חלפו להן 25 שנה…
רות קיבלתי ..יש אישור המראה ,רס'ן אבישי שלח מבטו אל מבעד לשמשה ,"הגשם לא חדל אך גובה בסיס העננים עלה וניתן כעת להיכנס" ,הרהר לעצמו . "וודא בבקשה שעדן ורונן קיבלו את האישור "ביקש רס'ן אבישי מטייס המשנה רס'ן ישראל חושני . הוא משך את המצערת וניתן היה לשמוע את צווחת זוג מנועי הג'נרל אלקטריק של ה CH-53 -יסעור פה אצלנו , בעודם מושכים את גוף המתכת הענק כלפי מעלה בפעם האחרונה.
(הרהורים אפשריים לקברניט מסוק בלילה חורפי של ה-4 לפברואר.)
שמש יפה של שבת ראשונה של חודש פברואר היא כל מה שהיה חסר בדיוק היום לפני 25 שנה בלילה חשוך וגשום של שנת 1997,פינתנו מורידה טמפ' , מחשיכה את האופק וחוזרת אל ליל ה-4 לפברואר שנת 1997 .
בלילה אפל וקר זה אירע אחד מהאסונות הצבאיים הגדולים שידעה ארצנו הקטנה ולמודת הסבל. שני מסוקים מדגם CH-53 שמכונה בישראל יסעור התנגשו האחד בשני והביאו ברגע אחד ,למותם של 73 חיילים וקצינים ,מחטיבות הנחל' גולני ושריון ,וכן אנשי תמיכה , וצוותי שני המסוקים.
הרקע לטיסה : לאחר שבשנת 1985 התבסס צה'ל בלבנון על על קו מוצבים שבין הגבול הבינלאומי לבין גבול רצועת הבטחון. אחת הבעיות המרכזיות הייתה התנועה המנהלתית , אל המוצבים ומהן לצרכי אספקה ותחלופה של הלוחמים . מאחר והדרכים היו קבועות וידועות הן היוו מטרה נוחה יחסית ללוחמי החיזבאלה שפגעו ללא הרף בשיירות שנעו בהם (זוכרים בוודאי את המארבים לרכבי הספארי והשיירות).
לפיכך החליט צה'ל לשנע לוחמים ואספקה אל המוצבים ומהם באמצעות מסוקי יסעור.
בליל ה-3 לפב' , נועדו שני המסוקים להטיס לוחמים אל מוצבי דלעת והבופור וכוח נוסף למוצב שרייפה , סהכ 65 לוחמים (בעקבות אסון הנ'ד שאירע שני עשורים לפני כן (11/1977) נקבע כי לא יטוסו יותר מ-33 לוחמים במסוק ). בעקבות מז'א סוער הוחלט לדחות את הטיסה, ולמחרת ב-4 לחודש אחר הצהריים כשעלה גובה בסיס העננים הוחלט לבצע את הטיסה .המסוקים יצאו מבסיס תל נוף אל בסיס מחניים שבצפון שם אספו את החיילים אשר עברו תדרוך לפני הטסה והמתינו לאישור המראה.
בשעה 1848 נתקבל האישור ושני המסוקים עלו לאויר . המסוק לבופור נשא 33 איש, והמסוק השני שיועד למוצב דלעת נשא 32 איש . דקה לאחר ההמראה ביקש קברניט המסוק רס"ן לוי מהבקר אישור לחצות את הגבול ללבנון , אישור החצייה התעכב כמה דקות, ובינתיים הנחה הבקר את המסוקים לטוס במעגל המתנה. בשעה 18:56 אישר הבקר למסוקים לחצות את הגבול ,הדיווח האחרון היה "אנחנו חוצים" . שלוש דקות לאחר מכן נעלמו המסוקים מן המכ"ם .
בדיעבד הובן במהירות כי המסוקים התנגשו האחד בשני . מהתנגשות התרסק האחד סמוך לבתי שאר ישוב ואילו השני בסמוך לקיבוץ דפנה, כל נוסעי המסוק קיפחו את חייהם .על פני הקרקע לא נפגעו אזרחים בגוף….אך רבים רבים בנפש…לנצח..
מצפה ה-73 במגדל העמק
וועדת חקירה שהוקמה מיד לאחר האסון בראשות מפקד חיל האויר לשעבר דויד עברי חקרה את התאונה מכל כיוון אפשרי.נערכו 37 ישיבות ,ביקורים בבסיסי המסוקים ,חקירות טכניות ואף טיסות שיחזור ועוד על מנת להבין את אשר אירע ,אולם הוועדה לא הצליחה להבין את שאירע בדיוק , אלה ברמת ההשערות. ( במסוקים לא הייתה קופסא שחורה ).
הוועדה קבעה כי:
..."על אף מאמציה, לא הצליחה להגיע למסקנות ברורות וחד משמעיות באשר לסיבות התאונה. האירועים בשניות האחרונות לקראת ההתנגשות יישארו תעלומה…לצערנו, האמת נלקחה עם קרבנות האסון לעולמם."
אתר ההנצחה לחללי אסון המסוקים נחנך בתחילת 2008, סמוך למקום שבו התרחש האסון, ליד בית העלמין של קיבוץ דפנה בגליל העליון. האנדרטה בנויה בצורת מסוק יסעור. בפתח האנדרטה מזרקת מים שקטה, ועליה שמות ההרוגים באסון. מסביבה דשא בצורת להבי המסוק עם 73 אבנים לזכר 73 הנספים. שביל מקשר בין האבנים לבין אבן נטויה (המתארות את גוף המסוק וכנף המסוק בהתאמה), שעליה כתובים פרטי האסון .
תאונה קשה זו הביאה להקמת ארגון ארבע אימהות ,ושלוש שנים מאוחר יותר…ב-24 למאי שנת 2000 ת יצא צה'ל מלבנון לאחר כמעט 16 שנה ו-654 הרוגים.
לאחר הנסיגה, שרר בגבול הצפון שקט יחסי, שהופר לעתים בהתקפות בודדות של ארגון חזבאללה לאורך הגבול – במיוחד באזור הר דב.
הרגיעה באה לסיומה באופן חד ב-12 ביולי 2006, עם חטיפת שני חיילי צה"ל אלדד רגב ואהוד גולדווסר בידי חזבאללה…בתגובה לאירוע זה, פתחה ישראל בלחימה בחזבאללה בתוך שטח דרום לבנון, שהתפתחה למלחמת לבנון השנייה….
שהיית צה'ל במלחמת לבנון הראשונה כמו שהיית הצבא האמריקאי בויאטנם ,הולידו המון בעיות דילמות וסוגיות שלא תמיד ברורות ערב היציאה למלחמה . ספרים רבים נכתבו על כך . בעניין לבנון נכתבו ספרים שניסו לנתח את הנכונות הפוליטית של המלחמה ,את נכונות מהלכי הקרב במהלכה ,הנכונות לשיתופי הפעולה המוזרים עם הכוחות המקומיים, ועוד סוגיות רבות ושונות ,אולם פינתנו ממליצה על שני ספרים אחרים שמביאים את נקודת המבט של החיילים הפשוטים בשטח בשני המוצבים אליהם היו המסוקים אמורים להעביר לוחמים.."אם יש גן עדן" ספרו של רון לשם ,שגם הפך לסרט עטור פרסים בשם "בופור" בבימויו של הבמאי יוסף סידר ( "הערת שוליים") . הסרט ובעיקר הספר מתאר את תקופת שהייתו של לוחם חי'ר במוצב הבופור , והספר השני הוא ספרו של לוחם ששירת במוצב דלעת בשם מתי פרידמן "דלעת –מוצב אחד בלבנון" ,זהו למעשה סיפור על חיילים בחזית של מלחמה כמעט נשכחת.(המהדורה באנגלית של דלעת נבחרה לרשימת 100 הספרים הטובים של השנה בעיתון "ניו יורק טיימס", ולאחד מ־10 הספרים הטובים של השנה באתר "אמאזון".).מומלצים ביותר…כי אחרי כל הגיגי הפולטיקאים והדיבורים הגבוהים של מנהיגים וגנרלים …בסוף בשטח נמצאים הלוחמים …ומאחור נותרות המשפחות עם הכאב והמטען הנפשי אותן ישאו לכל חייהם.
וזה מוליך אותנו במוסיקה אל שירו של דון מקלין " אמריקן פאי " .השיר ראה אור בסוף שנת 1971, טיפס מהר מאד לראש המצעדים ומכר מיליוני עותקים. העובדה שמדובר היה בשיר שאורכו 8:30 דקות !!!! , לא מנעה ממנו להגיע לשם ואף לא הרתיעה את תחנות הרדיו, שהפכו אותו ללהיט. כשנשאל דון מקלין לגבי משמעותו של השיר "American Pie" הוא השיב שהשיר מספר על שינוי מהותי שהתחולל בחברה האמריקנית דאז – משהו בחוויה האמריקנית שהיה ונעלם. "American Pie" היה שיר נוסטלגי לאמריקה של שנות ה- 50, אמריקה התמימה, הפשוטה, השמרנית; אמריקה של פאי תפוחים מסורתי ושברולט. אמריקה של אלביס פרסלי ושל רוקנ'רול, אמריקה גאה שבוטחת במנהיגיה, אמריקה שעתידה לאבד את תמימותה בשנות השבעים הסוערות עם מאבקים חברתיים ,שינויי סגנון וכמובן ומלחמת ויאטנם.
כל אחד מהבתים בשיר מסתיים במשפט "The day the music died", היום שבו מתה המוזיקה. משפט זה מיוחס לתאונת מטוס שהתרחשה ב- 1959. ב- 3 בפברואר של אותה שנה התרסק מטוס קל במדינת איווה שבארה"ב, ובהתרסקות נהרגו שלושת המוזיקאים: באדי הולי, ריצ'י וואלס ("לה במבה") וג'י.פי ריצ'ארדסון. מותם של שלושת הזמרים הגדולים האלה נתפס כאירוע מכונן לשינוי שעתיד לבוא על מוזיקת הרוקנ'רול. עבור מקלין, היום הזה סימל יותר מכל את מותה של המוזיקה. אגב הפזמון מסתיים בשורה: "This will be the day that I die", בפרפראזה ללהיט של באדי הולי עצמו שנהרג -"That'll Be the Day", שמסתיים בשורה המצמררת שמבשרת על מותו – "That'll be the day that I die".
בשנות ה-50 עבד מקלין כנער בחלוקת עיתונים ,ב -3 לפברואר 59 , בזמן עבודתו כמחלק עיתונים שמע על התרסקות המטוס ומותם של גיבורי ילדותו. הוא שב לתקופה בה המוזיקה התאפיינה בפשטות וגרמה לו לחייך ויותר מכל לרקוד – לחלוץ את נעליו לצלילי הרוקנ'רול ולפזז על רחבת הריקודים.
אולם מעבר לגעגעוע לאמריקה הישנה ,ישנה גם ביקורת בשירו של מקלין . 'American Pie' מציג נקודת מבט אחרת, פחות אטרקטיבית ופחות ורודה על שנות ה-60 האמריקאיות בכך שהוא תוקף את המיתוסים הגדולים של דור ילדי הפרחים ואת הקונצנזוס שרווח באותן שנים פרועות והוא לא חס על אף אחד ,גם לא על הביטלס ששינו את הרוקנרול ( "The marching band refused to yield" ) או על בוב דילן (Oh, and while the king was looking down"
"The jester stole his thorny crown
) שהדיח את אלביס המלך ותפס את מקומו. ובהמשך יעביר ביקורת על להקת הרולינג סטונס , שלדעתו הכניסה אלימות לרוק ( רצח מעריץ אפרו-אמריקאי בהופעה באלטמונט קליפורניה בשנת 69 ) ,וכן ביקורת על גני'ס ג'ופלין ואורח חייה שהוביל למותה הלא מפתיע.
אך כמו שנהוג לאמר בימינו ,הכל יחסי ,עבור מקלין המוסיקה מתה לפני 50 שנה, עבור מבוגרים ממנו היא מתה עוד הרבה לפני, ועבור אחרים היא מתה ממש לאחר התקופה אותה הוא מבקר. עבור רבים היא מתה כשהצורבים של המוסיקה הביתיים ותוכנות שיתוף הקבצים הפכו לנורמה, ועבור אחרים זו התקופה שדווקא בה היא פורחת ומלבלבת כפי שמעולם לא פרחה…הכל יחסי לזמן למקום.
וכיצד מתחברים הדברים ,שירו של מקלין ,נכתב על היום בו המוסיקה מתה ,3/2/59 היום לפני 53 שנים בדיוק ,כתוצאה מהתרסקות מטוס בו שהו גיבורי המוסיקה של מקלין , ובשיר געגעוע למדינה שאיבדה את תמימותה , והיום לפני 25 שנה 4/2/97 איבדו גם אנו את תמימותנו …וכיום אנחנו רואים דברים קצת אחרת , המחיר יקר מנשוא.. 73 ממיטב בנינו , נהרגו באסון המסוקים מעל שמי שאר ישוב …אך מוכרחים להמשיך לנגן..
שתי תאונות אויריות שנחרטו כל כך עמוק בנפשן של האומות השונות…אך מנפילות כל כך קשות ניתן רק לעלות …המוסיקה היום בהחלט לא מתה ..היא השתנתה ולבשה גוונים רבים ,חלקם אהובים חלקם פחות וכל דור יחשוב שהמוסיקה שקדמה לו הייתה טובה יותר , מבחן הזמן מראה שלא כך הם פני הדברים . ומדינתנו והאומה בה אנו חיים ,שינסה מותנייה עשתה חשיבה מחדש ,נאבקה בתוך עצמה ושלוש שנים מאוחר יותר יצאה מלבנון. ושירה על היום בו מתה המוסיקה ,לוחמים שהלכו וגעגוע למה שהיה פה פעם ,כולם מתכנסים בשבוע בו הלך לעולמו אחד מגדולי המשוררים והלוחמים -חיים גורי (1923-2018) ..שכתב "ונזכור את כולם "…את יפי הבלורית והתואר ״…נזכור ומהם נצמח.
שבת יפה ונעימה לכולם.
( ממליץ לכולם לקרוא את השיר המלא בלינק https://www.azlyrics.com/lyrics/donmclean/americanpie.html)
(מצרף הפעם דווקא את גרסת הקאבר המקוצרת בביצוע מדונה שיצאה בשנת 2000)
A long, long time ago
I can still remember how that music used to make me smile
And I knew if I had my chance
That I could make those people dance
And maybe they'd be happy for a while
But February made me shiver
With every paper I'd deliver
Bad news on the doorstep
I couldn't take one more step
I can't remember if I cried
When I read about his widowed bride
But something touched me deep inside
The day the music died
[Chorus:]
So bye, bye, Miss American Pie
Drove my Chevy to the levee but the levee was dry
And them good ole boys were drinking whiskey 'n rye
Singin' this'll be the day that I die
This'll be the day that I die
…..
….
I met a girl who sang the blues
And I asked her for some happy news
But she just smiled and turned away
I went down to the sacred store
Where I'd heard the music years before
But the man there said the music wouldn't play
And in the streets, the children screamed
The lovers cried and the poets dreamed
But not a word was spoken
The church bells all were broken
And the three men I admire most
The Father, Son and the Holy Ghost
They caught the last train for the coast
The day the music died
במחשבה שניה 