"התרבות היא מה שנשאר אחרי ששכחנו את כל מה שלמדנו." (סלמה לאגרלאף)

השמש כבר שקעה לה . רחובותיה של עיר הפכו כהים ,למעט עיגולי אור צהובים של פנסי רחוב ישנים. הילדים סיימו לשחק ,ונכנסו לבתיהם . עוד רגע ירחצו גופם מאירועי היום , יאכלו את ארוחת הערב ויפליגו אל היום החדש בספינת השינה על גלי החלום.

בתי הקפה הקטנים לאורכו של הרחוב בואכה בניין התיאטרון היבהבו עצמם לדעת , מזה זמן רב שלא ביקרו בהם המונים , ראשוני האנשים שהגיחו ממאורות בתיהם בצילו של עידן אפל ,החלו גולשים במורד הרחוב ,וממלאים אט אט את שולחנותיהם הערוכים של המסעדות ובתי הקפה.

צלילים נעימים החלו למלא את הרחוב . צחוק אנשים ,וקולות שיחה כמו הפיחו חיים בעיר המנומנת. מאחד הבארים בקע קולו של סקסופון המנגן מוזיקת בלוז , ולפי הבהוב הצלליות בחלון הבאר נראה היה כי מעטים אף קמו לרקוד..

הוא פסע נינוחות לאורך הרחוב , בתיק האפור התלוי על כתפו היו מילות התסריט והטקסטים אותם היה אמור ללמוד ," ההצגה " , כך אמרו לו , "אפשר שתעלה כבר בשבוע הבא"..הוא לא כל כך האמין כשאמרו , אך מראה הרחוב המתעורר לחיים עורר אצלו תקווה….ועת דרכו רגליו על מדרגות התיאטרון נזכר במה שלימדו המורה בבית הספר למשחק …" ישנם בחיינו דברים שבעזרתם ניתן לחיות…וישנם כאלה שבעבורם שווה לחיות"…הוא חייך לעצמו בתקווה ושלף מהתיק את התסריט וכלי האיפור..

Undergrad Underground - The Playground Theater

שבת נעימה של חודש יוני…171 ימים חלפו מתחילתה של שנה זו ,ועדיין בתי הספר ומשרד החינוך עודם מתלבטים אם תמה לה שנת הלימודים אם לאו ,ופינתנו תיגע ולו נגיעה קלה בשאלה מהם (והאם ישנם בכלל ) גבולות לתרבות..

"התרבות היא זיכרונה של אומה, מצפונה המשותף, המשכיותה ההיסטורית והצורה שבה היא חושבת וחיה." הסופר מילן קונדרה

היום לפני 115 שנים נולדה לה בניו אורלינס שבארה'ב ילדה קטנה וחביבה לזוג ממשפחת הלמן מהגר יהודי גרמני ואם ממשפחה מיוחסת דרומית, הם החליטו לקרוא לביתם ליליאן.

בהיותה בת חמש, עקרה עם הוריה לניו יורק, אולם במשך השנים הבאות נהגו לבלות מחצית כל שנה באכסניה בלואיזיאנה שנוהלה על ידי בני משפחתה. עם התבגרה נרשמה ללימודים באוניברסיטת קולומביה ובאוניברסיטת ניו יורק, אך לא השלימה אותם לכדי תואר אקדמי.

Lillian-Hellman-1939.jpg

בגיל 25 החלה הלמן את הקריירה הספרותית שלה בפרסום סיפורים קצרים פרי עטה במגזינים שונים, וכתיבת ביקורת ספרותית בעיתון "ניו-יורק הרלד טריביון". מאוחר יותר, עבדה כקוראת תסריטים…

"לעולם לא נוכל להיות מדינה תרבותית כל עוד אנו מוציאים פחות כסף על ספרים מאשר על גומי לעיסה." ( אלברט הובארד)

אז יש לנו בחורה צעירה ,חובבת תיאטרון וספרות וגם קולנוע נשמע אחלה רק בעייה קטנה..הזמן והמקום..

המדובר הוא במחצית הראשונה של המאה הקודמת בארה'ב שם מתפתח המושג מקארתיזם.

מקארתיזם (באנגלית: McCarthyism) הוא "האשמת אנשים ללא סיבה או על סמך עדויות מפוקפקות בהשתייכות לקבוצות שנדחו וגונו על ידי החברה".

ההאשמה גורמת לתיוגו של המואשם, יחד עם משפחתו וחוג ידידיו, כחלק מאותה קבוצה שהוחרמה, ולפגיעה בו ובקרובים אליו – הרחקה ממקומות עבודה, ממעגלי השפעה, ופגיעה בזכויות האדם ובזכויות האזרח שלו, ובעיקר בזכויות הקשורות לחופש הביטוי. ההאשמות המובעות הן בעיקר האשמות של חוסר נאמנות, חתרנות או בגידה, והן מבוססות על שיטות חקירה בלתי הוגנות, שמועות, ראיות בלתי מספיקות ועדויות מפוקפקות. בדרך כלל האשמות אלו נועדו כדי להגביל או למנוע דעות פוליטיות שונות.

מקרתיזם: מה קורה כשאסור לחשוב אחרת?

מקור המונח הוא בתקופה הנקראת בארצות הברית "הבהלה האדומה השנייה", בין השנים 1950–1956. תקופה זו אופיינה בחשש העמוק שהיה בארצות הברית מפני עליית הקומוניזם ובמסע ציבורי נרחב שעורר פחד מפני השפעה קומוניסטית ומפני מרגלים סובייטיים. המונח "מקארתיזם" במקור נטבע כמונח ביקורתי המתייחס ספציפית לפעולותיו של הסנטור ג'וזף מקארתי, שהנהיג מסע אנטי-קומוניסטי נמרץ משנת 1948 ועד אמצע שנות החמישים ובמסגרתו נחשדו אנשים בתקשורת, בתעשיית הקולנוע, בממשל, בצבא ובעיסוקים אחרים, כבעלי נטיות קומוניסטיות.

מקרתיזם: מה קורה כשאסור לחשוב אחרת?

ארה'ב בדרך כלל נוהגת ללעוג לרוסיה על כך שהיא שולחת לסיביר את כל מי שדעותיו אינם עולות בקנה אחד עם דעת השלטון ,אולם במהלך תקופתו של מקארתי הואשמו אלפים מאזרחי ארצות הברית בחברות במפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית או באהדה כלפיה, והיו מטרה לחקירות נמרצות שנערכו על ידי גופים ממשלתיים או ועדות וסוכנויות אזרחיות.

מושאי החקירות היו בעיקר עובדי ממשלת ארצות הברית, אנשים שהיו קשורים לתעשיית הבידור, מורים ופעילים בארגוני עובדים. לחשדות ניתנה אמינות, אף על פי שהעדויות שעל פיהן הועלו אותם חשדות היו לעיתים קרובות לא חד-משמעיות ואף מפוקפקות, הוערכה רמת מסוכנותו של הנאשם בקשריו עם ארגונים קומוניסטיים וארגוני שמאל באופן מוגזם מאד. רבים מהמואשמים איבדו את מקום עבודתם והקריירה שלהם נהרסה; כמה אף נכלאו. רוב תקופות המאסר ניתנו בפסקי דין שבוטלו מאוחר יותר על ידי ערכאות גבוהות יותר; תקופות המאסר ניתנו על פי חוקים שבוטלו מאוחר יותר, לאחר שהוכרזו כמנוגדים לחוקת ארצות הברית.

"תרבות היא דמיון חופשי ויופי וגיוון וריבוי קולות ואומץ והתרסה וכנות וריגוש וביטוי שאיננו מתחנף ואיננו מתאים את עצמו למד פטריוטיות מזויף או למבחני התאמה שלטוניים." ( דינה זילבר)

כמו בכל מקום בהיסטוריה , הפחד הוא המאיץ הטוב ביותר לשכנע אנשים. כשם שהפחד ממה שאחרי המוות הוליד את הדת , וכשם שהחשש מארה'ב שלח מאות אלפי רוסים באשמת בגידה שלא הייתה לערבות השלג של סיביר , כשם שנשים הואשמו בכישוף בתקופות של מגיפות …כך גם בארה'ב עם הפחד מקומוניזם של אותן שנים.

ידידתנו המחזאית ליליאן הלמן שנודעה בדעות שמאליות ובאקטיביזם פוליטי , הוכנסה לרשימה השחורה של הוליווד – רשימה שמית של גברים ונשים מתעשיית הקולנוע האמריקאית (שמרכזה בהוליווד), שנכללו בה בשל נאמנותם המשוערת או המוכחת לרעיונות פוליטיים או אידאולוגיים בעלי זיקה לקומוניזם.

מהנכללים ברשימה נמנעה תעסוקה בתחומם ונמנע מהם פרסום ציבורי.

A Black Mark for America: The Hollywood Blacklist | Covalent Logic ...

בשנות החמישים הרשימה הורחבה לכלל תעשיית הבידור האמריקאית, וכללה תסריטאים, במאי קולנוע, שחקנים, מלחינים ומוזיקאים, כתבים ומגישי תוכניות, וכן עובדים נוספים בתעשיית הבידור שהואשמו שהם חברים במפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית או משתתפים בפעולותיה ובפרט בריגול לטובת ברית המועצות או הפצת תעמולה קומוניסטית.

על אף שהמשיכה להעלות מחזות בתיאטראות ברודוויי בשנות ה-50, החרם מצד תעשיית הקולנוע האמריקאית פגע בהלמן כלכלית באופן חד. הלמן זכתה לשבחים על הקרבת הקריירה בכך שסירבה להשיב על שאלות ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית. היא הכחישה שהייתה חברה במפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית.

בהמשך חייה הלמן פרסמה מחזות וספרים על חייה ,וזכתה לפרסים :פרס רובסון ,ופרס הספר הלאומי , ואף לתואר דר' לשם כבוד מאוניברסיטת ברנדיס.

אמינותה נפגעה כאשר עיתונאית בשם מרי מקארתי ( כמה סימלי השם ) מצאה אי דיוקים בסיפור חייה , הלמן תבעה אותה תביעת דיבה אך נפטרה טרם הסתיים המשפט.

בשנת 1961 ביים וילאם ויילר את הסרט " הלחישה הרועמת " על פי ספרה של הלמן .

כרזת הסרט הלחישה הרועמת (שעת הילדים)

בסרט שיחקו בין השאר שירלי מקלין , ואודרי הפבורן הנהדרות , וכן השחקן ג'יימס גארנר.

הסרט מבוסס על המחזה "שעת הילדים" של הלמן משנת 1934. שהייתה חלוצה בהעלותה את בעיות הלהט"ב על הבמה בזמן שקוד הייז ( הקוד שהיווה מעין צנזורה פנימית של האולפנים הגדולים הקוד קבע במפורש מה נחשב כמקובל מבחינה מוסרית בהפקת סרטי קולנוע בארצות הברית, ומה נחשב כבלתי מקובל ) ,התייחס רק לתעשיית הקולנוע.

ויליאם ויילר ביים את הגרסה הקולנועית הראשונה למחזה, לסרט בשם These Three בשנת 1936 עם תסריט "מכובס" של ליליאן הלמן שאיפשר את הפצת הסרט בתקופה שאסור היה להזכיר את המילה הומוסקסואליות בקולנוע אפילו ברמז.

"התרבות היא נפשה של הדמוקרטיה." ( ליונל ז'וספאן-רוה'מ צרפת 2001)

והנגיעה הקלה במגבלות התרבות לוקחת אותנו במוסיקה אל הזמרת הנהדרת ( מרגול האמריקאית ..)…טינה טרנר.

המיסוי המסורבל גורם לאמריקאים לוותר על אזרחות - כלכליסט

טינה טרנר היא זמרת בלוז-רוק ושחקנית אמריקאית. נולדה בשם אנה מיי בולוק (Anna Mae Bullock) ב-26 בנובמבר 1939בנאטבוש (Nutbush) שבטנסי , ארה'ב.

טינה החלה את דרכה המוזיקלית בשנת 1958 בעזרתו של המוזיקאי והמפיק אייק טרנר שהיה זה שהעניק לה את שם הבמה טינה, ולמעשה גם את שם משפחתה לאחר שנשא אותה לאישה בשנת 1962. תחילה שימשה טרנר כזמרת ליווי בהופעותיו עת הייתה בת 18, אך עד מהרה תפסה טרנר את קדמת הבמה לצידו של אייק ולהקתו. במהלך תקופה זו הביאה טינה שני ילדים לעולם: בשנת 1958 נולד לה בנה הראשון מסקסופוניסט בלהקת הליווי של אייק, ובשנת 1960 נולד בנה השני, היחיד המשותף לה ולאייק.

טינה טרנר:

השיר הראשון אותו הקליטה, "טיפש מאוהב" ("A Fool In Love"), הפך בין לילה ללהיט שהצליח להתברג בראש מצעדי הפזמונים ברחבי ארצות הברית. בעקבות ההצלחה הפתאומית, שינה אייק טרנר את שם להקתו לשם: "Ike and Tina Turner Revue". בשנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 זכו הצמד אייק וטינה טרנר להצלחה גדולה. הופעתה המרשימה והמקורית של טרנר על הבמה הפכה לסימן ההיכר שלה כזמרת-רקדנית, דבר שהשפיע רבות על אמנים אחרים.

אולם חייה האישיים היו ממש לא סיפור הצלחה ,באמצע שנות ה-70 ניצבה טרנר בפרשת דרכים אישית ומקצועית. בעקבות התמכרותו לסמים של בעלה ושותפה המוזיקלי אייק טרנר, חלה דעיכה במכירת האלבומים ובהזמנת הופעות, זאת למרות הצלחתה הגדולה של טינה בסרט טומי עם להקת The Who, בתפקיד מלכת האסיד. אייק נעשה אלים כלפי חברי הלהקה בכלל וכלפי טינה בפרט, דבר שהביא בסופו של דבר לבריחתה ממנו. רגע לפני הופעה בדאלאס ב-4 ביולי 1976, הכה אייק את טינה באופן אכזרי במיוחד, דבר שגרר את הימלטותה חסרת כל. במשך מספר שבועות הסתתרה טינה מפני בעלה, כשהיא לנה בבתי חברים ואוכלת מכל הבא ליד.

בשנת 1978 הגיע תהליך גירושיה מאייק לידי סיום. בספרה האוטוביוגרפי "אני, טינה" (1986), תיארה טרנר את חוויותיה לצידו של בעלה הנרקומן והאלים. ספר זה הפך ברבות השנים לסרט הקולנוע המצליח "מה זה בכלל קשור לאהבה" (1993), בכיכובה של אנג'לה באסט (שזכתה עבור הופעתה בפרס גלובוס הזהב); פסקול הסרט הוקלט בקולה של טרנר עצמה, וזכה להצלחה במכירות ובמצעדים.

בשנת 1986, שיחררה טרנר את אלבומה "שוברת כל כלל" שזכה אף הוא להצלחה אדירה. באותה שנה יצאה למסע הופעות עולמי בו בין היתר הגיעה לישראל והופיעה בפארק הירקון וכן שברה גם שיא שנכלל בספר השיאים של גינס, עת הייתה האדם שהופיע בפני הקהל הגדול ביותר בעולם, אירוע שהתרחש בריו דה ז'ניירו שבברזיל, שם הופיעה בפני קהל מעריצים של למעלה מ-182,000 איש. שנת 1986 סימנה את הפיכתה של טרנר לזמרת מוכרת ויציבה, לא רק מהבחינה המקצועית אלא אף מהבחינה האישית. בשנה זו, עזבה טרנר את ארצות הברית ועברה להתגורר באירופה, בה היא מתגוררת עד היום בשווייץ עם בן זוגה הגרמני, מנהל בחברת התקליטים EMI. בשנת 1989, ביצעה מחדש את "The Best", אשר לימים, הפך לאחד משיריה המצליחים ביותר.

טינה טרנר:

בנוסף לכך שיחקה טינה בסרטים בתפקידים קטנים ,(מקס הזועם , אחרון גיבורי הפעולה ,טומי ,ונתנה את קולה לסרט גולדנאיי בסדרת ג'ימס בונד ).

מאז שנת 2000 פרשה טרנר באופן חלקי מעולם המוזיקה, למעט הופעות אורח קצרות מעל במות שונות.

אז כיצד הדברים מתחברים ?

בארצנו הקטנה למודת הויכוחים ,המלחמות והמחלוקות עלתה בשנים האחרונות סוגיית " הנאמנות בתרבות" ..הצעה לחוק שכל אומן או גוף תרבותי יצטרכו להביע נאמנות למדינה שאחרת המדינה לא תתמוך בה. הדבר בעייתי בלשון המעטה,מאחר ותרבות מצונזרת ,מאבדת מהאוטנטיות שלה ,ומכפיפה עצמה לדעותיו של השלטון הקיים באותה עת ,על מנת לזכות בתקציב ,ואין זה משנה באם זה ימין או שמאל, או מרכז. וכאשר ישנו פחד ברקע ( קומוניזם , קפיטליזם , הרוסים הסורים או האירנים או אולי הצ'רקסים ) , קל מאוד לראות בכל דעה או עשייה אומנותית הסוטה במעט מדעת השלטון כמסוכנת או בוגדנית..והתרבות נעשית שופרו של שלטון ומאבדת את עצמה.

והיום ימלאו 115 שנה להולדתה של המחזאית/סופרת ליליאן הלמן ,שחיה אומנם בארץ האפשריות הבלתי מוגבלות , ואפילו בהוליווד הליברלית והמתקדמת ,היא הוכנסה לרשימה השחורה של התרבות רק בגלל החשש מהקומוניזם .ואם שם זה קורה שומא עלינו להיות קצת יותר סובלנים וקצת פחות יראים מפני כל "ההפחדות" המהלכות עלינו אימים. התרבות מוטב לה להיות עצמאית ובועטת מאשר עוד עמדת יח'ץ של המדינה.

התרבות איננה ואסור שתהיה רקדן פרטי של אף ממשל או שליט בעבור כסף…הפוך משם שירהשל טינה טרנר בשיר "רקדן פרטי" -PRIVET DANCER , שכתב לה מרק קנופלר -הסולן והגיטריסט המדהים של "הדייר סטרייט"..

שבת נעימה שקטה וחופשית מכל עול לכולם…שימו לב לקול המדהים.

Well the men come in these places
And the men are all the same
You don't look at their faces
And you don't ask their names
You don't think of them as human
You don't think of them at all
You keep your mind on the money
Keeping your eyes on the wall
I'm your private dancer
A dancer for money
I'll do what you want me to do
I'm your private dancer
A dancer for money
And any old music will do

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s