קר ..קר היה על מגרש המסדרים. רוח באה מן הים והסיעה אויר צונן של חודש ינואר .האויר קר נשא בתוכו אדי מי ים מלוחים מקפריסין ואולי מכריתים,או אולי מאחת ממדינות הים האגאי. קשה היה לנחש את מקור אותם אדי מים צוננים שניתכו על חולצותינו הלבנות להפליא, אשר למרות הקור היו החוצץ היחיד בין חלום למציאות , בכל זאת בני 20 חסרי מורא ושכל ,אך עם המון גאוה.
כובעי הקסקט הקשיחים המעוטרים בפס הזהב נצצו באור יקרות אל מול קהל אוהד ושקט . על בימת הכבוד ישבו יחד מפקד החיל ,והרמטכ'ל . מעל רמקולים מנומסים הקריא מושיק טימור בעברית צחה וקול דרמתי ,דברי שבח והלל על הקורס בכלל ועל בוגרי מחזור ס'ד המסיימים דרך ארוכה באותו היום בפרט. ואנו מלאי עזוז של בני 20 , עם תמימות וציונות של 30 שנה אחורה,והרבה אמונה בצדקת הדרך ויושרת ההנהגה , צעדנו שמאל
ימין ..ימין ושמאל לקול תרועת המנגינה ,ולצליל מחיאות הכפיים של הקהל …הכתף שק ,דגל שק ,…לימין הצדע ,ולימין שור..זה אותן פקודות ששמענו אינספור פעמים בשבוע האחרון ולשמחתינו הרבה כעת זו הפעם האחרונה…הספינות שחלפו מאחור בים הפרוש אל מול הרחבה האירו את שמי חודש ינואר האפלים בשלל זיקוקים ומיני מרעישין ומרעין בישין. מעגל מחזור המסיימים התכנס לעיגול בינות שורוות שאר מחזורי הקורס…שאגת "עלי ים" נשמע שלוש פעמים ובסופה צעקנו.ים …ים..ים…כובעים בלבן וזהב נזרקו אלעל,עימם נזרקו מעלה כנראה גם הנאיביות …אימהות מודאגות עם סוודרים ודמעות אצו רצו לכסות את הילדים..
(טקס סיום מחזור ס'ד ינואר 1989).
שמים בהירים של בוקר. בצידם האחד עולה השמש ומנגד שוקע לו הירח ,שבת אחרונה של חודש ינואר עושה את דרכה ,ופינתנו נוסעת אחורה בזמן אל שלהי שנת 1968 .אופוריית ששת הימים עוד חורכת לה בשקט כל פינת צניעות אחרונה ובמימיו הקרים של מערב הים התיכון משרכת דרכה צ-77 בדרכה אל הארץ המובטחת….או שלא.
צ-77 היה שמה הצבאי של הצוללת אח'י (אוניית חיל ים ) דקר .
הדקר הייתה למעשה צוללת בריטית מדגם T.סה'כ בנה הצי הבריטי 55 צוללות מסוג זה ,הדקר הושקה בבריטניה בספט 43 מעט לפני תום מלחמת העולם השניה ,בשלבים אלו היה הצי הגרמני בשלבי גסיסה אחרונים ועיקר משימותייה היו משימות סיור ואיסוף מודיעין. בגמר המלחמה לא היה לצי הבריטי צורך בכל כך הרבה צוללות .אלה שנשארו בשירות, ובהן "טוטם", יועדו למשימות מעקב ולחימה בצוללות סובייטיות. לצורך כך, עברה הצוללת שיפוצים נרחבים בשנות ה-50 במספנות צ'טהם. השיפוצים כללו הארכת גוף הלחץ, הסרת תותח הסיפון, הסרת צינורות טורפדו חיצוניים, הוספת מצברים, התקנת שני מנועי דיזל חדשים, ועיצוב חדש של גשר הצוללת.
ב-1964 נחתמת עסקה בין ישראל לבין בריטניה, שבמסגרתה נרכשו שתי צוללות מדגם T, אה"מ "טרפין" (Turpin) ו"אה'מ טוטם".( אה'מ-אוניית הוד מלכותה). בהמשך צורפה לעסקה צוללת שלישית, אה"מ "טרנצ'ן" (Truncheon). טרפין וטוטם שופצו במספנת הצי הבריטי בעיר פורטסמות', ושמן שונה לאח"י לווייתן ואח"י דקר, בהתאמה. הצוללת השלישית שופצה בישראל ושמה שונה לאח"י דולפין.
הפיקוד על 'אח"י דקר' נמסר לידי רס"ן יעקב רענן, בוגר קורס חובלים מחזור ד'.השיפוץ הושלם במלואו, וכלל ניסויי ים בפורטסמות'. בגמר השיפוץ נמסרה דקר לידיים ישראליות. נס השירות הפעיל הונף על דקר ב-10 בנובמבר שנת 1967.
רס'ן יעקב רענן ביום היציאה לים ב9/1/68
הצוללת הפליגה מפורטסמות' לבסיס השייטת הבריטית בנמל Faslane בקרבת גלזגו שבסקוטלנד שם קיימה סדרת אימוני היבנות(אימונים הבונים את הצוות לפעול המצבי לחימה וחירום שונים) בפיקוח בריטי. בחינת הסיום של אימוני ההיבנות כללה תרגול של 36 שעות בנוכחות מפקד הבסיס הבריטי ומפקד שייטת הצוללות הדר קמחי. הצוללת וצוותה עמדו היטב במבחן ושבו לפורטסמות'.
ב-9 לינואר 68 יצאה הדקר מנמל פורטסמות בדרכה לישראל כשעל סיפונה 69 אנשי צוות. עפ'י תוכנית ההפלגה הייתה אמורה הצוללת להיכנס לג'יברלטר לתידלוק ומשם להמשיך בשייט /צלילה לישראל בכוונה להגיעה לישראל ב4/2 היישר לטקס החגיגי של סיום קורס חובלים שישתלב בטקס הגעת הצוללת.
הקשר עם הצוללת לאורך ההפלגה היה אלחוטי, בקוד מורס ישירות למפקדת חיל הים. על הצוללת היה לשלוח דו"ח מצב הכולל את מקומה הגאוגרפי ויתרת הדלק אחת ל-24 שעות. כחידוש לעומת הפקודה של אח"י לויתן, נדרשה דקר לשלוח גם הודעות ביקורת קשר כל 6 שעות, שהמפקדה הייתה צריכה לאשר את קבלתן. עוד קבע התדריך, כי במקרה שהצוללת אינה מצליחה ליצור קשר עד 8 שעות משידור הביקורת הקודם, עליה לעלות על פני המים ולא לחזור לצלילה עד השגת הקשר.
ב־24 בינואר, ארבעה ימים לפני העגינה המתוכננת בישראל, נשלח מהצוללת דיווח כי היא ליד כרתים, ובחצות נשלח השדר האחרון. למחרת בבוקר, 25 בינואר, לא שידרה הצוללת דבר, ובחיל הים שיערו כי יש בעיית קשר בשל מזג אוויר סוער במיוחד ששרר בים התיכון. החיפושים החלו יום לאחר ההיעלמות ומטוסי חיל האוויר הוזנקו לאזור. במקביל הגיעו לעזרה ארבע משחתות אמריקניות וספינה בריטית. אח"י דולפין, (צוללת שלישית שנרכשה בסודיות )שהיתה בדרכה לישראל, הצטרפה לאחר שלושה ימים . ב־31 בינואר פרשו ארה"ב ובריטניה מהחיפושים, ואילו ישראל המשיכה לנסות לאתר את הדקר ארבעה ימים נוספים עד שהחזירה את המטוסים והספינות.
צילום מגשר המשחתת אח"י יפו של מצב הים הסוער בעת החיפושים אחר דקר, ינואר 1968.
ביום רביעי 6 במרץ 1968, הכריז שר הביטחון משה דיין בכנסת כי "דקר" ואנשי צוותה נחשבים אבודים. הוכרז יום אבל לאומי ודגלי הלאום ברחבי המדינה הורדו לחצי התורן. בסיום דבריו אמר דיין:
"גילוי הצוללת על קרקע הים אפשרי מבחינה תאורטית אבל אין לנו אמצעים ומכשירים לבצע זאת בכוחות ישראלים …
אם יהיו בידי צה"ל האמצעים הדרושים לכך, נבחן את האפשרות של עריכת חיפושים כאלה, וכן נמשיך לעקוב אחר כל סימן העלול להצביע על מקום ונסיבות טביעתה של דקר …
נתמיד במשימת חייהם ונחשל את זרועה הימית של ישראל."
שנה לאחר היעלמה ,מצא בדואי בחוף הים של אל עריש חפץ בלתי מזוהה . החפץ התגלה כמצוף האיתות של הדקר.( בכל צוללת ישנו מצוף עם משדר המחובר לגוף הצוללת ,ובמצב טביעה הוא משתחרר בצורה אוטומטית ועולה אל פני הים ומשדר את שם הצוללת ומיקומו. הבעיה הייתה שהכבל ניתק מן הצוללת).
מצוף החירום הובא מייד לישראל ונשלח למעבדות שונות בארץ ובעולם לשם ניתוחו. על פי המימצאים שהיו עליו (שרידי צדפות , שאריות מי ים בבקבוקני הציפה, וכו') עלתה המסקנה כי המצוף שהה בעומקים שבין 35-300 מטר טרם שנקרע הכבל המחבר אותו לצוללת. לאור מסקנה זו נערכו חיפושים מדוקדקים בנתיב השייט המתוכנן של הצוללת בו העומק היה מתאים…אך ללא כל תוצאות.
במשך 30 השנים הבאות נערכו אינספור חיפושים .כל שביב מידע שהגיע נבדק. משלחות חיפושים שונות ומשונות גדולות וקטנות , נשלחו לחפש על פי כל פיסת מידע שהגיעה.כל שמועה נבדקה ספינות דייג שטענו שהתנגשו בכלי שייט נחקרו , מפקד ספינה רוסית שדיווח על הטבעת כלי שייט בלתי מזוהה ,מפקד ספינה מצרית שהתגאה בהטבעת צוללת בעברו, נעשו ניתוחים פסיכולוגים של מפקד הצוללת ז'ל רס'ן יעקב רענן בדבר אפשרות שינוי נתיב ,כל דבר ודבר נבדק אך גם כל אלו לא הביאו לגילוי הצוללת.
עם גמר המלחמה הקרה ניאותה ארצות הברית להעמיד את יכולות החיפוש והאיתור במים עמוקים שפותחו על ידי צי ארצות הברית, לטובת מציאת הצוללת. החיפושים חזרו והתמקדו בקטע שבו אבד הקשר, לאורך נתיבה המתוכנן של הצוללת לנמל חיפה. ב-28 במאי 1999, 31 שנים וארבעה חודשים לאחר היעלמה, נמצאו שרידיה של "דקר" על ידי אוניית החיפוש של חברת נאוטיקוס. השרידים נמצאו בעומק 3 ק"מ !!! על הנתיב המתוכנן לחיפה, במרחק של בסה'כ… 485 ק"מ מיעדה..מנמל חיפה.
באתר הטביעה בוצע תיעוד מקיף של שרידי הצוללת וסביבתם, אולם שום שרידים מהצוות לא אותרו. הממצא היחיד שנמצא והשתייך לצוות הוא חליפת מדי א' ועליה דרגות רב"ט. כיוון שהחליפה הייתה עטופה במעיל סערה ושקית פלסטית, היא השתמרה במצב טוב. על פי המספר המוטבע על סמל הצוללן זוהו מדים אלו כשייכים לרב"ט יוסף אלמוג (סוויסה), מכונאי מצוות הדקר. לאחר תהליך שימור הועברו המדים לידי בני משפחתו ואלה העבירו אותם לתצוגה לקהל במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה.
גוף הצוללת לא נשלה בגלל סבירות גבוהה להתפרקות בשל נזקים כבדים. גשר הצוללת נמשה מן הים ב-1999 ומוצג במוזיאון ההעפלה וחיל הים. המחקר בעניין הצוללת הסתיים בעקבות פנייתו של מפקד חיל הים, ידידיה יערי, לבני המשפחות והסכמתם הסכמה רחבה לסיומו….אגב..סיבת טביעתה נותרה עלומה עד ימינו אלה.
וזה לוקח אותנו בקצרה אל שירה הנפלא של אלישבע (שמה האמיתי -יליזבטה איוואנובנה ז'ירקובה ביחובסקי ),אותו הלחין שייקה פייקוב ….."שיר הבוקר " את השיר ביצעה בזמנו הזמרת נאווה ברוכין ,מי שהייתה חברת להקת הנשמות הטהורות (עליהם שחנו בעבר באחת הפינות).
וכיצד מתחברים הדברים ? מעגלים וזמנים והתחושה שסיפור הדקר מקיף את חיי כמו הים .
ב 25/1 , אתמול לפני 51 שנה הייתה אמורה הדקר לשדר את אותו שידור שלא הגיע..אל טקס הסיום של ה 4/1/68 היא כבר לא הגיע..שבועיים לאחר מכן נולדתי..
ובגיל 18 איתרע גורלי וקיבלתי זימון לקורס חובלים .מושבניק כפרי ליד ירושלים שכמותי מה לו ולים ?? ,ובעיתות שכאלה פונים למדריכת הנוער במושב…הגרעינרית..ענת היה שמה. היא מייד אמרה כי צריך וכדאי ללכת לשם ,אל הים ..(אביה של ענת הסתבר היה אחד הקצינים בדקר)..וכך קרה .
ובמהלך שירותי ניזדמנה לי האפשרות לצאת אל אחד החיפושים באיזור האי רודס (לא רחוק מהיכן שנמצאה לבסוף).ואנוכי בוגר מחזור סד' (כפי שהבנתם מהפתיח, שהסתיים לפני 30 שנה ב4/1/89 ..21 שנה בדיוק מהטקס אליו לא הגיע הדקר), מצאתי עצמי בין המחפשים את הצוללת .שמפקדה היה בוגר מחזור..ד'. הגעתי לים בגלל אביה של ענת שהיה בדקר, ואותה יצאתי לחפש במהלך שירותי .והמעגל הזה נסגר 10 שנים מגמר הקורס בשנת 99 עם מציאת שרידיה.
ואותו הבוקר עם השידור שלא הגיע , וכבר לא יגיע לעולם ,והנסיעה על גבי הסירה, מעבר לימים אל הכפר הירוק…ממש כמילות שירה של אלישבע- "שיר הבוקר" כל כך הולמים את הסיפור העצוב .
שתהייה שבת שקטה ונעימה ..ושכל הספינות תשובנה בשלום לנמל האם.
בשמיים גיל וצחוק
אור הבוקר מתוק
בא צלצול פעמונים
מן הכפר הרחוק
כסות אדים כחלחלים
במרחק כגלים
בלי ים תעלומות
לעיני מתגלים
לי הים ולי סירה
כה קלה, מהירה
תשאני למרחק
על גלי השירה
במחשבה שניה 