מגשר הפיקוד רצדו אורות החוף כחוף ימה של תל אביב ,או אולי חיפה . בליל חורף גשום ואפל אין שוני גדול בין אורות המקום ממנו באנו ,ובין זה אליו אנחנו הולכים .לא רחוק מאיתנו דיווח אחד הצופים על סירת מכמורת שעסוקה באיסוף הרשת. במשקפות ארוכות טווח מגשר הספינה , ניתן היה להבחין באורות כלי הרכב הנעים על כביש החוף . שלטי הניאון בכחול וירוק בכניסת בית המלון ריצדו באור עליז . בתי המגורים היבהבו עצמם לדעת…ליל חורף רגיל כמו בכל עיר חוף.
מהגשר מועברות פקודות חרישיות ברשת הפנימית ,בסיפון על קו המים עונים כי קיבלו ומודים על איחולי "ההצלחה" . עוטים מסכות בד כהות על פנים צבועות בשחור , מסמנים עם האגודל ,ויורדים בזריזות אל הסירות הקטנות והמהירות שישאו אותם אל החוף. אנשים ,חברים, אנשי צלילים ,אזרחים שניתן לפגוש בתור לקופאית בסופר. באחת נעשים מרוכזים ,חדורי מטרה ,ושקטים להפליא, אולי זה החשש ,אולי זה המתח ,אולי זו המחשבה על אפשרות לתקלה, אולי כל התשובות נכונות. אורות כלי השייט אפלים וניתן לשמוע את המיית הגלים המתנפצים אל הדופן הכהה של הספינה ,בזמן ששובל הסירות הקטנות נמוג ומתרחק אל חשכת הלייל...
כמה שעות מאוחר יותר יטפסו חזרה לספינה ,עייפים . יש ויהיו מרוצים ,ויש גם עצובים ושקטים. בחדשות הבוקר של יום המחרת בערוצים הזרים יספרו על כך שאמש…..ועל יודעי דבר שסבורים ש…ומקורות זרים מוסרים ש…..אבל בסוף הכל חוזר אל המצולות זולת הקצף הלבן…
שבת שניה של חודש אוגוסט ,החום מצליף בנו את קרניו . ולאחר שספרנו 49 יום מפסח לשבועות ,ועוד 49 יום משבועות להיום ,הגענו לערב תשעה באב שיחול הערב ( אגב בעוד 49 יום…זה כיפור)..ובלהט החום המהביל פינתנו ממריאה לברזיל ,ליתר דיוק ל באהיה (בפורטוגזית: Bahia, מבוטא בָּאִייָה, המשמעות המילולית: מפרץ) מדינה בצפון-מזרח ברזיל. מבחינה תרבותית, מתייחס המושג "באהיה" בעיקר לסלבדור בירת באהיה ולסביבתה, שבהם האוכלוסייה מושפעת מהתרבות האפריקאית.
ולמה דווקא לשם , כי שם נולד מושא פינתנו ומי שנחשב לסופר הברזילאי הידוע ביותר ,עטור פרסים הלא הוא ז'ורז' אמאדו דה פאריה.
אמאדו נולד בחווה במחוז אִיטַבּוֹנָה, עיר בדרום באהיה. אביו ז'ואו אמאדו דה פאריה, היה בעל מטעי קקאו, ואמו אולליה ליאל. כשהיה בן שנה עברו הוריו לעיר אִילִיֶאוּס ושם בילה את ילדותו. את חינוכו העל־יסודי רכש בסלבדור בירת באהיה, ובתקופה זו החל לכתוב בעיתונים והשתתף בחוגי ספרות בעיר.
בשנת 1931 עבר להתגורר בריו דה ז'ניירו, ושנה אחר כך החל ללמוד משפטים בבית הספר הלאומי למשפטים שבאוניברסיטת ריו דה ז'ניירו, וסיים ב-1935. באותה שנה (1931) יצא לאור גם ספרו הראשון O país do carnaval ("ארץ הקרנבל").שנתיים לאחר מכן הוא מתחתן עם מתילדה גרסיה רוסה ולזוג נולדת בת, לילה. באותה שנה יצא לאור ספרו השני Cacau ("קקאו").
בשל הייותו חבר במפלגה הקומוניסטית ,נאלץ לצאת לגלות בארגנטינה ואורוגוואי וכאשר חזר ב-1944 התגרש מרעייתו מתילדה.
ב-1945 נבחר לבית הנבחרים כחבר במפלגה הקומוניסטית הברזיליאית , ובמסגרת זו ניסח את החוק המבטיח את חופש הפולחן, התקף בברזיל עד ימינו אלה. באותה שנה נישא לזליה גטי.
אולם ידידנו האידאליסט אינו רווה נחת . בשנת 1947, השנה בה נולד בנו ז'ואו ז'ורז', מוצאת המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק וחבריה נרדפים ונאסרים. משפחת אמאדו יצאה שוב לגלות בצרפת, ושם התגוררו עד שהממשל הצרפתי הורה להם לעזוב. בני הזוג עברו להתגורר בצ'כוסלובקיה מ-1950 ועד 1952 ושם נולדה בתם פאלומה.
כשחזרו לברזיל ב-1955 חדל אמאדו לעסוק בפעילות פוליטית. מאז ואילך התרכז בכתיבה בלבד. ב-1961 קיבל מושב באקדמיה הברזילאית לספרות. כתיבתו הביאה לו שפע של כיבודים ותוארי דוקטור לשם כבוד (ביניהם גם מישראל) ואף מועמדות לפרס נובל לספרות. ספריו עובדו למחזות, לסרטים ולסדרות טלוויזיה, ואף היו נושא במצעדי קרנבל בכל רחבי ברזיל.
ספרים רבים כתב זורז' אמאדו : זיעה (1934) , ים המוות (1936) , ארץ החמס (1943) , גבריאלה ציפורן וקינמון ( 1958) ,דונה פלור ושני בעליה ( 1966) שהפך לסרט , גלימה מדים וכותונת לילה (1979- )…ועוד רבים וטובים.
ספרו המצליח ביותר( וגם האהוב עליו ביותר לפי דבריו) היה "ים המוות" ספר שנכתב בזמן שיא ,הספר הינו רומן המתרחש על רקע חיי הספנים והדייגים בסלבדור (בָּאִייָה בפי תושביה) הבירה של מדינת באהיה שבברזיל.
אמאדו כתב את הספר לאחר שהשתחרר ממאסר בן חודשיים עקב פעילותו הפוליטית במסגרת המפלגה הקומוניסטית, כשהוא חסר פרוטה. לכן נענה בחיוב להצעה שקיבל ממו"ל לכתוב רומן בתמורה לשכר סופרים לא מבוטל. הוא החל לכתוב את הספר "ים המוות" ברובע גמבואה דה סימה הצופה על הים בסלבדור והשלים אותו תוך חמישה עשר יום (או יותר נכון 15 לילות) ביוני 1936 בריו דה ז'ניירו.
הספר זכה להצלחה, וההוצאה הראשונה של הרומן זכתה ב-1936 בפרס Graça Aranha. הספר הצליח גם מחוץ לברזיל ותורגם לשש עשרה שפות. הספר תורגם לעברית לראשונה בידי מנשה לוין ויצא לאור בהוצאת הקיבוץ הארצי (1951). הספר תורגם שוב בידי אראלה לרר, הוצאת זמורה ביתן (2003).
כתיבתו היפה ( ותרגומה הנהדר של אראלה לרר) באים לידי ביטוי בקטע הפתיחה.:
"…אני רוצה לספר כאן את הסיפורים המתהלכים ברציפי הנמל של באייה. הימאים הקשישים שמטליאים מפרשים, בעלי הסַוֵוירוּ – ספינות המפרשים – השחורים, בעלי הקעקועים והפרחחים, כולם מכירים את הסיפורים ואת השירים האלה. אני שמעתי אותם בלילות של ירח מלא, ברציף השוק, בירידים, במעגנים הקטנים סביב מפרץ הנמל, ולצדן של האוניות השוודיות הענקיות בגשרים של אִילייֶאוּס. " (פסקת הפתיחה של הספר "ים המוות" ,עפ'י תרגום מפורטוגזית של אראלה לרר).
עלילת הרומן מתרחשת בשנות ה-30 של המאה ה-20 בעיר הנמל סלבדור (שמזכירה במעט את חיפה ). העיר הבנויה על צלע הר נחלקת בין העיר העילית בה גרים מרבית התושבים והעיר התחתית (בה מתרחש הסיפור), שם מתגוררות משפחות הספנים והדייגים שפרנסתם על הים. באייה היא גם מרכז הפולחן הפגני האפרו-אמריקני, הקנדומבלה, ודתם של גיבורי הסיפור היא שילוב מענין בין הדת הקתולית והקנדומבלה.
אמאדו פורש את עולמם הקשה של הגברים שגורלם נחרץ מראש למות בים. גורל שהם מקבלים בהשלמה גמורה ,משום שהם מאמינים כי ביום שימותו תבוא האלה יֶמאנְזָ'ה, אדונית הימים האוספת אליה את הטובים ביותר, על מנת להוליכם לארצות איוקה הרחוקות. מנגד מתאר אמאדו בפני הקורא את הגורל הנגזר על נשות הימאים – לחכות בחשש לשוב יקיריהן מהים. כשמגיע הבלתי נמנע ובן הזוג אינו חוזר, הן נאלצות לחפש עבודה בבתי־החרושת או למכור את גופן אם הן עדיין צעירות. את העוני שהוא מנת חלקם, משכיחים הגברים בשתיית קשאסה ( משקה אלכוהולי המיוצר מקנה סוכר על ידי תהליך של התססה וזיקוק. מקורו במשקה שנהגו העבדים האפריקאים, שהובאו לברזיל, להכין מקנה הסוכר) בבר המקומי "מגדלור הכוכבים".
בספרו זה מעלה אמאדו נק' חשובה , כשם ששבעים לא מבינים רעבים , ועשירים יתקשו להבין עניים . כך גם גם חייהם של אנשי ים ,אשר גם אם ייטיבו לספרם , יתקשו אנשי יבשה להבינם. זה מסוג הדברים מציין אמאדו שמי שלא חווה יתקשה להבין. וכך הוא מתאר זאת :" נדיר מאוד שאיש יבשה יבין ללבו של איש ים. גם אם הוא אוהב מאוד את הסיפורים ואת השירים האלה ,…עדיין כך אין הוא מצוי בכל סודותיו של הים. שכן הים מסתורי הוא כל כך , שאפילו ימאים ותיקים לא ירדו לחקרו".
(למתעניינים .. , ניתן להשיג את הספר בסטימצקי ,צומת ספרים ,החנות של איתמר ,או אפילו ביד 2 ב-20 שח).
ב-1987 הקים ז'ורז את קרן "בית ז'ורז' אמאדו" בסלבדור, באהיה, שבה שיכן את ספרייתו ופתח אותה לחוקרים. מטרת הקרן היא גם לפתח פעילויות תרבות בבאהיה.
ז'ורז' אמאדו נפטר בסלבדור ב-6 באוגוסט 2001. גופתו נשרפה, ואפרו נקבר בגן ביתו בסלבדור ב-10 באוגוסט(יום הולדתו).
וזה לוקח אותנו במוסיקה אל שירם של יאיר לפיד ורמי קליינשטין " שיר אהובת הספן".
האגדה מספרת (עפ'י האתר מימה) ,כי רמי קלינשטיין הלחין את השיר בראשו כשהלך על שפת הים. משם הוא המשיך לביתו של יאיר לפיד חברו , שכתב את המילים ללחן של רמי, כאשר שניהם עושים זאת על בקבוק עראק (ככתוב בשיר "יש ניחוח עראק"..).
מילות השיר מבוססות על השראה שקיבל לפיד מספרו של ידידנו אמאדו " ים המוות" ,"נר אחד ברוח שאינו כבה
דולק בחלון שתאר ג'ורג' אמאדו"…
עוד מציין אתר מימה , כי כשיאיר קיבל את הלחן הוא חשב שהצלילים האותנטיים הם צלילים דרום-אמריקאיים, כשלמעשה היו יווניים, וככה יצא השיר לרדיו. כעבור זמן התקשר ליאיר רוני סומק ואמר שהשיר יפה מאוד אך הוא מוזר, כי הלחן יווני אך המילים מזכירות ניחוח דרום אמריקאי. יאיר הודה לו וצלצל לרמי קליינשטיין ואמר 'צריך לתקן את השיר', תחזיר אותו'. רמי השיב 'אי אפשר!' , שאל יאיר 'למה אי אפשר', ענה רמי 'כי הוא מקום ראשון במצעד' :)…בהמשך במצעד השנתי של 86 הגיע למקום השמיני….אמת או אגדה ?…רק הים יודע.
את השיר ביצעה כמובן ריטה ,אשתו לשעבר של רמי.
אז איך הדברים מתכנסים ? היום הוא יום הולדתו(107 לו היה חי ) של ג'ורג' אמאדו ( 10.8.1912) וגם יום קבורתו..אגב זו גם שנת טביעתה של הטיטאניק ( סתם ..רק אומר ) , היום של אמאדו הסופר שהרבה לתאר את חיי הימאים ,בלילות הסוערים . וממש בשבוע הבא מציין חיל הים פרידה מהספינה האחרונה בה שירתתי. הספינה מסיימת שירות של 40 שנה ,היא תרד למצולות ותוטבע באופן יזום ,לו רק יכלו קורות הפלדה לדבר את אשר ראתה … ,גם שיערו של אמאדו , היה סומר.
אז נוחי לך בשלום ספינת ימי הרחוקים (תרתי משמע) , נוחי בעמקי הים. מלילות של "פרולוג" , ו"דרך הנץ" ,מ"כחול וחום" , ו"צליחת הים" , ומ"תצוגת תכלית" מלילות סערה וגלים מתנפצים. נוחי לך מפנים צרובות מלח ים ,ומזכרונות טובים וגם אפלים ,מרגעים שמחים ועצובים המונחים בליבות אלו ששירתו בך,נוחי לך על החול הרך בעומקם של המים הכחולים שחורים לצד הדגים שיעלו מחר ברשת הדייגים ,ספרי להם סודותייך ,הם לא יספרו לאף אחד..נוחי לך בשקט לנצח…כמו שאמר לפיד …" הרוח שוב מוסרת
הודעה לים
רגע שותקת
רגע מספרת
הלילה מת הספן "…..הלילה תשקע הספינה.
שבת שקטה ונעימה לכולם , וצום קל וטעים הערב לצמים.
הרוח שוב מוסרת
הודעה לים
רגע עוברת
רגע נסגרת
בין שערי הנמל
יש ניחוח ערק
ורשתות קרועות
שיר אהובת הספן הנשכחת
שיר הנשים המחכות
הוא לא ידע
איך היא קנאה בספינות
הוא לא ידע
איך היא חכתה בלילות
רגע לא בטוח
מול מפרש רטוב
זעם הרוח
מכה את המים
את לב הנשים על החוף
נר אחד ברוח
שאינו כבה
דולק בחלון
שתאר ג'ורג' אמאדו
הים האכזר ההוזה
הוא לא ידע…
הרוח שוב מוסרת
הודעה לים
רגע שותקת
רגע מספרת
הלילה מת הספן
במחשבה שניה 