דרך לשלב את תוכנית הדגל שלה בערוץ החדש וליהנות מהכנסות הפרסומות. תחילה הועברה "זהו-זה!" לשידור במסגרת השעות שקיבלה הטלוויזיה החינוכית בערוץ 2, בימי שישי בשעה 17:30 ובשידור חוזר בהמשך השבוע…הפורמט החדש ניסה צורות שונות אולם לאחר חמש שנים שלא צלחו הורדה התוכנית ב1998.

חלפו 22 שנה ואז הגיע הקורונה…

במרץ 2020 פורסם כי תאגיד השידור הישראלי פתח במגעים להפקת עונה חדשה של "זהו זה!" עקב התפרצות נגיף הקורונה, ובין השאר נעשתה פנייה לכוכבי התוכנית: שלמה בראבא, מוני מושונוב, אבי קושניר, דב גליקמן וגידי גוב. התוכנית שובצה לשידור בעונה החדשה החל מיום חמישי, 26 במרץ, ב-21:30 בערוץ כאן 11.

בפרק ראשון הופיעו כל חברי הצוות שביצעו מספר מערכונים עם הדמויות הוותיקות (באבא בובה, יאצק ושלושת הזקנים) ודמויות חדשות.

לאחר מכן צולמו ושודרו עוד מספר פרקים בהשתתפות דמויות מהעבר כגון הפולניות ומערכונים הקשורים למגפת הקורונה. לעונה זו צולמו 14 פרקים. בפרק האחרון של העונה הראשונה הם ביצעו יחד עם שלמה גרוניך, בפינה המוזיקלית, ביצוע מחודש ומותאם למצב לשיר "צריך להזיע". הרעיון של ביצוע משותף של כל חברי זהו זה לשיר היה מוצלח להפליא ומרגש וכך בעונת 2020 מסתיים כל פרק בביצוע לשיר …וכל ביצוע ..פנינה.

בעקבות הצלחת העונה הראשונה, יצאה עונה נוספת החל מ-23 ביולי.

וזהו זה לוקחים אותנו במוסיקה אל הזמרת־יוצרת, פזמונאית, מלחינה, מוזיקאית, מעבדת מוזיקלית ומורה לפיתוח קול ישראלית. כלת פרס אקו"ם (2008) ופרס מפעל חיים של אקו"ם (2016)….הלא היא אביבה עוזרי.

אהובה עוזרי- קדימה בגאווה

אהובה עוזרי נולדה וגדלה בשכונת כרם התימנים שבתל אביב. אביה יחיא עלה לארץ ישראל מתימן, ואימה חנה, גם היא ממוצא יהודי־תימני, עלתה מאתיופיה. עוזרי הייתה בת הזקונים, ולה שמונה אחים ועוד שניים מאשתו הראשונה של אביה. שמה המקורי היה אביבה, אך הכינוי אהובה, שנתן לה האב, דבק בה , ובשם זה הוא מוכרת.

אהובה הייתה מגיל צעיר מאוד חרוצה ,כבר כילדה קטנה הייתה עוזרי פועלת כמקוננת בטקסי אזכרה לנפטרי השכונה.

בשנת 1968 למדה ממוזיקאי יהודי־הודי שהיה המתופף של ראווי שנקר לנגן בבולבול טרנג- כלי פריטה הודי, והייתה מהמעטים בישראל שידעו לנגן בו.

בשנת 1975 יצא לאור אלבומה הראשון, "היכן החייל", שכלל שירים העוסקים באהבה ובקינה ושירים בעל גוון מסורתי, אך זכה לעיקר תשומת הלב בזכות שיר הנושא שלו, שנכתב בהשראת שכנתה בכרם התימנים, שקוננה על שכנהּ החייל, עדי, שנעדר במלחמת יום כיפור. האלבום הצליח מאוד מבחינה מסחרית , ועוזרי זכתה לשם בקרב אוהדי הזמר המזרחי והפכה לסמל .

כל משואה מלמיליאן - ידיעות אחרונות

ביוני שנת 76 בית'ר ירושלים עם אורי מלמילאן ,יוסי מזרחי ויצחק ג'אנו ,דני נוימן, ויקטור לוי ..זוכים לראשונה בגביע המדינה במשחק היסטורי מול מכבי תל אביב..ואהובה עוזרי חיברה את השיר "ירושלים של בית"ר". השיר היה חדשני יחסית, כי שולבה בו הקלטה של דקות מתוך שידור משחק גמר הגביע.

עקב התחושה שההתעסקות בשירי שכול ועצב מביאה עליה רוחות רעות, פרשה עוזרי מהופעות בשנת 1982 למשך כ־17 שנה, אך המשיכה להקליט כמה אלבומים. בתקופה זו שבה לעבודת נעוריה כטבחית במסעדת "גמליאל" בכרם התימנים, ובין השאר גם לימדה מוזיקה ופיתוח קול. אחד מתלמידיה היה הזמר זוהר ארגוב.

בספטמבר 1999 הוציאה עוזרי את האלבום "צלצולי פעמונים" , שנחשב לאלבומה המצליח ביותר. שיר הנושא של האלבום זכה בהמשך לעשרות גרסאות כיסוי (בהן של יואב יצחק, של איה כורם ושל "התבלינים" בגרסת רוק), ופרט לו בלטו גם השירים "קום ולך", "גן הוורדים", "אור הגנוז" ו"אמי אמי".

בחודש אוקטובר 2000 אובחן אצל עוזרי סרטן במיתרי הקול, והיא עברה ניתוח לכריתתם ב־15 באוקטובר אותה שנה. מאז היא כמעט לא יכלה לשיר וקולה הפך צרוד וחלש מאוד, אך היא המשיכה ליצור והעמיקה בנגינה על הבולבול טרנג ובשיתופי פעולה עם אומנים.

היא אמרה לי שיש בה כעס עלינו הגברים

בשנת 2016 הלחינה עוזרי את הפסקול לסרט ״ישמח חתני״ , והוציאה את הסינגל "בי נשבעתי", שהיה שירה האחרון.

מחלת הסרטן שבה ותקפה את עוזרי ב־2014. באותה שנה הוסר גידול סרטני מגרונה. היא נפטרה ב־13 בדצמבר 2016 במרכז הרפואי שיבא תל השומר בעקבות סיבוכים של המחלה, והובאה למנוחות באותו יום בבית העלמין קריית שאול. לפני כשנתיים בשנת 2018 החליטה עיריית יבנה לקרוא רחוב על שמה.

אז למה זהו זה ולמה אהובה עוזרי ?

אז בימים אלו , בהם הקורונה משבשת את חיינו ,יחד עם שאר העולם ,המעט שנותר בלמצוא נחמה ועדנה הוא ההתרפקות על נוסטלגיה וימים עברו . והתוכנית זהו זה שמציינת השנה 42 !!!!! שנים של שידור ( עם הפסקות)…עדיין חיה ובועטת.ומותחת קו של זכרונות מימי הקייץ של שנת 78 ומלווה את חיינו מימי הילדות , דרך שנותינו בצבא ,חתונות…ילדים…גיוס ילדינו..ועדיין רלוונטית ,מצחיקה ומעודנת…והשבוע בסיום הפרק השבועי של התוכנית הם שרו שיר מחווה ליוצרת הנהדרת אהובה עוזרי ז'ל…והביצוע הרטיט כל נים בנשמתו של מי שאוהב מוסיקה…

שיהיה אחלה שבוע ושבת נהדרת לכולם…

תמיד ממליץ על אוזניות וכן גם הפעם…עיצמו עיניים והאזינו לביצוע הנהדר

צלצולי פעמונים
בתוך ליבי מהדהדים
על אם הדרך בי פוגש
ליבי הומה ומתרגש
עודני כאן למענך

דמותך הולכת ומתרחקת
כאן אני אל מול ביתך

עיני זלגו דמעות של אושר
חיי היו ימים של בוסר

היינו יחד זוג תמימים
קצת שובבים, מעט שונים
חיוך, גומה, בוער בי אש
מלטף קצת, מתבייש
הולך הדם, הזמן חולף

Look, a new day has begun…..(ב .ס -1981 מתוך CATS)

חצות , אין כל צליל חולף במדרכה .היא נהגה לקרוא לירח בלשון נקבה .."האם הירח איבדה את זיכרונה ? " שאלה את עצמה . לאורו של פנס הרחוב , בהתה בעלי שלכת בצבעי אדום וחום אשר דבקו לעקב נעלה , והרוח השיאה אויר קר בשדרה.

זכרונות עלו בראשה ,כאשר פסעה בינות לעצי השדרה . היא נזכרה בימים ההם , החיים היו יפים אז. והזכרונות שכמו החיו את אותם ימים מחדש , העלו שימחה בליבה. "הכל נראה כעת חיובי יותר" המשיכה להרהר . האור שהפיצו פנסי הרחוב יצר עיגולים בהירים לאורך הרחוב ,שכמו הבריחו את החושך והמועקה .

בעוד זמן קצר יכבו האורות ,השמש תזרח ותאיר יום חדש ..וזכרונות אמש יתפוגגו בהמולת היום.

תוצאת תמונה עבור פנסי רחוב בלילה

שבת נוספת במחוזותינו . היום הוא היום ה־80 בשנה (81 בשנה מעוברת) . עד לסיום השנה, נשארו עוד 285 ימים. ובנוסף הוא מהווה יום שוויון בשני חצאי כדור הארץ בין הלילה והיום. בחוץ הכל רטוב מגשמים ,האדמה בוצית עד כדי כך שתיכף נראה בופאלו והיפופוטם ,אז בואו נדבר דווקא על יובש…רק רגע..מתקנים אותי באוזניה…"תקופת היובש".

תקופת היובש (באנגלית: Prohibition) הייתה תקופה בין השנים 1920 ועד 1933, בה נאסר בכל רחבי ארצות הברית על מכירה, ייצור, יבוא והעברה של משקאות חריפים מסיבות של בריאות ומוסר הציבור. את הנהגתו של האיסור הובילו תנועות של תומכי חוק היובש, בעיקר פרוטסטנטים כפריים וסוציאליסטים פרוגרסיבים במפלגה הדמוקרטית ובמפלגה הרפובליקנית והתיאום של הנהגתו בוצע על ידי "הליגה נגד הבארים" (Anti-Saloon League). חוק היובש הונהג על פי התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית. חוק היובש הלאומי (National Prohibition Act, או כפי שהיה קרוי Volstead Act, על שמו של אנדרו וולסטד, שהוביל את חקיקתו), הגדיר את הכללים לאכיפתו של היובש והגדיר את סוגי המשקאות החריפים שנכללו באיסור. לדוגמה, שימושים דתיים ביין הותרו. כמו כן החזקה ושימוש פרטי במשקאות חריפים לא הוגדרו כשימוש בלתי חוקי , אך עם זאת, באזורים רבים, החוקים המקומיים היו קשוחים יותר, כשכמה מן המדינות אסרו איסור מוחלט על החזקת משקאות חריפים.

תוצאת תמונה עבור תקופת היובש

חוק היובש הופעל ב-17 בינואר 1920 כאשר התיקון ה-18 נכנס לתוקף. על כוח משטרה מיוחד של 1520 סוכנים פדרליים הוטלה המשימה לאכוף את החוק.

אף על פי שחוק היובש היה שנוי מאוד במחלוקת, הוא זכה לתמיכה בקרב קבוצות שונות. הפרוגרסיביים האמינו שהחוק ישנה את החברה לטובה, כמו שהאמינו נשים, דרומיים, כפריים ואפרו-אמריקאים. עד מהרה היו תומכי החוק בטוחים בעצמם שהוא לא יבוטל. אחד מיוצריו של התיקון, סנטור מוריס שפרד התבדח על כך ש"הסיכוי לביטולו של התיקון ה-18 שקול לסיכוי שציפור קוליברי תטוס למאדים כשאנדרטת וושינגטון קשורה לזנבה".

תוצאת תמונה עבור תקופת היובש

תיקון החוקה שעבר ב-1920 לא קבע שאסור לשתות אלכוהול, אלא דיבר על ייצור, הפצה ומכירה. כך שבתכלס יכולתם לשתות, אבל כנראה שהמשטרה הייתה מוצאת איך להעניש אתכם.

בחוק האמריקאי היו המון פרצות שהאזרחים נהנו לנצל. למשל, היין שהיה מצוי בכנסיות נחשב לחוקי והיה מותר לאנשים לשתות אלכוהול שהיה להם בבית עוד מלפני התיקון. אבל הפרצה הביזארית ביותר היא ללא ספק העובדה שבתי מרקחת לפתע החלו למכור "וויסקי רפואי" תחת מרשם מרופא.

תוצאת תמונה עבור תקופת היובש

נקודה מעניינת היא איך גישה או עמדה…יכולים לשנות היסטוריה ..לאחור..תומכי חוק היובש (שהיו גם נוצרים אדוקים) היו להוטים נורא להעלים המשקאות האלכוהוליים מהעולם, עד שהם שכרו היסטוריונים לשכתב את התנ"ך מחדש. החוקרים התבקשו להסיר כל אזכור לאלכוהול מהספר. זה לא בדיוק צלח…סיפורי לוט , אחשוורוש , וסיפורי המלכים נותרו בתנ'ך..

הביטוי "מים גנובים ימתקו "אינו זר גם באמריקה ….ספיק איזי היו ברים שהתחבאו בעיר ניו יורק ושאר ארצות הברית בתוך מספרות, מכבסות ובתי קפה. הברים האלו אפשרו לתושבים לשתות וויסקי, קוקטיילים ובירות בשקט. עד היום ברחבי ארצות הברית יש מקומות שעדיין פועלים וגם באירופה ובישראל מחקים את התופעה (למרות שאין ממי להסתתר, סתם כי זה מגניב).

השבוע אמר פרופ' יובל נח הררי לגבי מגיפת הקורונה ,כי "כאשר עושים צעדים למניעת אסון ,חשוב שיתוף פעולה גלובלי בכדי להצליח"..זה היה נכון גם בנושא חוק היובש …

למרות שתיקון החוק עבר בכל ארצות הברית, מספר מדינות פשוט בחרו להתעלם ממנו ולא לאכוף אותו. מרילנד הייתה הראשונה שהעדיפה את החיים שלה מהולים בוויסקי וסודה, מדינות אחרות הצטרפו אליה בהמשך….ובנוסף..

חוק היובש לא היה בתוקף בתחומי שכנותיה של ארצות הברית. מזקקות ומבשלות בקנדה, במקסיקו ובקריביים פרחו כאשר מוצריהם נרכשו על ידי תיירים אמריקאים או הוברחו באופן בלתי חוקי לתחומי ארצות הברית. נהר דטרויט, שמהווה חלק מהגבול בין ארצות הברית לקנדה, היה ידוע כנהר קשה לשליטה ודרכו הוברחו משקאות, בעיקר רום שיוצר בוינדזור. כאשר התלוננה ממשלת ארצות הברית באוזני הבריטים שקיימת חתירה תחת החוק האמריקאי בסיועם של פקידי ממשלה בנסאו, איי בהאמה, סירב משרד המושבות הבריטי להתערב. וינסטון צ'רצ'יל האמין שחוק היובש היה "עלבון לכל ההיסטוריה האנושית".

במהלך תקופת שנות העשרים הסוערות, נעשתה שיקגו לגן עדן למפרים של חוק היובש. רבים מהגנגסטרים הידועים לשמצה של שיקגו, כולל אל קפונה ויריבו, באגסי מורן, הרוויחו מיליוני דולרים ממכירת משקאות חריפים. עד לסוף העשור שלט אל קפונה על 10,000 מאותן מסבאות שנקראו ספיקאיזי בשיקגו , ועל עסקי האלכוהול במרחב שבין קנדה לבין פלורידה. מספר רב של סוגי פשעים, כולל גניבה ורצח, היו קשורים באופן ישיר לפעילות הפרת חוק היובש בשיקגו ובמקומות אחרים.

תוצאת תמונה עבור תקופת היובש כנופיות

 

אל קפונה וחבריו בטיילת  של אטלנטיק סיטי  

נוצר מצב מעניין ..חוק היובש שטען שהפחתת אלכוהול תצמצם פשיעה כי יהיו פחות שיכורים…יצר תוהו ובוהו ורמות אלימות ,רצח והונאה עצומות ברחבי ארה'ב . במקום לצמצם את ממדי הפשע, חוק היובש הפך כמה ערים לשדות קרב בין כנופיות יריבות שעסקו בהברחת משקאות. במחקר שנערך על יותר מ-30 ערים ראשיות בארצות הברית במהלך השנים 1920–1921, התברר כי כמות מעשי הפשע גדלה ב-24%. בנוסף, מעשי גניבה ופריצות גדלו ב-9%, מעשי רצח ב-12.7%, כמות התקיפות עלתה ב-13%, צריכת סמים עלתה ב-44.6% והוצאות המשטרה עלו ב-11.4%. כל אלה היו בעיקר תוצאה של מה שנקרא "אלימות של השוק השחור" והסחת הדעת מפשעים שלא קשורים לחוק היובש…והעיר שושן צהלה ושמחה.

ניתן לאמר "שיצא שיכרו בהפסדו"..סיכום משנת 1924 ציין שאף על פי שהממשלה הוציאה כמאה מיליון דולר על פיקוח על היובש, באותו זמן יובאו לארצות הברית משקאות חריפים במאתיים מיליון דולר. כן נקבע שאלפי אנשים מתו משתיית משקאות חריפים מזויפים..

ואם זה לא מספיק לתומכי החוק ,אז גם בקרב הציבור נוצרה התחושה שהחוק טוב רק למעמד הגבוה. עם חלוף הזמן החלו רבים מאזרחי ארצות הברית לראות בחוק היובש חוק היוצר הפרדה בין מעמדות, לראייתם הרשויות הממונות על יישומו העדיפו באופן בלתי הוגן את האליטות החברתיות. התחושה הייתה שהחוק פועל בצורה הטובה ביותר רק כאשר הוא מיושם בקרב שכבת האוכלוסייה שאליה הוא יועד מלכתחילה, העניים בני מעמד העובדים. ההיסטוריונית ליזבט כהן כתבה: "משפחה עשירה יכלה למלא מרתף שלם במשקאות חריפים ולהסתדר, אך אם ברשות משפחה ענייה היה בקבוק אחד, הדבר הוביל רק לצרות"…סופו של החוק נראה היה באופק.

קשים הם חייו של חוק בלתי אהוד..באוקטובר 1930, שבועיים בלבד לפני בחירות אמצע הכהונה של הקונגרס, חשף מבריח המשקאות ג'ורג' קסידי ("האיש עם המגבעת הירוקה") את העובדה שבמשך עשר שנים הוא מכר משקאות חריפים לחברים בקונגרס. קסידי היה אחד ממבריחי המשקאות היחידים שחשפו את סיפורם בפומבי. הוא פרסם חמישה מאמרים בעמוד הראשון של הוושינגטון פוסט. הוא העריך שכ-80% מחברי בית הנבחרים והסנטורים שותים, אף על פי שהם היו אלה שהצביעו בעד חוק היובש. לפרסום זה הייתה השפעה חזקה על בחירות אמצע הכהונה. הרוב בקונגרס עבר מרוב רפובליקני "יבש" לרוב דמוקרטי "רטוב", שהבין שחוק היובש בלתי אהוד בציבור וקרא לביטולו.

ב-5 בדצמבר 1933, עם אשרורו של התיקון ה-21 לחוקת ארצות הברית, בוטל התיקון ה-18.

ומה מאז ??

לא ברור אם חוק היובש הקטין את צריכת האלכוהול לנפש. על פי חלק מההיסטוריונים צריכת המשקאות החריפים בארצות הברית לא חזרה לרמה שלפני כניסת החוק עד לשנות השישים. לעומתם היסטוריונים אחרים גורסים שצריכת האלכוהול הגיע לרמה שלפני תחילת תקופת היובש כבר שנים מעטות לאחר סיומה ושמאז היא המשיכה לעלות. שיעור שחמת הכבד, שבאופן רגיל הוא תוצאה של אלכוהוליזם, ירד לשני שלישים במהלך תקופת היובש. בעשורים שלאחר תקופת היובש, הסירו האמריקאים כל סטיגמה שהייתה עשויה להיות כנגד צריכת משקאות חריפים. על פי סקר של מכון גאלופ שנערך כמעט כל שנה מאז 1939, כשני שלישים מהאמריקאים מעל גיל 18, צורכים כיום אלכוהול.

תוצאת תמונה עבור צריכת אלכוהול בארה'ב

ונגיעה קלה בתקופת היובש לוקחת אותנו במוסיקה אל זמרת שכבר הופיעה בפינתנו בעבר…הלא היא ברברה סטרייסנד…אז נציין רק כמה עובדות מעניינות על ברברה (כאילו נהיינו חברים)

מתוך אתר "מותקה" , רק כמה עובדות רקע והרבה כבוד :

תוצאת תמונה עבור ברברה סטרייסנד

ברברה(24 באפריל 1942 (גיל 77 שנים)),היא זמרת, תסריטאית, סופרת, שחקנית, פזמונאית, במאית ומפיקה !!!!!

ברברה מחזיקה בתארים שמספיקים לארבעה אנשים לפחות. מי שהתחילה בשנות ה-60 קריירה מצליחה במוזיקה ולאחר מספר שנים פרצה גם למסך הגדול עם סרטים בכיכובה ("מצחיקונית", "הלו דולי!") שהפכו לסיפור הצלחה, מכרה עד היום מעל 145 מיליון אלבומים ברחבי העולם. האמנית היהודייה-אמריקאית היא אחת הבודדות בתעשייה שזכתה בכל חמשת הפרסים היוקרתיים בעולם הבידור האמריקאי: האוסקר, הגראמי, גלובוס הזהב, האמי ופרס טוני.

את דרכה המקצועית החלה סטרייסנד כשהייתה נערה, כזמרת במועדוני לילה – אבל לא סתם מועדונים: היא חלמה להיות שחקנית והופיעה באופן קבוע בסאונות לגברים בלבד, מקום בילוי למי שמחפשים פרטנר ליחסי מין (לרוב גברים עם גברים). היא עשתה את זה אגב למרות ההסתייגות של אמה, שלא רצתה שבתה תכנס לתעשיית הבידור בטענה שהיא לא מספיק יפה ( סטרייסנד, שסירבה כל השנים לעבור ניתוח אף והפכה את האף היחודי שלה לסימן היכר). באותן הופעות בסאונות השיגה סטרייסנד את קהל המעריצים הקבוע הראשון שלה, שאחריו הגיע המחזמר הראשון שלה בברודווי.

יש מי שמגדלים בבית כלב, יש מי שמגלים חתול, וברברה סטרייסנד מגדלת … ורד שקרוי על שמה. במספר ראיונות עמה אמרה שכשהוא פורח הוא משנה את צבעו, מה שמתאים לאופייה כי גם לה יש צדדים רבים באישיות.

סטרייסנד ידועה בפעילותה בחיים הציבוריים והפוליטיים. היא לא מסתירה את השקפותיה ועמדותיה הליברליות ואת תמיכתה במפלגה הדמוקרטית בארה"ב, כמו גם את תמיכתה בישראל ובצה"ל. ב-2018 היא הוציאה שיר , "אל תשקר לי", שכוון לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ. "איך זה שאתה מנצח אם כולנו מפסידים/ אתה משנה את העובדות כדי להצדיק/ שפתייך זזות אבל המילים שלך הן מכשול" ..כך היא שרה.

תוצאת תמונה עבור ברברה סטרייסנד

אז למה חוק היובש ולמה ברברה דווקא השבוע?

מחר ה22/3 ימלאו 87 שנים (1933) לחתימתו של פרנקלין רוזוולט על החוק הבירה...שהתיר מכירת אלכוהול בארה'ב …ובכך חתם את תקופת היובש , וצימצם את רמות הפשע של השוק השחור.

ומאידך אצלנו בארצנו הקטנה ,הגשמים מרטיבים את הכל , אך הקורונה ..לא הבירה אלה הנגיף מטילה על הארץ כולה חוק יובש כפוי ..כל אחד בביתו , מיעוט תנועה ברחובות . גני המשחקים שוממים ,הקניונים ונתב'ג נראים כמו בכיפור..יובש אמיתי והשדרות הריקות בלילה נראות ממש כמו בשירה של סטרייסנד . שבשירה המדהים MEMORIES מתגעגת לימים אחרים ממש כמו כל אחד מאיתנו.

..לחדי העין שבינכם ..הפתיח הוא מעין המחזה למילות השיר.

שבת נעימה לכולם ,בריאות איתנה ..והיי מחר מגיע יום חדש ובהיר ממש כמו בשיר . נקווה שבקרוב נוכל לשבת על בקבוק בירה קרה של קורנה ולספר בדיחות..וכל השאר זכרונות…MEMORIES.

( ממליץ על אוזניות ושימו לב לעוצמה הקולית המדהימה בפזמון האחרון ).

Midnight, not a sound from the pavement.
Has the moon lost her memory? She is smiling alone.
In the lamp light the whithered leaves collect at my feet,
And the wind, begins to moan.

Memory, all alone in the moonlight.
I can dream of the old days, life was beautiful then.
I remember, the time I knew what happiness was.
Let the memory live again.

Every street lamp seems to beat, a fatalistic warning.
Someone mutters and a street lamp smutters, and soon it will be morning.
Daylight, I must wait for the sun rise,
I must think of a new life, and I mustn't give in.
When the dawn comes, tonight will be a memory too,
And a new day will begin.