ילדי הכפר פסעו בשורה אחרי המדריכה..לרגליהם , עטו חלקם סנדלים . אחרים הילכו יחפים על החול הרך. עצי הקוקוס הענקיים ליוו את דרכם, והצלו עליהם ממעל לכל אורכו של השביל.הם פסעו תוך שירה וצחקוקים בעקבות צ'ומבהי המדריכה אשר הוליכה אותם בנחת אל קרחת קטנה בלב הסבך העבות לא רחוק משפת הים .
החבורה השמחה התיישבה בנחת סביב מעגל אבנים מסודר ובתוכו הונחו גזרי עץ מבעוד יום . הבוגרת שבחבורה וילד נוסף ניגשו אל המרכז והדליקו אש נעימה ,אשר הקנתה לערב היורד על האי נימה של מיסתורין ותחושת ביחד.
צ'ומבהי ,הודתה לכולם על שהגיעו ,חייכה אליהם במיסתוריות ואמרה : " מי יודע מה אנחנו מברכים על תפוז ??…"בורא פרי העץ ענה נער צעיר נלהב…" ומה על חסה ??" שאלה שנית …."פרי האדמה" , צווחה ילדה ממעגל הילדים…"אוקיי….זה היה קל , אמרה אבל מי יודע מה מברכים על זה ?? " שאלה ,ותוך כדי כך שלפה מתרמילה פרי ירקרק עטוי קשקשים ,וכבד למראה….
הילדים הביטו בפרי בתמיהה , מן פרי שכזה , עוד לא ראו …זה פרי או ירק ? חשבו לעצמם …" אני יודעת מה אתם חושבים …אבל לא תאמינו כמה אתם טועים…לא זה ולא זה "…הם הביטו בה בתמיהה…."המוציא לחם או אולי על אכילת מצה ?? "…היא מלמלה בשקט…והם היו בטוחים שהיא ירדה מהפסים.
שבת לפני אחרונה של חודש ינואר , השבוע שב הגשם לביקור בזק . הגיע בשלישי בערב ונפרד מאיתנו בחמישי , מותיר מאחריו 120 מ'מ מבורכים ויצא לו לנופש עד לחמישי הבא ואנחנו נמתין לשובו ולא נלין ולא נמרוד על כך כפי שעשו נשואי פינתנו…הלא הם מלחי האוניה באונטי…..סיפורו של "המרד על הבאונטי".
אוניית הוד מלכותו "באונטי" החלה את שירותה ב-1784 כמובילת פחם בשם "בת'יה" (Bethia). מאוחר יותר, ב-26 במאי 1786 נקנתה על ידי הצי המלכותי הבריטי תמורת 2,600 פאונד ושמה הוסב ל"באונטי". ה"באונטי" הייתה במקורה אוניית מפרשים מסחרית קטנה, בעלת תפוסה של 220 טונות, אשר חומשה בארבעה תותחי 4 פאונד (2 ק"ג) ועשרה תותחים סובבים, קטנים יותר. רק שני אנשים פיקדו על הספינה בגלגולה כ"באונטי" : קפטן ויליאם בליי , ופלטשר כריסטיאן.
התקופה היא שיא תקופת העבדות בשלהי המאה ה-19 ,הספינה נרכשה על ידי הצי כשמשימתה ביצוע ניסוי: היה עליהם לשוט לטהיטי, לאסוף שתילים של עץ הלחם ( שם מדעי: Artocarpus altilis הוא עץ פרי הנפוץ באזורים בעלי אקלים טרופי. במקור גדל העץ רק בחצי האי המלאי ובאיי האוקיינוס השקט ) , ולהביא אותם לאיי הודו המערבית בתקווה שישמשו כמקור מזון זול לעבדים. הניסוי הוצע על ידי סיר ג'וזף בנקס, אשר גם המליץ על בליי כמפקד הספינה.
לקריירה של וויליאם בליי על הים היה מסלול נסיקה ראוי לציון. כשהגיע לגיל 22, מונה לרב הספנים (האדם האחראי על ניהול הספינה היומיומי) של האוניה רזולושן (resolution), בפיקודו של קפטן ג'יימס קוק. לאחר שסבה סביב כף התקווה הטובה, בילתה הרזולושן שנה בחקר האוקיינוס השקט, מן האיים הדרומיים ועד לצפון הקר. באיי הסנדביץ' (הוואיי של ימינו אנו), חזה בליי בילידים חובטים בקוק למוות על חוף הים – מאורע מזעזע שייתכן ועיצב בעוצמה את רעיונותיו שלו בנוגע למשמעת.
בשנת 1786 זכה בליי בפיקוד על ספינה משלו, הבריטניה (britania) והביא עימו את פלטשר כריסטיאן כמלח צעיר ובריא-גוף, אדם שהיה מקושר למשפחת בליי המורחבת. בעשרים באוגוסט, 1787, נטל סגן בליי לידיו את הפיקוד על הבאונטי. כשהחל מצייד ומאייש את הספינה, היה פלטשר כריסטיאן אחד מן האנשים הראשונים אותם גייס. פרט להם מנה הצוות עוד 44 אנשים.
בתקופה בה אנו עוסקים כנראה שדירוג חברתי ומעמדי היה חלק מדרך חיים , וגם בספינה הייתה הירארכיה ברורה. בצי המלכותי של המאה ה-18, הדרגה והתפקיד על גבי הספינה הוגדרו בבירור . בראש הפירמידה היו קציני הפיקוד (Commissioned Officers), אשר הוסמכו על ידי הכתר לפקד על האונייה – הקפטן, רב החובלים (Sailing Master) והחובלים (Master's Mates). פרחי הקצונה (Midshipmen), שהיו למעשה קצינים בהכשרה, היו הבאים בתור מבחינת הבכירות. הנגדים הבכירים (Warrant Officers), היו אנשי מקצוע אשר מונו על ידי הקפטן. לאנשים אלו היו זכויות מסוימות בהן זאת שאיפשרה להם לסעוד לעיתים בחדר הקצינים. אנשים אלו היו גם חסינים מקבלת עונש הצלפה. הנגדים (Petty Officers) היו עוזריהם של הנגדים הבכירים וסייעו להם, או אנשי מקצוע שדרגתם נמוכה יותר. בתחתית הפירמידה היו המלחים, אשר התחלקו למספר דרגות – מלחים כשירים (Able Seamen) ומלחים פשוטים (Ordinary Seamen). על חלק מהספינות הייתה קיימת דרגה נוספת, נמוכה יותר, של מלח מתלמד (Landsman) אשר היו לעיתים חסרי כל ניסיון.
בעשרים ושלושה בדצמבר, 1787, לאחר שבועות של עיכובים, הפליגה הבאונטי מספיטהד (spithead), אנגליה, כשמסלולה מיועד לטהיטי דרך קייפ-הורן (cape horn). כשהגיעה לקצה דרום-אמריקה לקראת סוף מרץ, נתקלה הבאונטי ביום אחר יום של גלים גדולים כהרים שאילצו את בליי להורות לבסוף על עיקוף בן עשרת אלפים מילין מסביב לכף התקווה הטובה שבאפריקה. הבאונטי הגיעה לקייפ-טאון בעשרים וארבעה במאי, שם נותרה במשך שלושים ושמונה ימים בעוד היא מצוידת ומשופצת לחלוטין.
אומרים שיחסים בן אנשים יכולים לשרוד כל קושי ..עד שמגיעים לכסף . וכך לאורך כל חודשי השהייה הקשים על פני הים ובחנייה בקייפ-טאון, נותרו היחסים בין בליי לכריסטיאן טובים כשהיו. בקייפ-טאון, לאמיתו של דבר, הלווה בליי כסף לכריסטיאן, פעולה שלא הייתה נטולת חשיבות בבואה מאדם שנאלץ להשגיח בעצמו על כל פרוטה. השהייה הארוכה בים הביאה עם הזמן למתיחות וסיכסוכים בן אנשי הצוות השונים . בעיות מעמדות , מיעוט קצינים , צפיפות יתר בעיות כספיות , העדר ענישה מצד הקפטן למרות לשונו החדה ודיבורו הקשה, ומתיחויות שהחלו מריב בן נגר האוניה לאחד הקצינים , ובהמשך כעסם של חלק מאנשי הצוות על רופא האוניה שניסה לטפל באחד המלחים שחלה ע'י ניקוז דם . הדבר לא צלח בידו והחולה לקה בזיהום ונפטר…כל אלה הביאו למתח בקרב אנשי הצוות שהלך וגאה.
ב-26 באוקטובר, לאחר עשרה חודשים בים, הגיעה הבאונטי לטהיטי. שלושה שבועות מאוחר יותר ב-28 באפריל, כאשר הספינה הייתה סמוך ל"איי הידידות" (כיום טונגה), הנהיג פלטשר כריסטיאן את המרד המפורסם. מכל הדיווחים עולה כי כריסטיאן ואחדים מתומכיו נכנסו לתאו של בליי, אותו השאיר תמיד לא נעול, העירו אותו ודחפו אותו לסיפון כאשר לגופו חולצת הלילה שלו בלבד, שם הוא נשמר על ידי כריסטיאן, שהיה חמוש בכידון. כאשר ביקש בליי מכריסטיאן להתנהג בהיגיון, ענה לו כריסטיאן "אני בגיהנום, אני בגיהנום!". למרות מילים קשות ואיומים שהושמעו על ידי שני הצדדים, המרד הושלם ללא שפיכות דמים וככל הנראה ללא מאבק מטעם הנאמנים לבליי, מלבד בליי עצמו.
בליי הורד לסירה קטנה באורך 7 מטר , עם 18 מנאמניו ( 4 תומכים נוספים הושארו על הספינה ). וכאן מתרחש לו סיפור מדהים המורדים שהיו בטוחים בקיצו הבלתי נמנע של בליי יחד עם נאמניו טעו…נסיונו ויכולות הניווט שלו היו לאגדה. המרד התרחש כ-56 ק"מ מהאי טופואה (אחד מאיי טונגה). בהפגינו יכולת ניווט עילאית, ניווט בליי את הסירה הקטנה (7 מטרים אורכה) והצפופה, לאורך 6,710 ק"מ, !!!!!! באמצעות שימוש בסקסטנט ושעון כיס בלבד וללא כל מפות ומצפן. במהלך המסע, שארך 47 יום, הסירה עברה במצר טורס הקשה לתנועה. הסירה הגיעה ליעדה, האי טימור, ב-14 ביוני. לוטננט בליי חזר לאנגליה ודיווח על המרד לאדמירליות ב-15 במרץ 1790.ההרוג היחידי לאורך כל המסע היה איש הצוות ג'ון נורטון, שנסקל למוות באבנים על ידי הילידים באי טופואה, שם ניסו בליי וצוותו לרדת לחוף על מנת לאסוף אספקה נוספת.
ומה לגבי המורדים ?? באותו זמן, הפליגו המורדים לאי טובואיי, וניסו להתיישב בו. לאחר שלושה חודשים, שבהם הטילו טרור על הילידים, שבו לטהיטי והורידו בה 16 מאנשי צוותם. כריסטיאן, שמונה אנשי צוות נוספים ובנוסף שישה גברים ואחת עשרה נשים מטהיטי הפליגו על הבאונטי בתקווה לחמוק מהצי הבריטי שיצא ללוכדם. לפי יומנו של אחד מאנשי הצוות שהיה על הספינה, אנשי טהיטי שהיו על הספינה נחטפו למעשה, לאחר שהספינה יצאה להפלגה ללא הודעה מוקדמת. מטרת מעשה זה הייתה להשיג את הנשים. ובמטרה להתחמק מהצי הבריטי , ב-23 בינואר 1790 הם שרפו את הספינה במקום שנקרא כיום "מפרץ באונטי". חלקים מהספינה שרדו – אבני הנטל שלה, אשר את חלקן ניתן עדיין לראות במי המפרץ, ולוח ההגה, הנמצא במוזיאון בפיג'י.
האונייה "פנדורה" (Pandora), בפיקודו של קפטן אדוארד אדוארדס, נשלחה ב-7 בנובמבר לחפש את הבאונטי והמורדים. היא הגיעה לטהיטי ב-23 במרץ 1791. ארבעה מהמורדים הגיעו אל סיפונה של ה"פנדורה" זמן קצר לאחר שעגנה, ועשרה נוספים נעצרו תוך מספר שבועות. כל הארבעה עשר, מורדים ואנשי צוות נאמנים גם יחד, הושמו במעצר בתא מאולתר על גבי ה"פנדורה", אשר זכה לכינוי "תיבת פנדורה". ב-8 במאי ה"פנדורה" עזבה את טהיטי ובילתה שלושה חודשים בחיפוש יתר המורדים וה"באונטי" באיים שמערבית לטהיטי, מבלי למצוא דבר מלבד מעט שברי אונייה. ב-29 באוגוסט, בעוברה במצר טורס, עלתה ה"פנדורה" על שונית (חלק משונית המחסום הגדולה). הספינה טבעה למחרת ו-31 מאנשי צוותה ו-4 אסירים טבעו. 89 אנשי הצוות הנותרים ו-10 האסירים שנותרו (אשר שוחררו מתאם ברגע האחרון) הפליגו על גבי ארבע סירות קטנות לטימור, לשם הגיעו ב-16 בספטמבר.
אחרית דבר לאחר שהגיעו לבסוף לאנגליה, נשפטו עשרת האסירים בבית דין צבאי . בפסק הדין אשר ניתן ב-18 בספטמבר 1792, ארבעה אנשים, אשר בליי ציין כחפים מפשע, זוכו. שניים נמצאו אשמים אך קיבלו חנינה. אחד מהשניים היה פיטר הייווד, אשר לעתיד יגיע לדרגת קפטן בעצמו. עונשו של אדם נוסף הומתק מסיבה טכנית, ולימים אף קיבל חנינה. שלושת האחרים הורשעו ונתלו. חוק זה חוק ולכן גם בליי ואדוארדס נשפטו על אובדן ספינותיהם (מהלך הכרחי לפי חוקי הצי הבריטי שאינו מעיד על אשמה), אך נמצאו זכאים.
ומה לגבי שתילי עץ הלחם ?? שהרי בזה החל הסיפור…עוד לפני שאדוארדס חזר מחיפושו אחר ה"באונטי", יצאו האוניות "פרובידנס" (Providence) ו"אסיסטנט" (Assistant) ב-3 באוגוסט למסע שני לאסוף שתילי עץ הלחם. בליי, שקודם לדרגת קפטן, פיקד על המסע, שגם הוא היה מטעם סר ג'וזף בנקס. המסע השני הוכתר בהצלחה מלאה, לאחר שנאספו 2,126 צמחים ודגימות בוטניות אחרות והובאו לאיי הודו המזרחית.
למרות הצלחת המסע השני, הוכח רעיונו של בנקס, לגבי עץ הלחם כמקור מזון לעבדים באיי הודו המערבית, ככישלון.
אגב ב1935 נעשה הסרט המפורסם "המרד על הבאונטי " בכיכובו של קלארק גייבל (חלף עם הרוח ) בבימוי פרנק לוייד , הסרט זכה באותה שנה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. ולצורך הסרט נעזרו האולפנים בספינת עץ שעדיין היו בשימוש נדיר . בשנת 62 בנו אולפני MGM דגם של הספינה באונטי -2 לסרט שצילמו…אך כנראה שהשם באונטי מוליד מזל נאחס… לאחר גמר ההסרטה, MGM שמרה את הספינה בשימוש. …עלויות האחזקה הגבוהות גרמו לספינה לאבד את רישיון השיט האמריקאי שלה, אך ב-2002 האונייה שוקמה. היא עגנה בסט. פיטסבורג, פלורידה שם היא שוב הפכה זמינה לחכירה, טיולים, אימונים בשיט וצילומי סרטים (המפורסם שבהם בעת האחרונה הוא הסרט " שודדי הקאריביים"). ב-2006 הספינה שופצה שוב באופן נרחב, והיא תוכננה לשחזר את מסעה המקורי של הבאונטי…. אבל ב-2012 הספינה טבעה מול חופי צפון קרוליינה במהלך סופת ההוריקן סנדי, ארבעה עשר מחברי הצוות חולצו, אשה אחת נהרגה והקפטן עדיין נעדר.
אז למה הבאונטי היום ?? כי זה כמו סיפור הפוך מהסוף להתחלה..
היום מלאו 230 שנה (23/12/1790) לשריפתה של הבאונטי ע'י המורדים בנסיון למנוע לכידתם ע'י הצי הבריטי….אז מסע שהחל בלחם הוביל לסיפור מוזר ומלא תפניות וזה הזכיר את יציאת מצרים ..ערב פסח ובהגדה שמספרת על עבדים שנמלטו ממצרים אכלו מצות..לחם עוני…ובבאונטי זה סיפור על ספינות שיצאו להביא את עץ הלחם כמזון לעבדים…סיפור שהפך לאגדה.
מפאת קוצר הפינה נצרף את הרוח שהניע את כל מפרשי הספינות בחיפוש אחר עץ הלחם…כי הכל זה רק בגלל הרוח של שלומי שבת.
שבת נעימה לכולם ,עוד נשוב נפגש על המים.
יהיה מה שיהיה
אני עוד אשנה
אני אגשים את חלומי
נושאי בשורה רעה
מכות או עוד גזירה
לא ישנו את מהותי.
אני את והאל שלצידי
עוד ננצח
לא בגלל הכח
רק בגלל הרוח
הנושבת בגבי.
במחשבה שניה 