רעמים ברקים ומטחי גשם חזקים קידמו את פני כשהקצתי משנתי . מחלון חדר השינה ניתן היה לראות את השמים הקודרים , המשלחים בנו גשמי ברכה עזים ,שוטפים את רחובינו הצר ,גורפים איתם את עלי השלכת במורד היישוב אל נקודות הניקוז הנמוכות.
יצאתי בעקבות הזרם כבמסע אחורה בזמן ,המים שצפו דרכם מטה גאו ועלו על שפת המדרכה ונשטפו אל חיקו של נחל מאיר ..המראה הנפלא החזיר אותי באחת בדיוק כעשור לאחור אל שנת 2013…באותו הזמן אנו בטיול שורשים בקרלה שבהודו , רחובות צפופים בקוצ'ינים , מדרכות שידעו ימים טובים יותר ופתחי ניקוז בצידן , שספק אם ידעו מה יעודן.
ואנו פוסעים בשוק המקומי , דוכני האוכל מהבילים בריחות מיני מטוגנים שחלקם מוכרים לנו מהבית . חלקנו אהבו חטיף זה וחלקנו אחר , לאחד הייתה זו הבננה צ'יפס ולאחר היו אלו קציצות העדשים החריפות …אך היו גם שתרו אחר ה…אלווה…ממתק הודי העשוי מרכז מתוק המתבשל לאיטו …לאיטו…לאיטו..עד שנותר רכז כמעט בצקי הנמזג לתבנית מתקרר ונחתך לריבועים מתוקים שנוצרו כאילו בחסות חברה ליצור תרופות נגד סכרת..וכדי לשוות לממתק אופי ..הונח על כל ריבועי רכז סוכר..בוטן..אם כבר אז עד הסוף.
ולמה נזכרתי בממתק הזה דווקא עכשיו ??…..מייד נתחיל.
שבת שלישית של השנה החדשה , הגשם מכה בעוז ,כאילו מנסה לכפר על התנהגותו הקלוקלת ,שוטף וזורם ומפיח חיים ביער , בעצים ובפקעות שחיכו לו בצמא. שוטף את הארץ הדואבת מאירועי השבועיים האחרונים. ידידנו הפחות אהוב , האומיקרון כמו גם הגשם מגיע לכל פינה , עשרות אלפי מאומתים מדי יום , מתנקזים מדי ערב לכותרות החדשות , ומייחלים לחיסון העדר שבוא יבוא , ועם כל זאת נחכה לו בכל יום שיבוא , והשבוע פינתנו נוסעת מערבה אל העיר בוסטון …במדינת מסצ'וססט שבצפון מזרח ארה'ב שלאחר מלחמת העולם הראשונה….אל "אסון הדבשה של בוסטון".
ראשית מן הראוי שנבהיר מהיא דבשה ?.
דִּבְשָׁה (בלעז: מולאסה) היא סירופ סמיך כהה, הנוצר כתוצאה מבישול ממושך של מיץ קנה סוכר או סלק סוכר, המתבצע בעת זיקוק הסוכר הלבן. מוצרי סוכר מסוג סוכר חום ודמררה מקבלים את צבעם מן הדבשה, בהתאם לרמת הריכוז של החומר, וכעיקרון, הדבשה האמיתית עשויה מיץ קנה סוכר שמורתח לכדי סירופ.
הדבשה משמשת לעיתים כחומר מקשר בפורמולות מזון. הדבשה משמשת גם להכנת המשקה החריף רום, שנרקח לראשונה באיים הקאריביים. הרום נוצר מתסיסה של הדבשה וזיקוקה.
המדובר הוא במעט לפני תחילתה של "תקופת היובש " בארה'ב והשנה היא 1919. בוסטון של אותם הימים הייתה מרכז ייצור עצום של משקה הרום שהכניס לא מעט כסף לכיסהם של יצרני המשקה . וחוק היובש שאמור היה להכנס לתוקף ב-18 לינואר אותה שנה , איים לחסל את התעשייה המדוברת. וכמו בישראל כאשר מודיעים כי מחר יעלו מחירי הדלק ,ורבים אצים למלא מיכל בערב שלפני , כך היה בבוסטון יצרני הרום רצו להכין מלאי גדול של דבשה לייצור רום בטרם ייכנס החוק לתוקף.
בשבועיים שקדמו לינואר , במטרה לאגור כמה שיותר דבשה , הועברו מפורטו ריקו כמויות ענקיות של החומר מולסה (דבשה), עבור חברת "פיוריטי" שהייתה יצרנית של המשקה המבוקש. החומר אוחסן במיכל ענק בגובה של 15 מ' ונאגר בעבור ייצור מזורז.
נקטע לרגע את הסיפור עם הדבשה ,ונקפוץ לסצנה מהסרט ארמגדון ( יום הדין) . בסרט ישנה סצנה הבאה : רגע לפני שהמעבורת ממריאה לחלל , על כן השיגור , שואל אחד האסטרונאוטים את חברו , " האם הוא מרגיש בטוח ? " . וכך עונה לו החבר :" איך אני יכול להרגיש בטוח , כשאני יושב על מליון ליטר דלק , בתוך מעבורת שמורכבת מ-100 אלף חלקים שהורכבו ע'י קבלן שהגיש לנס'א את הצעת המחיר הזולה ביותר ?"…..
כך בדיוק היה הסיפור עם מיכל הדבשה . המיכל שנועד למקסם רווח ,נבנה מחומרים זולים ומעולם לא נבחן לגבי עמידותו בעומסים גבוהים . ועפ'י ספר החוקים של מרפי כל הדברים שצריכים לקרות..אכן יקרו …גם הרעים שבהם . ודבשה שידועה בתור נוזל צמיגי שנע לאט בפרט כשקר …דווקא באותו היום עלו הטמפ' במהירות ע'י גל חום מטמפ של מינוס 17 מע לחום של 4 מעלות דבר שהופך את הדבשה ליותר נוזלית ..וכך באותו הבוקר נשמע לפתע פיצוץ עז…
מכל דבשה בגובה 15 מ', שהכיל 9.5 מיליון ליטר של דבשה, התפוצץ. הפיצוץ היה חזק עד כדי כך שהקורות של מסילת ברזל מוגבהת סמוכה נקרעו ורכבת שעברה על גב מסילת הברזל, נפלה ממנה. מספר בניינים באזור קרסו, עקב הפיצוץ. הדבשה זרמה מהמכל ההרוס בגל בגובה שבין 2.5 ל-4.5 מטר ובמהירות של 56 קמ"ש.
21 אנשים נהרגו ו-150 נפצעו תחת גל הדבשה שמחץ וחנק רבים מהנפגעים עד מוות. עבודות הניקיון נמשכו שבועיים והשתתפו בהן מעל 300 איש, שקרצפו את הדבשה מאבני הרחוב, מהתיאטראות, מהעסקים, מהמכוניות ומן הבתים. נמל בוסטון בו נערכה "מסיבת התה " המפורסמת ( הופיעה בעבר בפינה ) , היה צבוע חום עד הקיץ. המזקקה שילמה מיליון דולר דמי נזיקין (מקביל לכמאה מיליון דולר כיום) באחת מן התביעות היצוגיות הראשונות במסצ'וסטס.
אולי הנחמה הקטנה בדיעבד הייתה ש"מעז יצא מתוק " . האסון הפך לחלק מהמורשת התרבותית של בוסטון, לא רק בגלל הנזק שנגרם, אלא גם בגלל הריח המתוק שמילא את השכונות הצפוניות במשך עשרות שנים לאחר האסון. על פי אחד הדיווחים העיתונאיים, "ריח המולסה נשאר במשך עשרות שנים והיה לחלק מהאווירה הייחודית של בוסטון."
אגב חוק היובש בוטל 14 שנים מאוחר יותר ..
ואסון הדבשה של בוסטון לוקח אותנו במעבר חד וכמעט לא קשור אל שירו של נתן אלתרמן "מסביב למדורה ".
השיר פורסם על ידי אלתרמן ב-7 במאי 1948 (כ"ח בניסן תש"ח, "כתמיד בניסן, הירח…"), במדורו הטור השביעי בעיתון דבר, לכבוד יום השנה השביעי להקמת הפלמ"ח. היה זה בעיצומה של מלחמת העצמאות וימים מעטים לפני הקמת מדינת ישראל ("על סיפו של הדרור…"), כאשר אנשי הפלמ"ח כבר הספיקו להילחם ולחרף את נפשם בכל חלקי הארץ.
זהו שיר הלל לפלמ"ח ששמו מבוסס על הספר "מסביב למדורה" אשר פורסם שנתיים קודם לכן, ב-1946, על ידי יצחק שדה, שהיה ממקימי הפלמ"ח ומפקדו הראשון. השיר מתאר את הווי אנשיו הצעירים ואת אורח חייהם הפשוט. הוא מעלה על נס את נשיאתם בנטל והקרבתם שנעשו בצנעה ובאלמוניות מחד, ומאידך את המיתוס הנוצר סביב אלו ("מה נוסיף ונאמר, מדברים פעוטים נוצרות אגדות…"). בשיר כלולים גם דברי ביקורת על הפלמ"ח ("זהו טיב הפלמ"ח, הוא איננו משאיר כל מלאכה לשלא משלנו" , אך מילותיו מסתיימות בהכרה ברורה בתרומת הפלמ"ח לתקומתה הקרובה של המדינה.
יאיר רוזנבלום הלחין את השיר מיוזמתו בשנת 1971. הוא נועד להיכלל בתוכניתה של להקת הנח"ל שהופקה באותה שנה, והסולן המיועד היה בחור צעיר בשם… גידי גוב. לא כך היה לבסוף וזאת עקב מחלוקת שפרצה בין חברי הלהקה סביב הפקת אותה תוכנית, שהביאה לפרישת רוזנבלום מהפקתה. בעקבות זאת העביר רוזנבלום את השיר אל צוות הווי חטיבת הצנחנים ושלישיית פיקוד המרכז עם הסולנית דורית ראובני, והוא הושר על ידם במשותף. כך נולד הביצוע הידוע ביותר של השיר. בעקבות הצלחתו אוחדו שני ההרכבים כדי ליצור את להקת פיקוד המרכז, וכללו את השיר בתוכניתם "שר מי ששר אחרון".
אז למה דווקא הנושאים האלו השבוע ??
אז היום מלאו בדיוק 103 שנים לאסון הדבשה של בוסטון .
והשיר של אלתרמן ורוזנבלום , לא קשור לנושא , אך קשור בהחלט לאירועי השבועיים האחרונים . בתוך עשרה ימים איבדנו 4 קצינים לוחמים בצה'ל . סא"ל ארז שחייני ורב-סרן חן פוגל נהרגו בהתרסקות המסוק בשבוע שעבר ושלשום נהרגו רס"ן איתמר אלחרר ורס'ן ואופק אהרון באסון הירי של סיירת אגוז.
וזה עורר את המחשבה על כך שבשעה שאנחנו מתכרבלים בשמיכה בלילות החורף הקרים , או יושבים מול המזגן בערבי קייץ לוהטים …יוצאים אותם "נערים לבלי שם " כפי שקרא להם אלתרמן , להגן ולשמור על המקום הזה שאנו חיים בו. עם כל המחלוקות המריבות שיש ביננו הם עדיין אפוד המגן הפיזי של החברה שלנו.
וגם בטיול שורשים שערכנו לפני עשור בקרלה הרחוקה שם פגשנו בממתק הסוכרי , היה ברור לנו שאולי נחמד לטייל ולחקור מקומות אחרים , אבל השורשים שלנו כנראה נעוצים עמוק עמוק בארץ הזו , הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. ועצוב שאירועים כדוגמאת אלו מעלים בנו את ההבנה , או אולי השאלה לגבי נכונות דרכינו.
שיהיה שבוע קל נעים וחמים לכולם , ושלא נדע עוד צער . בתקווה לפינות שמחות יותר.
אֲבָל כָּכָה יוּגַד נָא לֵאמֹר:
נְעָרִים, לֶהֱוֵי נָא יָדוּעַ –
בֵּין חַגָּיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַדּוֹר
אֵין יָפֶה מֵחַגְּכֶם הַצָּנוּעַ.
לְמוּלְכֶם הָאֻמָּה עַל סִפּוֹ שֶׁל הַדְּרוֹר
מִשְׁתַּחֲוָה, וּבוֹכָה – הֲבִינוּהָ.
במחשבה שניה 