אלו היו ימי קייץ חמים ומהבילים , את סופם כבר יכולנו לחוש בכניסתו המוקדמת של הערב לחיינו ,ימים בהם לא הראנו כל סימן של דאגה או טרדה.
ימי החופש הגדול עברו עלינו בנעימים. קמים היינו מדי בוקר ,וחושבים מה לעשות . לשחק ,לראות "איים אבודים" עם טוני מארק ודיויד ,אנה וסו יאנג….. או לעבוד במושב במטעים או בגינון .
שלושת השבועות הראשונים של החופש עברו עלינו בקייטנות . בשעה שמונה התיצבנו כולנו ,ונערכנו לצעידה לכיוון יער בורמה ,שם היה מאהל הקייטנה שבנינו יחד עם המדצ'ים. ההליכה לשם חלפה דרך שדה המלפפונים ששתלו ארבע ראשי כרוב ( שזה כבר סיפור בפני עצמו ) . לא פעם תלשנו מלפפון ירוק ועסיסי ונגסנו בו את שארית הדרך למאהל . היו לנו גם ימי ים , בהם נסענו באוטובוס מהמושב אל הים הגדול ,עם כובע של קש וחולצה ממש…..את בגד הים לבשנו כבר ביום שלפני..ואת מצב הגלים הקפדנו לבדוק כל בוקר ע'י האזנה לרחשים העולים מקונכיה גדולה שהייתה מונחת בכל סלון ממוצע במושב.
זכורה לי ביותר הציפייה למשאית בצבעי כחול ירוק של תנובה ,שבישרה על בואו של השוקו…הלחמניות כבר הגיעו הרבה לפני , עם עלות השחר במשאית המקרטעת של לחם אנג'ל.
את אחר הצהרים בילינו במשחקי תופסת ,מחבואים ,או תיפסוני לאחר העבודה בלול . סנדלים מאובקות , שרידי זבל עופות בסוליה, ביצים שנשברו לעיתים על הבגדים ,ריח התערובת שנצמד לשערות האף..הכל בכייף.
היו אלו ימים נפלאים חסרי דאגות ( פרט למצב הים …זה מהקונכיה ) , השמש הכתה בנו ללא רחם וצלתה את מוחנו וול דאן ,אך אותנו זה לא הטריד…אבל גולת הכותרת של ימי הקייץ היו ימי שלישי וחמישי בשעה ארבע אחרי הצהריים…שם נפגשנו כדרך קבע עם מוני , דליק , בראבא , ששון גבאי , גידי ,מתי סרי ,ודובל'ה……מה אני אגיד לכם ?…זהו…זה היה זהו זה.
שבת שלישית של חודש אוגוסט , ימי קייץ מהבילים מסמלים את סופו הקרב של החופש הגדול , ובקרוב נראה חצבים על אם הדרך. השנה בניגוד לשנים קודמות , היה החופש חוויה מכוננת להורים והן לילדים בעטיה של הקורונה ( אשם יקום דמה ) , ורבים מאיתנו מייחלים לימים שקטים ורגועים יותר, ופינתנו נוסעת אל העבר ההווה…המתערבבים להם בתוכנית הטלוויזיה ..זהו זה.
התוכנית החלה את דרכה ,כשהיינו בכיתה ד', ב-2 ביולי 1978 כמגזין נוער בטלוויזיה החינוכית הישראלית. יוזמת ועורכת הסדרה הייתה רישה טירמן. המנחים הראשונים היו מוני מושונוב, שלמה בראבא ודליק ווליניץ. הייתה זו תוכנית מגזין ואוסף של קטעי משחק שקישרו בין פינות שונות. את התסריטים הראשונים כתבו אפרים סידון, ב. מיכאל וקובי ניב. בתחילת שנות השמונים הפכה לתוכנית נושא שבה כל פרק סבב סביב נושא מסוים עם קו עלילתי מנחה. התוכנית, שארכה כשעה לערך, שודרה בשנים הראשונות בשידור חי בימי ראשון, שלישי וחמישי בשעה ארבע אחר הצהריים, והשידור החוזר היה למחרת בשעה אחת ושלושים בצהריים. לאחר מכן עברה לפעמיים בשבוע בלבד בחופש הגדול, ובמהלך שנת הלימודים לפעם בשבוע בלבד, בימי חמישי.
בתוכנית היו שלל נושאים , מוסיקה בהנחיית יואב קוטנר האגדי , קולנוע ותיאטרון , חידות בלשיות , ידיעת הארץ , עברית ועוד שלל מיני תופינים לבני הנוער…שזיכו את הפותרים נכונה על החידות בחולצה ותקליט ( כן..זה לפני הדיסק) …בתנאי שצילצלו ל -414155…וענו נכונה.
את הצד המוזיקלי של התוכנית סיפקה במשך שנים רבות להקת ברוש , הגיטריסט שמוליק בודגוב, נגן הבס יוסי מנחם, המתופף איקי לוי, והכנר טוני בראוור.(שהחלה את דרכה כלהקת הליווי של הזמר אריאל זילבר).
את שיר הפתיחה המפורסם שרץ עד ימינו אלה, של התוכנית כתב אהוד מנור ללחן של בני נגרי. הביצוע היה של יהודה תמיר (..הגבוה עם הבלורית מ"חלב ודבש"), חני בודגוב (מ"סקסטה"), עירית בולקא, ואיציק בן מלך.
השחקנים הקבועים מספרים שלכל פרק הייתה עלילה מוגדרת ותסריט, אך הם הורשו לאלתר במקום בהתאם לסיטואציה, מה שאפשר להם להביע את נטיותיהם האמנותיות ולהעשיר את התוכנית בקטעים שהם סטנד-אפ בחלקם, כמו גם, מצד שני, רגעים של בלק-אאוט שבהם נאלצו לסמוך על בן-זוגם לקטע שיציל אותם ממבוכה בשידור חי.
החל מקיץ 1988, במלאת עשור ל"זהו זה!", החלו מצולמים פרקי התוכנית בנוכחות קהל, ומאז השידור החי מלווה בפרצי צחוק, וגם במחיאות כפיים בסוף כל תוכנית, ובהמשך הזמן גם בסוף כל קטע.
בתחילת שנות התשעים , בתקופת מלחמת המפרץ התוכנית חזרה לפורמט של קטעים קצרים שסבבו סביב הווי המלחמה – החדרים האטומים, מסיכות האב"כ, השמועות השונות ואי-הסדר הישראלי הטיפוסי, כמו אזעקות-השווא ("שווא! שווא! סליחה חולון. סליחה רחובות"). במהלך התוכניות הללו קמו ועלו מספר דמויות כמו "שלושת הזקנים" (מושונוב, גוב וקושניר) ושלוש נשותיהם הפולניות, החיילים העיראקים, האישה שהסתובבה עם בעלה ארווין, היקה ה"עצבן", ובכל מקום אליו נכנסה הצהירה "אני עם ארווין פה", הטבח (דובלה), שמכין "טחינה ללא טחינה; דיאטטי!", בובי (מושונוב) ודובי (קושניר). אך הדמות הבולטת ביותר היא דמותו של הבבא בובה, אותו עוזר של הבבא של ריקודי העם, שזכה לפיתוח דמותו על ידי מושונוב (בשילוב קושניר כמנחה תוכנית אירוח) וניבא, את התפתחות המלחמה, באמצעות הגימטריה.
תוכניות מלחמת המפרץ ניסו לשקף את האווירה הישראלית במהלך המלחמה – משפחתיות כפויה, חוסר ודאות, ופנייה לגורמים אזוטריים כמו מקובלים. דוגמה לכך, היא למשל קטע בו ניתח הבבא בובה את המילה "עריק", מילה טעונה בחברה הישראלית באותו פרק זמן, בה השתמש ראש עיריית תל אביב דאז שלמה להט כדי לבוז לאותם אנשים שעזבו את העיר מפחד הטילים העיראקיים. מושונוב, בתפקיד הבבא בובה, פתח והסביר שהוא יקח את המילה הלא-יפה ויעשה ממנה מילה יפה ("ערק, שזה מה ששתה, ראש-העיר, כשהוא דיבר, את המילה, 'עריק'").
לרגל יום סיום המלחמה, שבמקרה "נפל" בדיוק, על חג הפורים, הפיקו אנשי "זהו זה!" תוכנית סיום-עונה חגיגית ומיוחדת, בה חגגו, יחדיו, כל הדמויות כולן – שלושת הזקנים, שלוש נשותיהם הפולניות, הבאבא בובה, השבשב ירקון נגב ( עם השקע …החמקמק).. ועוד.
בסוף שנת 1993 השתנתה מפת הערוצים בישראל עם תחילת השידורים המסחריים של ערוץ 2. הטלוויזיה החינוכית חיפשה דרך לשלב את תוכנית הדגל שלה בערוץ החדש וליהנות מהכנסות הפרסומות. תחילה הועברה "זהו-זה!" לשידור במסגרת השעות שקיבלה הטלוויזיה החינוכית בערוץ 2, בימי שישי בשעה 17:30 ובשידור חוזר בהמשך השבוע…הפורמט החדש ניסה צורות שונות אולם לאחר חמש שנים שלא צלחו הורדה התוכנית ב1998.
חלפו 22 שנה ואז הגיע הקורונה…
במרץ 2020 פורסם כי תאגיד השידור הישראלי פתח במגעים להפקת עונה חדשה של "זהו זה!" עקב התפרצות נגיף הקורונה, ובין השאר נעשתה פנייה לכוכבי התוכנית: שלמה בראבא, מוני מושונוב, אבי קושניר, דב גליקמן וגידי גוב. התוכנית שובצה לשידור בעונה החדשה החל מיום חמישי, 26 במרץ, ב-21:30 בערוץ כאן 11.
בפרק ראשון הופיעו כל חברי הצוות שביצעו מספר מערכונים עם הדמויות הוותיקות (באבא בובה, יאצק ושלושת הזקנים) ודמויות חדשות.
לאחר מכן צולמו ושודרו עוד מספר פרקים בהשתתפות דמויות מהעבר כגון הפולניות ומערכונים הקשורים למגפת הקורונה. לעונה זו צולמו 14 פרקים. בפרק האחרון של העונה הראשונה הם ביצעו יחד עם שלמה גרוניך, בפינה המוזיקלית, ביצוע מחודש ומותאם למצב לשיר "צריך להזיע". הרעיון של ביצוע משותף של כל חברי זהו זה לשיר היה מוצלח להפליא ומרגש וכך בעונת 2020 מסתיים כל פרק בביצוע לשיר …וכל ביצוע ..פנינה.
בעקבות הצלחת העונה הראשונה, יצאה עונה נוספת החל מ-23 ביולי.
וזהו זה לוקחים אותנו במוסיקה אל הזמרת־יוצרת, פזמונאית, מלחינה, מוזיקאית, מעבדת מוזיקלית ומורה לפיתוח קול ישראלית. כלת פרס אקו"ם (2008) ופרס מפעל חיים של אקו"ם (2016)….הלא היא אביבה עוזרי.
אהובה עוזרי נולדה וגדלה בשכונת כרם התימנים שבתל אביב. אביה יחיא עלה לארץ ישראל מתימן, ואימה חנה, גם היא ממוצא יהודי־תימני, עלתה מאתיופיה. עוזרי הייתה בת הזקונים, ולה שמונה אחים ועוד שניים מאשתו הראשונה של אביה. שמה המקורי היה אביבה, אך הכינוי אהובה, שנתן לה האב, דבק בה , ובשם זה הוא מוכרת.
אהובה הייתה מגיל צעיר מאוד חרוצה ,כבר כילדה קטנה הייתה עוזרי פועלת כמקוננת בטקסי אזכרה לנפטרי השכונה.
בשנת 1968 למדה ממוזיקאי יהודי־הודי שהיה המתופף של ראווי שנקר לנגן בבולבול טרנג- כלי פריטה הודי, והייתה מהמעטים בישראל שידעו לנגן בו.
בשנת 1975 יצא לאור אלבומה הראשון, "היכן החייל", שכלל שירים העוסקים באהבה ובקינה ושירים בעל גוון מסורתי, אך זכה לעיקר תשומת הלב בזכות שיר הנושא שלו, שנכתב בהשראת שכנתה בכרם התימנים, שקוננה על שכנהּ החייל, עדי, שנעדר במלחמת יום כיפור. האלבום הצליח מאוד מבחינה מסחרית , ועוזרי זכתה לשם בקרב אוהדי הזמר המזרחי והפכה לסמל .
ביוני שנת 76 בית'ר ירושלים עם אורי מלמילאן ,יוסי מזרחי ויצחק ג'אנו ,דני נוימן, ויקטור לוי ..זוכים לראשונה בגביע המדינה במשחק היסטורי מול מכבי תל אביב..ואהובה עוזרי חיברה את השיר "ירושלים של בית"ר". השיר היה חדשני יחסית, כי שולבה בו הקלטה של דקות מתוך שידור משחק גמר הגביע.
עקב התחושה שההתעסקות בשירי שכול ועצב מביאה עליה רוחות רעות, פרשה עוזרי מהופעות בשנת 1982 למשך כ־17 שנה, אך המשיכה להקליט כמה אלבומים. בתקופה זו שבה לעבודת נעוריה כטבחית במסעדת "גמליאל" בכרם התימנים, ובין השאר גם לימדה מוזיקה ופיתוח קול. אחד מתלמידיה היה הזמר זוהר ארגוב.
בספטמבר 1999 הוציאה עוזרי את האלבום "צלצולי פעמונים" , שנחשב לאלבומה המצליח ביותר. שיר הנושא של האלבום זכה בהמשך לעשרות גרסאות כיסוי (בהן של יואב יצחק, של איה כורם ושל "התבלינים" בגרסת רוק), ופרט לו בלטו גם השירים "קום ולך", "גן הוורדים", "אור הגנוז" ו"אמי אמי".
בחודש אוקטובר 2000 אובחן אצל עוזרי סרטן במיתרי הקול, והיא עברה ניתוח לכריתתם ב־15 באוקטובר אותה שנה. מאז היא כמעט לא יכלה לשיר וקולה הפך צרוד וחלש מאוד, אך היא המשיכה ליצור והעמיקה בנגינה על הבולבול טרנג ובשיתופי פעולה עם אומנים.
בשנת 2016 הלחינה עוזרי את הפסקול לסרט ״ישמח חתני״ , והוציאה את הסינגל "בי נשבעתי", שהיה שירה האחרון.
מחלת הסרטן שבה ותקפה את עוזרי ב־2014. באותה שנה הוסר גידול סרטני מגרונה. היא נפטרה ב־13 בדצמבר 2016 במרכז הרפואי שיבא תל השומר בעקבות סיבוכים של המחלה, והובאה למנוחות באותו יום בבית העלמין קריית שאול. לפני כשנתיים בשנת 2018 החליטה עיריית יבנה לקרוא רחוב על שמה.
אז למה זהו זה ולמה אהובה עוזרי ?
אז בימים אלו , בהם הקורונה משבשת את חיינו ,יחד עם שאר העולם ,המעט שנותר בלמצוא נחמה ועדנה הוא ההתרפקות על נוסטלגיה וימים עברו . והתוכנית זהו זה שמציינת השנה 42 !!!!! שנים של שידור ( עם הפסקות)…עדיין חיה ובועטת.ומותחת קו של זכרונות מימי הקייץ של שנת 78 ומלווה את חיינו מימי הילדות , דרך שנותינו בצבא ,חתונות…ילדים…גיוס ילדינו..ועדיין רלוונטית ,מצחיקה ומעודנת…והשבוע בסיום הפרק השבועי של התוכנית הם שרו שיר מחווה ליוצרת הנהדרת אהובה עוזרי ז'ל…והביצוע הרטיט כל נים בנשמתו של מי שאוהב מוסיקה…
שיהיה אחלה שבוע ושבת נהדרת לכולם…
תמיד ממליץ על אוזניות וכן גם הפעם…עיצמו עיניים והאזינו לביצוע הנהדר
צלצולי פעמונים
בתוך ליבי מהדהדים
על אם הדרך בי פוגש
ליבי הומה ומתרגש
עודני כאן למענך
דמותך הולכת ומתרחקת
כאן אני אל מול ביתך
עיני זלגו דמעות של אושר
חיי היו ימים של בוסר
היינו יחד זוג תמימים
קצת שובבים, מעט שונים
חיוך, גומה, בוער בי אש
מלטף קצת, מתבייש
הולך הדם, הזמן חולף
במחשבה שניה 