לכרוע על חוף הסליחה.

זה לא עובר ,,,זה לא עובר..היא נעורה משנתה הקצרה ,אגלי זיעה מלוחים ניגרו ממצחה על עיניה . היא התרוממה באחת ממיטתה ומחתה את הזיעה במגבת שהניחה למראשותיה. כבר כמעט עשר שנים שהיא לא מוצאת מנוחה לנפשה. הנושא אינו מניח לה. "הייתי צריכה לעשות זאת כשיכולתי , הייתי צריכה לגשת אלייה ולאמר לה את שעל ליבי " ,לבקש סליחה , חשבה לעצמה . " אולי היא לא הייתה שולחת יד בנפשה , אולי יכולתי למנוע זאת ,אולי הייתי יכולה להעניק לילד שלה חיים טובים יותר"….

היא קמה מהמיטה ,וניגשה אל שידת הכתיבה הסמוכה , הדליקה את מנורת הקריאה ,והזיזה את העכבר.  המחשב שניעור לחיים האיר את החדר האפלולי באור צהוב.  ריפרוף מהיר באלבום התמונות המשפחתית ,האיר אוסף תמונות ישנות , היא החלה לבהות בהן .. ימים עברו וחלפו לנגד עיניה כחלוף הנוף מחלון מכונית נוסעת , הנה הן בטיול שעשו בכיתה ב , היי הנה הן מטפסות על עץ בחצרו של הדוד שמעון , והנה רק היא מביטה בה בחיוך קסום..היא בהטה בתמונה זמן ארוך ,ועל כף היד שאחזה בעכבר ניגרו דמעותיה המלוחות..כמעט עשר שנים שאינן מדברות..

הימים חולפים נהג אביה לאמר לה , ממש כמו בשיר ,של הזמר ההוא..אברהם טל נדמה לה שהיה שמו , ומה פה חשוב באמת ? , האגו ? הכבוד ? , הגאווה ? ,ומה נותיר אחרינו ? כיצד יזכרו אותנו ?..והאם זה חשוב בכלל איך יזכרו ?..יותר מדי שאלות ,ותשובות לא היו לה…דבר אחד היה בטוח ..את המועקה הזאת רק הזמן ירפא , ואם לא , אז אולי המוות.

מחלון ביתה ניתן היה להבחין באורות פנסי הרחוב , גבאי בית הכנסת שעבר ברחוב נשא קולו .."סליחות…סליחות. קומו אנשים….סליחות.."…קולו הלך ונמוג כשהתרחק.

בוקר יום שבת שני של חודש אוגוסט…ימי אלול הולכים וקצרים ,ראש השנה העברי מעבר לפינה ופינתנו חוזרת אחורה בזמן אל שנת 1911 , אל ה-29 למאי בפרוסיה המזרחית…למה לשם ? כי שם נולדה מושא פינתנו … משוררת עברית, מתרגמת ומסאית שחיה בשנים 1911 – 1970. לאה גולדברג.

גולדברג נולדה בשנת 1911 בעיר קניגסברג שבמחוז פרוסיה המזרחית של גרמניה (כיום קלינינגרד, רוסיה), לציפה (צילה), ואברהם, כלכלן בכיר, שעבד כמפקח בחברת ביטוח בליטא, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית. בשנות חייה הראשונות התגוררה המשפחה בעיר קובנה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נאלצו לברוח למחוז סרטוב, עמוק בתוך שטחה של רוסיה. כששבו לליטא בתום המלחמה עינו חיילים ליטאים מהצבא הלבן את אביה, שהואשם בקומוניזם, במשך כעשרה ימים; כתוצאה מכך סבל האב מהפרעה פוסט-טראומטית.

גולדברג למדה פילוסופיה ושפות שמיות באוניברסיטאות קובנה, ברלין ובון. את הדוקטורט שלה, באוניברסיטת בון, כתבה על הניב השומרוני, בהדרכת פאול קאלה. בתום לימודיה חזרה לליטא, שם עסקה בהוראת הספרות בגימנסיה העברית בעיר ראסיין, ונמנתה עם חברי קבוצת הסופרים "פֶּתח".

עליית הנאציזם בשנת 1933 משכנעת את לאה ,כי הדבר הנכון לעשות הוא לעלות לישראל.וכך עשתה.

ב-1935 עלתה ארצה והצטרפה לחבורת הסופרים שבראשה עמד המשורר אברהם שלונסקי. בשנה זו יצא לאור ספר שיריה הראשון, "טבעות עשן", ובו התפרסמו, בין היתר, השירים "לתמונת אמא" ו"ימים לבנים" (שלימים הלחין שלמה יידוב).

אמה עלתה לארץ שנה אחריה, והשתיים עברו להתגורר יחדיו בתל אביב.

גולדברג כתבה עבור העיתונים "במחנה", "דבר", "על המשמר" ו"משמר לילדים", ונמנתה עם עורכי "דבר לילדים". לעיתים כתבה תחת שם העט "עדה גראנט". היא ערכה את "אורות קטנים", עיתון לילדי יהדות התפוצות, ופרסמה שירים, כגון "האמנם"( בביצוע נהדר לחווה אלברשטיין, וגם של שלומי סרנגה ) בעיתון "דבר".החוקר גדעון טיקוצקי הראה שהשיר "האמנם" הפותח במילים "הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד" שנדפס לראשונה בדבר מיום י"ד אדר א' תש"ג (19.2.1943) משקף חוויה טראומתית משחר ילדותה של המשוררת שאירעה ב־1919 בעת שאִמה נאלצה לעָזבה שעות ארוכות יחידה בשדה והלכה לבקר את בעלה, אבי בתה, שהיה כלוא בידי הלאומנים הליטאים – אירוע שבּוֹ הסתיים, לפי עדוּת המשוררת, הפרק המאושר של ילדותה המוקדמת והחלו פרקי הדווי והסבל של החיים הבוגרים.

תוצאת תמונה עבור לאה גולדברג

לאה גולדברג למדה להסתיר מעין קוראיה ומבקריה את מכאובי־חייה, ונתנה להם ביטוי מרוּכּך לאחר שעברו תהליכי הדחקה. על מנת להתפרנס , חיברה זמרירי פרסומת למחייתה. וכן עבדה כמורה בבית ספר, וכעורכת ספרי ילדים בספרית פועלים. בשנת 1949 זכתה בפרס רופין.

פעילותה הספרותית הייתה עשירה ורבת פנים: היא כתבה שירה לירית, רומן (והוא האור), סיפורים קצרים, מחזות (בעלת הארמון), וכן מאמרים של פרשנות ספרותית. גולדברג תרגמה לעברית שירה, דרמה ופרוזה משפות שונות (מיצירות שקספיר, ברכט, צ'כוב, איבסן ופטררקא) ואף הקדישה חלק חשוב מיצירתה לכתיבה לילדים (23 ספרים, בהם: דירה להשכיר, ידידי מרחוב ארנון, מה עושות האיילות, המפוזר מכפר אז"ר, נסים ונפלאות).

תוצאת תמונה עבור לאה גולדברג

ב-1950, לאחר שהוצעה לה משרה באוניברסיטה העברית,בחוג לספרות כללית , עברו היא ואמה להתגורר בירושלים. שם כתבה את מחזור השירים "אהבתה של תרזה די-מון", המתאר אהבה נכזבת של אצילה צרפתייה למורה איטלקי צעיר. הספר הושפע מאהבתה לז'ק אדו.(מורה כריזמטי לצרפתית, בו התאהבה ,אך נכזבה אהבתה ).היא הקימה באוניברסיטה את החוג לספרות כללית והשוואתית. ועמדה בראשו במשך כעשור, במינוי פרופסור, עד למותה. בשנת 1970 זכתה בפרס ישראל לספרות.

בראש יצירתה הספרותית של גולדברג עומדת שירתה. שירתה של גולדברג, כאופייני לזמנה, נמלצת פחות מזו של בני הדור הקודם, כגון ביאליק וטשרניחובסקי, ומודרניסטית במובהק ,שפתה בהירה יותר ומכילה הרבה פחות מטאפורות , כמעט שפת היום יום ועם כל זאת עמוסה ברגשות. ייחודה כמשוררת והמעמד הנכבד שלו זכתה יצירתה נזקפו בעיקר לזכות יכולתה המלוטשת להסביר נושאים אישיים, ואינטימיים , ולהעבירם כתחושת הכלל.

גולדברג לא נישאה ולא הייתה לאם. בנעוריה התאהבה בגברים מבוגרים ממנה, אך אהבותיה היו נכזבות כולן.

רבים נוטים לחשוב בטעות כי שירייה הנופיים מדברים על ארץ ישראל ,אולם אחד המושאים המרכזיים המלווה את שיריה של גולדברג הוא מורשת חייה באירופה דווקא מקום הולדתה , אותה הותירה מאחור בעלייתה ארצה. דוגמאות לכך קיימות בספריה, כמו "שיר בכפרים", המכיל שירי עם ממולדתה אותם תרגמה לעברית, יצירתה "משירי ארץ אהבתי" וכן גם ספרה "מביתי הישן". שירים אלו כוללים עולם ציורי כפרי ואירופי, השזור באינספור תיאורים לעולם אשר על אף געגועיה של המשוררת, אינו יכול להתקיים במציאות הארץ-ישראלית( למרות שגם פה השקד פורח).

יומניה האישיים של גולדברג התפרסמו בשנת 2005. היא החלה בכתיבתם, בעברית, באוקטובר 1921 בקובנה בהיותה בת עשר בלבד. הפרסום המאוחר עמד בסתירה לקנאות שבה התייחסה לפרטיותה, ועניין הפרסום עורר ויכוח ציבורי.

אז למה לאה גולדברג ? ,ולמה דווקא השבוע ?….התשובה היא "סליחות"

בארץ אהבתינו בא לו הסתיו , ובאויר נישא ריח בחירות מועד ב' שמכות על כל חלון ושער , ובלילות חודש אלול בו אנו מצויים ,מכה גבאי בית הכנסת על חלונות הבתים , " קומו אנשים , עורו לסליחות" , והמרחק בין עימותי הבחירות אל מול אמירת הסליחות רחוק כמרחק בין ליטא וירושליים. בלילות אנו מבקשים סליחה ומחילה מבונה עולם ( אלה לפחות שמנסים) ,ובימים מטיחים זה בזה השמצות ,נאצות ,ומיני מגדניות מרירות. ובאשמורת אחרונה שוב עוטים טלית וממררים בבקשת סליחה ומחילה.

שנים ניסו חוקרים לתהות על פישרו של השיר "סליחות" אותו כתבה לאה גולדברג . ממי היא מבקשת סליחה ? , ומה רע עשתה כי צריכה היא לבקש אותו לסלוח לה .השיר "סליחות" נתפס כשיר המופנה לגבר אהוב, שכּן כלולים בו רמזים לקרבה גופנית. אולם עפ"י הפרסום של זיוה שמיר במוסף השבת של מקור ראשון משנת 2013 , יתכן והבקשה לסליחה מופנית בכלל אל…. אביה .יתכן ואלמלא אושפז האב והופרד ממשפחתו, הוא היה עולה ארצה ביחד עם אמה ואיתה, ולא היה נספה בשואה ביחד עם יהודי קובנה. ועל כך מייסר אותה מצפונה עד כדי הצורך לבקש סליחה. תיאורי הגוף בשיר הם בעצם זכרונותיה כתינוקת עם אביה שלימדה את שמות חלקי הגוף ,ריס ,ציפורן וכו'.(ולמדתי שם לכל ריס וציפורן).

אביה של המשוררת, איש האיגודים המקצועיים , נעצר בגבול, בשובו אחרי מלחמת העולם הראשונה ממקום גלותו שברוסיה לביתו שבליטא. הוא נכלא באוּרווה על־ידי משטרת־הגבולות בחשד שהוא קומוניסט המרגל לטובת ברית־המועצות. במשך ימים אחדים הועמד אביה , אברהם גולדברג מדי יום מול כיתת־יורים שביימה את הוצאתו להורג כדי לגרום לו להתוודות על "פשעיו" נגד "המולדת". הריטואל הזה גרם לאב לאבד דעתו ("אִם הָיוּ עִנּוּיִים הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ").גולדברג מזכירה כאן את עינוייו של האב הבאים אליה בסיוטי הלילה ("בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ"), ואת ההפלגה אל האופל שבּוֹ שרוי האב.

השיר מסתיים בבקשה להרפות ממנה, להניח לה ללכת לדרכה ולמחול לה על העוול – לכרוע על חוף הסליחה: להיפטר מן התמונות הרודפות אותה בחלומות הליל.("תנני ללכת ,תנני ללכת ,ולכרוע על חוף הסליחה ")

פרסום השיר הראשון יוני 1938

ולכן בימים אלו ,ימי הסליחה והמחילה , גם אם היו עינויים , מוטב  שנוותר, נקבל האחד את השני ופחות נחרף ונגדף , ונבקש סליחה כי לבסוף יחלוף הרגע ואז יהיה מאוחר מדי מלבקש סליחה ומחילה.

ואם למי מאיתנו ישנו ויכוח ישן ,כעס , דיבור סרה ,או מריבה מני ימים עם  אח או אחות , בן או בת , חבר לעבודה או סתם שכן ,שכועסים אנו עליו או הוא עלינו , מוטב שנשפיל קומה ונכרע על חוף הסליחה ונבקש מחילה כל עוד אנו יכולים .כי איך לאמר זאת ? , חברים  הימים חולפים ולזמן כוונות משלו , ואם לא נעשה זאת היום , מחר יהיה מאוחר מדי ,ונאחר את הרכבת ויסורי המצפון על "למה לא עשינו זאת כשיכולנו ?" ,  ילוו אותנו בהמשך חיינו . והרכבת  אגב…היא יוצאת  מהתחנה עפ'י הלוח העברי ..בעוד שבועיים…יום הדין…ועד אז נהוג לאמר סליחות.

שבת נעימה לכולם.

באת אלי את עיני לפקוח,
וגופך לי מבט וחלון וראי,
באת כלילה הבא אל האוח
להראות לו בחושך את כל הדברים.

ולמדתי: שם לכל ריס וציפורן
ולכל שערה בבשר החשוף
וריח ילדות ריח דבק ואורן
הוא ניחוח לילו של הגוף.

אם היו עינויים – הם הפליגו אליך
מפרשי הלבן אל האופל שלך
תנני ללכת תנני ללכת
לכרוע על חוף הסליחה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s