מארי הופקינס ,מארי אנטואנט, ושבועת מגרש הטניס

צהרי יום שישי האחרון של אוגוסט ,הילדים מתנמנמים להם ,נהנים מרגעי חופש אחרונים ,חושבים כיצד עבר עליהם הקייץ ,ופינתנו מציינת היום מלאת 217 שנה (26/8/1789) להכרזתה של האסיפה המכוננת הלאומית של צרפת ,על מסמך זכויות האזרח בעקבות המהפיכה הצרפתית.
המהפיכה הצרפתית באה לאחר שנים של דיכוי וניצול מעמדי .בחברה של אותם זמנים חולק העם ל-3 מעמדות בסדר יורד :כמורה-אצולה-שאר העם(פרולטוריון).
הניצול האכזרי וסחיטת המעמד העובד לטובת המעמדות שמעליו ,הוביל למהפכה שלאחריה כוננה האסיפה הלאומית של צרפת ב- -17 ביוני 1789 ששימשה כממשלה זמנית.
חרף הקשיים שנערמו חברו לאסיפה נציגי שלוש המעמדות.
בעקבות מאמציו של לואי השישה עשר והמעמד הראשון למנוע מנציגי העם להפגש, האספה נאלצה להעתיק את דיוניה למגרש הטניס המלכותי. במגרש זה הם נשבעו את "שבועת מגרש הטניס", שבה הם מבטיחים לשוב ולהתכנס עד אשר צרפת תקבל חוקה חדשה. לאחר שלא הצליח לפזר את האספה בכח, לואי הכיר בסמכותה והצטרף אליה וב-27 ביוני. האספה שינתה את שמה ל"האספה המכוננת הלאומית", והחלה לתפקד כרשות מחוקקת.
בסהכ שימשה האספה כמנגנון שילטוני בצרפת כשנתיים וב-1791 פורקה עת נכנסה החוקה לתוקף.
הצהרת זכויות האדם והאזרח (בצרפתית: La Déclaration des droits de l'homme et du citoyen) היא אחד מהמסמכים היסודיים ביותר של המהפכה הצרפתית, המגדיר את הזכויות של כל יחיד ואת הזכויות הקולקטיביות של האומה.
שלא כמו הכרזת העצמאות של ארצות הברית, היא אמורה להיות בעלת משמעות אוניברסלית. היא מגדירה לא רק את הזכויות של אזרחים צרפתים אלא של "כל בני האדם ללא יוצא מן הכלל".
"סעיף ראשון – בני אדם נולדו והינם חופשיים ושווים בזכויותיהם. ניתן להצדיק הבחנות בחברה רק בשל התועלת הכללית".
עקרונות אלה שנוסחו בהצהרה הם בעלי ערך חוקתי בחוק הצרפתי בן ימינו, ואפשר להשתמש בהם על מנת להתנגד לחקיקה או לפעולות ממשלתיות אחרות.זה ממש מעניין כי בימים אלו ממש בצרפת מתנהל דיון סוער בנושא לבוש הבורקיני …זכות או חובה ?
אך אלו דברים שקרו מזמן ,אלו היו ימים באמת ,וזה מוביל אותנו אל הזמרת השבועית -מרי הופקינס . מרי היא זמרת פופ ופולק וולשית ילידת 1950 ,שהייתה למעשה הזמרת הראשונה שהוחתמה בתקליטי-אפל של הביטלס ,חברת הפקה של החיפושיות.
מרי הופקין נולדה בפונטרדאו שבוויילס ,וכילדה לקחה מרי שיעורי שירה שבועיים, ושרה במקהלת הכנסייה המקומית.
במאי 1968, עת מלאו לה 18, השתתפה הופקין בתחרות שירה בתוכנית הטלוויזיה הבריטית "אופרטוניטי נוקס"); 'הזדמנות דופקת בדלת'), וניצחה בה. הדוגמנית טוויגי, שצפתה בתוכנית, התקשרה לפול מקרטני והמליצה על הזמרת הצעירה. מקרטני שלח למשפחת הופקין מברק בו ביקש מהם לטלפן לחברת אפל רקורדס, שנוסדה כמה שבועות קודם לכן, ולבקש את מר"בראון".
בטלפון, הזמין בראון, שלא היה אלא מקרטני שהשתמש בשם בדוי כדי לא להפחידה, לראיון. הופקין נסעה ללונדון, אל משרדי אפל רקורדס, ושרה וניגנה בפני פול מקרטני. מקרטני, שהתרשם מהופקין, החתים אותה על חוזה, וכך הייתה הופקין לאחת מראשוני הזמרים שחתמו בחברת התקליטים של הביטלס.
אחד משירייה הגדולים היה :אילו היו ימים ידידי (Those Were The Days) הלחן לשיר הוא משיר עם רוסי ומילותיו נערכו מספר פעמים בכמה שפות וישנה גם גרסה ישראלית שהותיקים שביננו וודאי זוכרים .
השיר מתגעגע לימים ,לחברים ,ולהווי של פעם ,וגם היום לאחר שגדלנו ,האם למדנו מהעבר ? האם התבגרנו באמת או נותרנו ילדים ?
אצטט מתוכו קטע קטן :
Once upon a time there was a tavern
Where we used to raise a glass or two
Remember how we laughed away the hours
And dreamed of all the great things we could do

Those were the days my friend
We thought they'd never end
We'd sing and dance forever and a day
We'd live the life we choose
We'd fight and never lose
For we were young and sure to have our way.
אני מניח שגם מארי אנטואנט בהניחה את ראשה למרגלות הגליוטינה ,הרהרה לעצמה על הימים של פעם ומלמלה….אילו היו ימים
שבת נעימה לכולם ….ואם אין חלה תקדשו על עוגות.