והפעם בנופך אישי.
האחד התיישב במושב הנהג , האחר מימינו , ושניהן במושב האחורי . סיבוב ימינה של המפתח , האוטו הלבן הניע בנהימה קלה ויצא אל הדרך . כבר ביציאה משטח שדה התעופה של העיירה השקטה אוולו , ניתן היה להבחין בערמות הלבנות של השלג האבקתי משני צידי הדרך בתחילה , ובהמשך הן הלכו ונפרשו עד להיכן שהעין משגת לראות .
הגבעות , המישורים , הכבישים , ההרים , וגגות הבתים ,הכל לבן . בהמשך גם החורשות והיערים נצבעו חלב . הרכב גמע את הדרך , והעיניים את המראות , והלבן הלך ותפס את מלוא התמונה . לרגע קל הבליח זכרון ספרו של של ז'וזה סארמנגו – "על העיוורון " , בספרו הוא תיאר עולם דיסטופי שבו באופן הדרגתי אך מהיר כל הני האדם מתעוורים בעקבות וירוס כלשהוא , אך למרבה הפליאה , לא חשך עולמם , כי אם הלבין….הכל הפך לבן , בהיר מאוד כאילו טבעו הם באוקיינוס חלב בלתי מובן.
הוראות הוויז בקולו של רס'ר הבסיס שבקעו ממכשיר הטלפון ,השיבו אותנו למציאות ,והכל לבן מסביב . שקט קר ושליו ..השמש כבר שקעה כמעט במערב , והלבן כעת נמתח לכל רוחב שדה הראיה …אגמים , נהרות , עצים ומבנים ..הכל לבן , קפוא , וחרישי. בפס הכביש המתפתל טיפס לו צפונה רכב לבן , ואנשים בו ארבע. לילה קר ירד על חוג הקוטב.
שבת שלישית של חודש מרץ ,אומנם שבנו למכורתינו לפני יותר משבוע , אך מראות לפלנד ,הותירו בנו משקען ( תרתי משמע לחובבי תשבץ הגיון ) , עמוק בזכרון , וכמו באה לסייע בכך ,חלפה השבוע רמה סיבירית באזורינו והביאה גל קור ,ארוך יחסית . מומחי מזג האויר ידעו השבוע לספר כי גל קור כזה ארוך ,לא ראתה ארצנו 112 שנה….ופינתנו תספר השבוע על גל קור אחר שהיה לפני 108 שנים . ולא בחוג הצפוני..זה מהפתיח , אלה דווקא בזה הדרומי ..סיפורו המופלא והמדהים של ארנסט שקלטון...עם צוות האוניה אנדיורנס..
סֵר ארנסט הנרי שקלטון (אנגלית: Ernest Henry Shackleton; 15 בפברואר 1874 – 5 בינואר 1922) היה מגלה ארצות בריטי שהשתתף במספר משלחות חשובות לחקר היבשות אירופה ואוסטרליה. שקלטון התפרסם במיוחד בעקבות עמידתו בראש משלחת חקר שיצאה למשימה לחציית אנטארקטיקה בשנת 1914 והצלחתו להשיב את כל צוות המשלחת בשלום….מה המיוחד במסע ??..מייד נדע , אך ראשית בואו נכיר קצת את הבחור.
שקלטון נולד בקילקי שבאירלנד, אז , עדיין תחת שלטון הממלכה המאוחדת, לאב אנגלי-אירי שמשפחתו מקורה ביורקשייר ולאם מקומית. לאחר סיום לימודיו ב-1890 שירת כקצין בצי הסוחר הבריטי. לבחור היתה כריזמה ,ויכולת מנהיגות יוצאת דופן.
בשנים 1901–1903 היה שקלטון אחד המשתתפים במשלחת סקוט לכיבוש הקוטב הדרומי. אולם בשלב מסוים הורה סקוט על השבתו לבריטניה, באמתלה של דאגה לבריאותו. הסיבה האמיתית להדחתו מהמשלחת הייתה כנראה הפופולריות הרבה לה זכה בקרב חבריה, שסקוט ראה בה איום על מנהיגותו. יש הטוענים שהיריבות בין השניים נבעה גם מהעובדה ששקלטון השתייך לצי הסוחר, וסקוט לצי המלכותי.
בשנים 1907–1909 ניסה שקלטון לארגן משלחת משלו לקוטב הדרומי, בספינה "נמרוד". אף שהמשלחת זכתה למספר הישגים נאים, כגון ההעפלה הראשונה בהיסטוריה לראש הר ארבוס ( הר הגעש הפעיל הדרומי ביותר בכדור הארץ. ההר נמצא באי רוס, והוא מתנשא לגובה 3,794 מטרים.), לא עלה בידה להגיע לקוטב הדרומי לאחר ששקלטון החליט שלא לסכן את חיי אנשיו, עקב בעיות אספקה , ולהחזירם בחיים. מאוחר יותר העיר שקלטון בעניין זה כי "עדיף להיות חמור חי מאשר אריה מת".
אך אנשים עם חזון..אינם מוותרים , הבחור רצה לחצות את הקוטב הדרומי ( יבשת אנטארקטיה ) מצפון לדרום…לא פחות . אולם מי ירצה לעשות זאת לדעתכם ??
בשנת 1914 מפרסם הבחור את ההודעה הבאה : " "מבוקשים אנשים להרפתקה מסוכנת. משכורת צנועה, קור עז, חודשים ארוכים של אפלה מוחלטת, סכנה מתמדת, חזרה הביתה מוטלת בספק. במקרה של הצלחה, מובטחים כבוד והכרה", ..נשמע מפתה ?? , … תתפלאו אבל נאסף צוות שהיה מוכן.
הפלגה בים היא דבר אחד, הפלגה בים גבוה היא דבר אחר , אך הפלגה בים שקופא….היא כבר חוויה מסוג הרבה יותר מסוכן..
הרעיון בגדול היה יציאה של שתי אוניות האחת מאיי גורג'יה הדרומית שתנחת בים וודל -בחלק הצפוני של אנטארקטיקה ותתחיל לחצות אותו דרומה דרך הקוטב הדרומי. משלחת שניה אמורה הייתה לצאת מאוסטרליה לכיוון ים רוס , להגיע לשם ולהניח נקודות אספקה של מזון וציוד בחלק הדרומי עבור המשלחת שתגיע מצפון , על מנת שזו לא תשא על עצמה כמויות ציוד עצומות….נשמע קשה ,אך יש בתוכנית הגיון..אך תוכניות לחוד , ומז'א לחוד.
המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית, שבראשה עמד שקלטון, יצאה מלונדון ב-1 באוגוסט 1914 בספינה "אנדיורנס", ומטרתה כאמור הייתה לחצות את יבשת אנטארקטיקה, ממפרץ ואסל, דרך הקוטב הדרומי אל האי רוס הנמצא בצדה השני. "אנדיורנס" יצאה לדרכה מספר ימים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כאשר נודע לשקלטון על פרוץ המלחמה, הוא שיגר מברק לשר הימייה הבריטי, בחור בשם וינסטון צ'רצ'יל, והציע לו להעמיד את "אנדיורנס" וצוותה לרשות הצי הבריטי, אולם צ'רצ'יל שראה רחוק כתמיד ענה לו במלה אחת "המשיכו!".
יומיים לאחר שיצאה מג'ורג'יה הדרומית נתקלה "אנדיורנס" בגושי קרח קוטבי (polar pack ice) שהאט את התקדמותה. במשך שבועות אחדים פילסה הספינה את דרכה בעד הקרח, כשהיא גומאת פחות מ-30 מיל ימיים (56 קילומטרים) ביממה. ב-15 בינואר 1915 נמצאה "אנדיורנס" מרחק 200 מיל (320 ק"מ) מיעדה, מפרץ ואסל. למחרת בבוקר הבחינו אנשי הספינה כי הקרח הנטרד הולך ונעשה עבה יותר, ובשעות אחר הצהריים החלה מתפתחת סערה עזה. הספינה לא יכלה להוסיף ולהתקדם בתנאים אלה, ותפסה מחסה בצלו של הר קרח גדול. במהלך היומיים הבאים נותרה "אנדיורנס" על מקומה, כשהיא נעה לסירוגין קדימה ואחורה בצלו של ההר.
ב-18 בינואר נחלשה הסערה, ו"אנדיורנס" פרשה את מפרשה הקדמי העילי והפעילה את מנועה בסיבובים נמוכים. טריד הקרח נישא עם הרוח והתרחק והספינה החלה מתקדמת באיטיות, אך שעות אחדות אחר כך נתקלה בו שוב. שקלטון ואנשיו החליטו לנוע דרך טריד הקרח עצמו, ובשעה 5 אחר הצהריים החלה הספינה מפלסת לה דרך בעדו. עד מהרה נתברר כי מדובר בקרח מסוג שונה מזה בו נתקלו קודם לכן. לא חלף אלא זמן קצר בלבד והאונייה כותרה בקרח עבה אך פתיתי ורך. "אנדיורנס" נלכדה מבלי יכולת לנוע. הסערה הלכה והתחזקה, והרוחות העזות הוסיפו לנשוב עוד כשישה ימים מכיוון צפון לעבר היבשה….וכך נלכדה הספינה בים קרח מבלי יכולת לנוע לאחור..אך עם מפקד נחוש ומיומן.
"אנדיורנס" נלכדה בקרח של ים ודל ב-24 בינואר 1915, לפני שהגיעה אל מפרץ ואסל, ועל אף מאמצים חוזרים ונשנים לחלצה, נסחפה צפונה בתוך הקרח הדחוס, במשך כל החורף האנטארקטי של 1915. במשך חודשים עמדה הספינה בלחצי מצופי הקרח שהתנגשו בה והעיקו עליה מכל צדדיה, עד שלבסוף, ב-24 באוקטובר, ריסק לחץ הקרח את דפנות האוניה ואילץ את 28 חברי המשלחת להוריד ציוד ומזון ממנה, להימלט אל מצופי הקרח שהקיפו אותה.
במשך חמישה חודשים התקיימו חברי המשלחת בתנאים קשים ביותר על מצוף קרח, שהתבקע והצטמצם יותר ויותר, אך ללא נתיב מים פתוח שיאפשר להם לממש את תוכניתם להיחלץ ממנו בסירות הצלה אל אחד האיים.
ב-9 באפריל, כשכל אנשי המשלחת מלבד שני השומרים ישנו באוהליהם, נבקע בבת אחת מצוף הקרח במקום שבו ניצב אחד האוהלים. שני חלקי האוהל נמשכו לכאן ולכאן על בקיעי המצוף עד שנקרעו, ואחד מן הימאים שישן באוהל נפל עם שק השינה שלו המיימה. שקלטון, בהפגנת תושייה וכוח פיזי יוצאים מגדר הרגיל, הסתער מיד על הבקע בקרח ועל אף החשיכה, הצליח למשות את הימאי בתוך שק השינה שלו ולהרימו אל פני המצוף. שניות לאחר מכן התנגשו שני חלקי המצוף שנבקע זה בזה בעוצמה. ….
מי שחשב שכעת יוכלו להרגע..טעה . התבקעות המצוף חייבה את האנשים לנוס ממנו על נפשותיהם ולהתחיל במסע ימי רב-תלאות, נתונים לחסדי רוחות עזות , טמפ שנעו סביב מינוס -25-35 , סערה וזרמי ים, בשלוש סירות הצלה, שאותן הצליחו להשאיר יחד ולא להיסחף אל הים הפתוח. ארנסט שקלטון, טום קרין ופרנק וורסלי הנהיגו את שלוש הסירות ולאחר שישה ימים הצליחו לנווט אותן בקשיים רבים אל מפרצון מוקף סלעים בחופו של אי הפיל השומם.
כעת מצויים בקצה יבשת אנארקטיקה , על אי פיל השומם . ללא כל יכולת לתקשר ולבקש סיוע , במקום בו לא חולפות כל אוניות היה עליהם לגבש ולהגות דרך להיחלץ .
כמפקד המסע ,הגה שקלטון את הרעיון הנועז הבא : הוא יצא על אחת הסירות עם 6 אנשים נוספים ,הם יפילגו לכיוון איי ג'ורג'יה הדרומית ממנה יצאו לדרך…מרחק של 1300 ק'מ !!!!! בים הפתוח וכשיגיעו לשם יגייסו אונייה וישובו לחלץ את שאר אנשי הצוות ….נדרשת כריזמה ענקית ויכולת מנהיגות יוצאת דופן , וזה מה שהיה לבחור. האנשים הסכימו לרעיון . שקלטון בחר למסע את הצוות באופן מבריק . הוא לקח את שלושת הטובים ביותר , ושלושת החלשים ביותר בצוות בכדי להגדיל את סיכויי המסע ומאידך לא לפגוע במורל הנותרים….מבין שלוש סירות ההצלה שהיו להם , נחשבה "ג'יימס קיירד" לחזקה ביותר ובעלת הסיכוי המיטבי לעמוד בתלאות המסע. שקלטון כינה אותה על שם ג'יימס קיי קיירד, יצרן יוטה מדנדי ופילנתרופ, שכספי התמיכה שלו עזרו לממן את המשלחת.
שקלטון, וורסלי, קרין, הארי מקניש, ג'ון וינסנט וטימותי מקארתי, היטלטלו במשך שבועיים ארוכים קרים ונוראיים בגלי ענק שאיימו להטביעם, בתנאים שסיכנו את עצם קיומם והכבידו יותר ויותר על חייהם. טעות של מעלה אחת בניווט יכל לשלוח אותם לאוקיינוס העצום ,שם יעלמו ויאבדו לנצח . אולם לבסוף, ב-10 במאי 1916 בשעה 5 אחר הצהריים, הצליחו להידחק במעבר צר כל כך שחייב אותם להרים ברגע האחרון את המשוטים אל תוך הסירה, ונחתו על היבשה של איי ג'ורג'יה בחלקם הדרומי. הבעיה הייתה שהיישוב באי היה בצידו הצפוני. הדבר הראשון שעשו היה להסתער על פלג מי-קרחון שניגר על החוף ולהרוות את צמאונם הנורא, לאחר שהמים שלקחו עמם אזלו לחלוטין.
ב-19 במאי, אחרי שנחו והשיבו לעצמם משהו מכוחותיהם שתשו במסע הימי המפרך, יצאו שלושה מחברי המשלחת – שקלטון, וורסלי וקרין – לטיפוס על ההרים, ללא אוהלים או שקי שינה, עם קרדום, חבל, מצפן, פתילייה ומזון לשלושה ימים. בטיפוס, ירידה וגלישה במדרון ארוך ותלול, שלא ידעו מה בסופו, הגיעו לבסוף ב-21 במאי אל תחנת ציידי הלווייתנים במפרץ סטורמנס וזכו, לראשונה לאחר חצי שנה, לרחצה, גילוח ובגדים שלמים ונקיים. למחרת הפליג וורסלי בספינת התחנה אל צדו השני של האי, שם השאירו את שלושת חבריהם.
מפקד אמיתי לא מוותר גם בתנאים הכי קשים . בואו של החורף הדרומי ותנאי הקרח הקשים גרמו לכך שיותר משלושה חודשים עברו לפני ששקלטון יכול היה לבצע את חילוץ האנשים מאי הפיל. ניסיונו הראשון היה עם הספינה הבריטית "שמי הדרום", ולאחר מכן השאילה לו ממשלת אורוגוואי ספינה. בחיפושים באיי פוקלנד מצא את הספינה "אמה" לניסיונו השלישי, אבל מנוע הספינה התפוצץ. בפונטה ארנס, צ'ילה, השיג שקלטון גוררת קיטור בשם "ילצ'ו", בפיקוד לואיס פארדו, וסוף-סוף, ב-30 באוגוסט הצליח להגיע אל אי הפיל. האנשים יצאו כולם אל החוף לחזות בפלא הספינה שבאה לחלצם. הם הדליקו חבית דלק והניפו מעיל בלוי על תורן כדגל, אבל הדגל המאולתר נתקע בחצי התורן ולבו של שקלטון, שראה אותו מסיפון הספינה, נפל – לו אבד אפילו אחד מאנשיו הייתה זו לו מכה נוראה. הוא ספר את הניצולים דרך משקפתו, בזה אחר זה, ואז הכריז בצהלה, "כולם שם!" כל הקבוצה חולצה מאי הפיל והגיעה אל פונטה ארנס ב-3 בספטמבר 1916.
דאגתו של שקלטון לשלום אנשיו, כפי שהתבטאה כבר בזמן משלחת ה"נמרוד", היא שאפשרה להם לעמוד במשימת ההיחלצות בשלום מאנטארקטיקה, כאשר לרשותם עומדות שלוש סירות הצלה זעירות ומעט אספקה . כאשר נשאל אחד מחברי הצוות כיצד הצליחו לבצע את הלא-ייאמן, הוא ענה "במלה אחת: שקלטון!".
שקלטון השכיל לשמור על מורל גבוה בקרב אנשיו ולהימנע מסכסוכים וממתיחויות ביניהם. הוא דאג כי יימצאו בידיהם מצלמות וכלי נגינה, וערך מסיבות וערבי מוזיקה ושירה. הוא עודד את חברי הצוות לתעד את המסע ביומניהם והבטיח להם שוב ושוב כי הם יחיו לספר לאחרים את אשר אירע. אך הדבר החשוב מכול היה יכולתו להפוך את המסע מכישלון להצלחה. כאשר עמדו חברי הצוות והביטו בספינתם השוקעת אל מתחת לקרח, עמד שקלטון בנקודה מעט מרוחקת מהם, ואז אסף אותם אליו ואמר להם, "עכשיו אנו הולכים הביתה". כך הטיל עליהם משימה חדשה ומאתגרת לא פחות ממשימתם המקורית – משימה בה עמדו בהצלחה גדולה.
ספינתו של הצוות האחר, בפיקודו של קפטן אניאס מקינטוש, שיצאה לצדה השני של אנטארקטיקה כדי להכין נקודות אספקה עבור משלחתו של שקלטון, נסחפה בים קרח אף היא, ולמרות זאת הצליח צוות זה למלא את משימתו ולהשאיר אספקה עבור המשלחת שמעולם לא הגיעה. בדצמבר 1916 ארגן שקלטון משלחת הצלה אשר חילצה את מרבית אנשיו של מקינטוש מאנטארקטיקה. לא כולם שרדו.
במעשיו שימש שקלטון השראה למנהיגים אחרים אשר מצאו את עצמם במצב דומה, למשל לאסטרונאוט האמריקאי ג'יימס לװל, מפקד טיסת אפולו 13 (סיפור מרתק של מנהיגות בתנאים קשים ).
אז למה שקלטון דווקא היום ??
בשבוע שעבר לאחר 108 שנים , גילו חוקרי קוטב (9/3/22) במעמקי ים וודל את שרידי אונייתו המבוקעת של שקלטון "האנדיורנס " …אגב פירוש השם הוא….כח סבל..
ובימים אלו לאור הקורה בעולם ,נראה שמנהיגות קצת חסרה לנו.
נחתום בשירה של שאנייה טווין …"אתה עדיין האחד "…המילים הם לאהובה , אך מתאימות גם לסיפורו של שקלטון …אולי עוד ימצא המנהיג האחד לעולם החופשי.
שבת נעימה וחמימה לכולם.
Looks like we made it
Look how far we've come, my baby
We mighta took the long way
We knew we'd get there someday
They said, "I bet they'll never make it"
But just look at us holding on
We're still together, still going strong, mm
You're still the one I run to
The one that I belong to
You're still the one I want for life
(You're still the one)
You're still the one that I love
The only one I dream of
You're still the one I kiss goodnight
במחשבה שניה 